החשמונאים פרק ז': ינאי – בליין מזה ותליין מזה

אלכסנדר יהונתן, הנודע כאמור בכינויו "ינאי", התפרסם כמי שהדגיש יותר מקודמיו את המאפיינים ההלניסטיים בו עצמו, בחצרו, בצבאו, בקרב תומכיו ובמעגלים רחוקים יותר וכמדכא מרד המוני נגדו

מטבעות אלכסנדר ינאי. מתוך ויקיפדיה
מטבעות אלכסנדר ינאי. מתוך ויקיפדיה

משנפטר אריסטובולוס בשנת 103 לפנה"ס, לאחר ששלט כשנה אחת, ירש את כסאו יהונתן אחיו, אשר נשא את אשת אחיו, שלומציון (או שלום, סאלומה) אלכסנדרה המבוגרת ממנו בארבע עשרה שנה, כיבמה, מי שאולי סייעה לו לרשת את אחיו, ואולי אף המליכה אותו ממש, ומכאן אף שמו – אלכסנדר.

יוסף בן מתתיהו מספר כי יוחנן הורקנוס העדיף כי כסאו יורש לאנטיגונוס או לאריסטובולוס, כפי שהיה באמת, אלא שפעם נודע לו בחלומו כי את כסאו יירש בהמשך אלכסנדר יהונתן (שכינויו ינאי) ומייד התעצב המלך, ואף דאג שאת אלכסנדר יגדלו ויחנכו בגליל ולא בירושלים, וכנראה היה לו להורקנוס מה לחשוש מנתינת שרביט המלוכה בידי ינאי. ואכן עם מות אריסטובולוס דאג ינאי לחסל את אחד מאחיו, מי שעלול היה לסכן את ירושתו, ואח אחר ניצל מגורל דומה מכיוון שהחליט למשוך את ידו מעסקי ההנהגה, והותיר משום כך את המשרה פנויה לאלכסנדר יהונתן ינאי.

יהונתן זה, הנודע כאמור בכינויו "ינאי", התפרסם כמי שהדגיש יותר מקודמיו את המאפיינים ההלניסטיים בו עצמו, בחצרו, בצבאו, בקרב תומכיו ובמעגלים רחוקים יותר.

ראשית הוא קרא לעצמו בשם אלכסנדר, בבחינת שם מחייב ומוכתר בהילה מלכותית. בשונה מקודמיו נחשפו מטבעות לא מעט שטבע והנפיק ואוצר זה עשוי ללמד בעיקרו על מידה רבה של עצמאות שנטל לעצמו, אם כי בסיכון לא קטן.
מטבעות אלה מצביעים על תיחכום פוליטי – ישנם מטבעות, כאלה שפנו יותר לציבור היהודי, המסורתי משהו. הללו נכתבו בעברית ובהם מוזכר ינאי/יהונתן ככוהן גדול ולצידו המסגרת שנקראה בשם "חבר היהודים". מטבעות אלה עוטר בסימנים יהודים כגון צמד קרני שפע וביניהן רימון.

מנגד מטבעות אחרים הוטבעו ביוונית, כגון אחד מהם עליו מופיע עוגן המוקף בסרט, ללמד על הפעילות המסחרית הימית ביוזמת המלך והשתלטות על נמלי ים, והכיתוב שמסביב לעוגן היה אלכסנדר המלך, ביוונית כמובן. כלומר אלכסנדר נהג בדו-פניות פוליטית על מנת לגייס את תמיכת שני הצדדים, בבחינת השגת שקט תעשייתי. לגבי הציבור היהודי ינאי השתדל, לפחות בתחום הנומיסמטי, לא לעורר עליו תרעומת מיותרת, ובכל מקרה חשפו המטבעות היווניים שמטעמו את שאיפותיו ואת כוונותיו.

תמונה דומה עולה מטביעות חותם על גבי בולות שבהן הונצחו תאריו: כהן גדול ומלך וכן סמל התמר.

גינוני החצר שלו היו הלניסטיים, צבאו היה בנוי במתכונת הלניטית ואף אופיו התחרותי, האינדיבידואלי, היה ממאפייני ההלניזציה.
עם זאת ראוי לציין כי בכך לא שנה אלכסנדר מקודמיו במשפחת השלטון, אלא ממדי ההלניזציה בתקופתו, ביוזמתו, היו רבים יותר וגבוהים יותר.

האם לנער הזה התפלל מתתיהו בשעתו?!?

ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים, שמטרותיהם היו השגת רציפות טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח בארץ ישראל כמו ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק כלכלתה של יהודה, פיזור האוכלוסיה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסיה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום שאיפת החירות של ערי הפוליס היווניות מולהגבר שלטונו הריכוזי.

יעדים אלה עלו בחלקם בקנה אחד עם צוואתו ומורשתו של מתתיהו – אבי ההתקוממות המקבית-חשמונאית – ובעיקר ביעור האלילות, מלחמה ממושכת בגילויי עבודה זרה ופגיעה בריבונות של ערי הפוליס ההלניסטיות, אלא שהללו לוו במהלכים מעוררי ביקורת כגון: עלויות רבות ומעיקות, גיוס חיילים רבים – עשרות אלפים על-פי יוסף בן מתתיהו, למרות שמדובר על מספרים מופרזים היטב, הקרבת חיילים רבים על מזבח יעדי הכיבוש של ינאי, החרבת ערים כגון עזה, הרג של ששת אלפי יהודים באשמת התקוממות כנגדו ולבסוף הגיע מניין הנטבחים לחמישים אלף, לכד שמונה מאות מורדים, ציווה לתלותם על העצים ולא זו בלבד אלא שהורה לשחוט את בניה ואת נשותיהם ובגין כך כינוהו העם בשם "תרקידא" כלומר בן תרקיה, מי שנחשבה למגדלת עם אכזרי, מסר שטחים רבים שכבש בגלעד ובמואב לידי הערבים.

היו מקרים שהסתבכותו של ינאי עלולה היתה להסב נזק כבד ליהודה. כך למשל ממבצעיו הראשונים והמרשימים של ינאי היה כיבוש העיר עכו (פטולמאיס) שהיתה עיר נמל חשובה, עויינת ליהודים שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. במצוקתם פנו תושבי עכו בשנת 102-103 לפנה"ס, בשעה שינאי איים על שלומם, לתלמי לאתירוס, בנה של מלכת מצרים המודח ששלט בקפריסין. ינאי, מצדו, הזעיק את קליאופטרה השלישית מלכת מצרים. זו שלחה צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים, דווקא מאימת החשמונאים.
תלמי לאתירוס ניגף לפני צבאות מצרים, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ – סיפוחה של יהודה למצרים.סכנה זו ירדה מן הפרק בעקבות נאמנותם של צמד שרי הצבא היהודיים, ששיכנעו את מלכת מצרים ואף לחצו עליה לוותר על כוונות הסיפוח שלה, ניצל אלכסנדר ועימו ניצלה יהודה כולה מהשתעבדות לקליאופטרה. עם זאת מהלכים אלה של ינאי הצביעו על מדיניות חוץ הרפתקנית, כפי שעוד נראה בהמשך.

יוסף בן מתתיהו מעיד כי מדיניותו ומעשיו של אלכסנדר היו לצנינים בעיני העם וכהוכחה לכך הוא מביא אפיזודה מביכה כדלקמן: בשעה שניצב ינאי ליד המזבח על מנת להקריב קרבן נרגם על ידי הציבור במטח אתרוגים, ועד הפיצו עליו שמועה כאילו אמו, אשת יוחנן הורקנוס, היתה שבויה, ומתוך כך אינו ראוי להיות מלך ובוודאי שלא כוהן גדול.
הציבור הכריז כנגדו מרד ובתגובה ציווה המלך לטבוח במורדים.

מדוע איפוא פרץ מרד כנגד ינאי?

ראשית – נפשו של העם נקעה/עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו המלכים לבית חשמונאי ושהגדיל מכולם אלכסנדר ינאי. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות. הן גבו קרבנות רבים בנפש וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים – הקצינים האצילים.

שנית – נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות חשובות – מדיניות, ככליות וצבאיות. ענין זה נבע כמובן מצמצום מרבי של כוח אסיפת העם והגירוסיה. הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש ובקשו להתמסר לחיי עבודה וללימוד תורה.

שלישית – רובו הגדול של העם, כך דומה, לא ראה בעין יפה את העובדה, שבידי אותו מלך, מי שהירבה לשפוך דם רב כל כך, נתון גם כתר הכהונה הגדולה.

רביעית – חלק מהעם, ולא מהמיעוט, הביט בזעם כיצד המטרות, שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד, אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי.
מסיבות אלה החליט העם למרוד. ותגובת המלך ינאי – טבח במורדים.

מרחץ הדמים נערך במתקפת צבא השכירים של המלך שמוצאם היה מפיסידיה ומקיליקיה אשר באסיה הקטנה. צבא שכירים זה הוקם ביוזמת המלך יוחנן הורקנוס. מאזן הנרצחים הגיע לששת אלפים נפש. ולא זו בלבד אלא ינאי דאג להקים גדר עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, במקום שבו רשאים רק כוהנים להיכנס, ובכך – כדברי יוסף בן מתתיהו – חסם את הכניסה אליו בפני ההמון. במעשה זה רק הגביר את המתיחות בינו לבין הציבור, שנפשו החלה נוקעת מהתנהגויותיו של המלך. זמןן קצר אחר-כך, עת ששב ינאי עם כוחותיו בהתמודדות בעייתית עם שבטי המדבר באזור הגולן, הביע הציבור את מחאתו מול מהלכיו ושוב הורם נס ההתקוממות. בתגובה היכה צבא המלך את הציבור מכה קשה, וגם הפעם בסיוע חיל השכירים הנ"ל ובמהלך שש שנות התנגדות (87-93 לפנה"ס) שילם העם בחמישים אלף קרבנות. גם אם המספרים מוגזמים מאוד הם מצביעים על אכזריותו צמאת הדם של ינאי.

ברוב ייאושו ביטא העם את כעסו העמוק מול ינאי וייחל לא פחות ולא יותר מאשר למותו של המלך. אלא שהציבור לא הסתפק בכך וחבר למלך הסורי-סלאוקי דמטריוס השלישי, בנו של אנטיוכוס השמיני כדי שישים קץ למהלכיו הטירופיים של ינאי. המנהיג הסורי שש לקבל יוזמה זו בקוותו כי יצליח להגדיל בכך את תחומי ממלכתו. בקרב בין שני הצדדים, כשבמחנהו של דמטריוס שרתו לוחמים יהודים, אולי כמענה לשירותם של יוונים – פיסידיים וקיליקיים – בצבאו של ינאי, ניגף ינאי מול דמטריוס בסמוך לשכם ונמלט כל עוד נפשו בו לכיוון ההרים.

כששת אלפים לוחמים יהודים ששרתו בצבאו של דמטריוס עברו לבסוף לצידו של ינאי רק משום שחמלו עליו ועל גורלו. האחרים בחרו להילחם בו, אלא שהפעם ידו של ינאי היתה על העליונה והוא הצליח לדחקם לעיר בית-חומה.
לאחר שנכבשה העיר על ידו הוביל את היהודים הלוחמים לירושלים "ועשה מעשה אכזרי מכל – הוא היסב עם פילגשיו (!!!) במקום גלוי לעין כול ופקד לתלות כשמונה מאות מהם (מהיהודים הלוחמים) ושחט את בניהם ונשיהם של החיים עוד לעיניהם, (וכך) התנקם (בהם) על מעשי העוול שנעשו לו" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 381-380).
כלומר באותה הצגה זוועתית צפו אלכסנדר ינאי ופילגשיו, כשהם סובאים מן המשתה ומתענגים על מראות הזוועה שנכחם.
ויתירה מזו, מתנגדיו שמנו כשמונת אלפים נפש נמלטו אל מחוץ לגבולות ממלכתו כדי להינצל מאימת הענישה הבכחנלית שהיתה צפויה להם.

האם ל"נער" בליין ותליין זה התפלל סבא מתתיהו בזמנו?!

במהלך כיבושי ינאי, שרבים היו, השתלט זה על שרשרת ארוכה של ערים כגון מגדל שרשון (לימים קיסריה), אפולוניה, יפו, יבנה, אשדוד, עזה ועוד, מספר יוסף בן מתתיהו כי את אחת הערים ההלניסטיות – הלוא היא פחל (פלה), הרס אותה ינאי עד היסוד, וכלשונו – "מפני שתושביה לא הבטיחו להמיר את מנהגיהם במנהגי האבות של היהודים" (קדמוניות היהודים יג, 397). כלומר כך גם נהג כלפי הערים האחרות כמשתמע מלשון הדברים, ובכך עלה פי כמה מעשהו זה מקודמיו – יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס. משתמע מכאן כי ינאי בחר להרחיב את שטחי ממלכתו ולבצרם לאורך זמן על ידי כפיית היהדות על התושבים המקומיים הלניסטים ואחרים.

האם ל"נער" כזה התפלל לו סבא מתתיהו בזמנו?!

ספרות חז"ל כמעט ולא התייחסה למקבים ולחשמונאים ומטעמיה היא – כנראה כדי לא לעורר בזמנה – בתקופה שלאחר חורבן הבית השני – רצון למרוד ברומאים, בעיקר בקרב הדור הצעיר, עם זאת לנוכח מעשיו ומהלכיו של אלכסנדר ינאי, היתה לספרות חז"ל בהחלט סיבה טובה לעקוץ אותו ולהתחשבן עימו.

ראשית – למרות שבמטבעותיו מוכתר ינאי ככוהן גדול, כופרת בכך ספרות חז"ל, ומכנה אותו בכל האיזכורים בשם "ינאי המלך", בשונה למשל מיוחנן הורקנוס המקבל מספרות חז"ל את האישור לתוארו.
במשנת יבמות ו' ד' מסופר על יהושע בן גמלא שהתמנה לכוהן גדול על ידי המלך ינאי אולי כדי לרצות את המחנה הפרושי ואולי בעקבות הביקורת שנמתחה על כהונת ינאי מטעם הציבור. בכל מקרה הביקורת הציבורית כלפי ינאי היתה ידועה.
ולראיה במסכת קידושין שבתלמוד הבבלי (סו עמ' א'), אולי בזיקה לכיבושיו הרבים כפי שמופיע בטקסט התלמודי, או בעקבות עומדו ליד המזבח בסוכות כשהעם בתגובה רוגם אותו באתרוגים, פונה אליו אחד מזקני הסנהדרין בשם יהודה בן גבירה בזו הלשון – "ינאי המלך, רב לך כתר מלכות. הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון!".
היה או לא היה? אין לדעת, אך ברור שאמירה כזו נבעה ממתח רב שנתגלע בין המלך ינאי והציבור ובין המלך והסנהדרין. יש באמירה הנ"ל משום מתיחת ביקורת חריפה כלפי ינאי, או שנאמרה בזמנה או מאוחר יותר .

שנית – במסכת סנהדרין שבתלמוד הבבלי (יט עמ' א') מסופר על עבדו של ינאי שקטל נפש, ועל כן נדרש העבד לעמוד לדין הסנהדרין. ינאי העביר אותו לידי הסנהדרין, אך זו בהוראת גדול חכמיה וחבריה, שמעון בן שטח, שהיה כנראה אחיה של אשת ינאי, נדרש המלך לתת דין וחשבון, ואולי אפילו לעמוד לדין הסנהדרין כאחראי למעשיו של העבד. יצויין כי הדרישה של בן שטח חרגה מעבר תפיסת העולם הפרושית, שהוא נמנה בין חבריה המובהקים והיתה קרובה יותר לאידיאולוגיה הצדוקית, אלא שכאן הסתתרה מתחת לפני השטח אספקלריה למאבק הכוחני בין המלוכה לסנהדרין.
המלך התייצב לפני הסנהדרין, אלא שחברי הבית דממו ובקשו להיכנע נוכח הופעת המלך, וכנראה עם פמלייתו. נזף בהם בן שטח והזכיר להם ולמלך כי אין אדם נעלה על פני החוק והחברה ואפילו אם הוא יושב על כס המלוכה, תוך שהוא, בן שטח, רותם את הדרת האל וקדושתו כמסוכך על בית המשפט כדי להעצים את אמיתות טענותיו.
נכון שהטקסט מעורר בעייתיות מסויימת מאחר שיכול להיות שמקורו דווקא מאוחר, בזימון הורדוס מושל הגליל לדין הסנהדרין באשמת רצח בתקופת יוחנן הורקנוס השני, בנו של אלכסנדר ינאי, אלא שאין זה משנה מכיוון ששיבוצו בטקסט התלמודי, בלווית עדויות נוספות, מראה מה היה היחס שהתגבש כלפי ינאי החשמונאי.

שלישית – קיימות עדויות בספרות חז"ל על יחס קשה ובוטה של ינאי כלפי חברי סנהדרין, ובכלל על המתתם של חברי סנהדרין בפקודתו, מה שהביא לתגובה מבוהלת כגון בריחתו של רבי יהושע בן פרחיא לאלכסנדרריה והימלטותו של שמעון בן שטח שמצא מקלט אצל אחותו (שמא מדובר באשת המלך שלומציון אלכסנדרה?) וכך גם עולה מגורלו של יהודה בן טבאי.

רביעית – עדויות בספרות חז"ל מביאות פרטים על עושרו הקרקעי של המלך ינאי, ובכללן על רבבות של עיירות בה המלך, כשבכל אחת מהן היו מאות אלפי מתיישבים כמניין יוצאי מצרים. הפרזה מדומיינת ללא-ספק, אא שיש בה להעיד על נכסיו הרבים של המלך, מה שאינו מופיע בהקשר לאף אחד מקודמיו. עדויות אלה המצטרפות לביקורת כלפי המלך מדיפות התייחסות שלילית ולא חיובית.

חמישית – בשונה מקודמיו, בשל אופיו ההרפתקני, המהמר משהו, נקט ינאי בקו חדש במדינית החוץ שלו. הוא לא חידש את הברית הדו-צדדית, הבילאטרלית, עם רומא, נלחם בממלכה הסלאוקית וחיזק בריתות עם ערי פוליס שהתנגדו לרומא ובעיקר עם מצרים. היה זה קו של שיקול גיאו-פוליטי מוטעה של הסתמכות על כוחות נחלשים ומתוך מגלומניה אישית, שהוא מסוגל לעצור את חזית ההתקדמות של האימפריה הרומית במזרח.
אספקלריה מעט חדשנית של מדיניות החוץ שלו, כפי שנעדרת טביעות אצבע אצל יוסף בן מתתיהו, אך נרמזת בצורה מעניינת בספרות חז"ל. מסורת אחת בתלמוד הירושלמי מספרת על משלחת רמת-דרג שהגיעה לינאי מפרס, הלוא היא פרתיה, האויבת המושבעת של רומא. המפגש הדרמטי לא הוליד איזושהי התפרצות חזית מאוחדת נגד רומא, אך לבטח עורר ברומא לא מעט חששות. מפגש זה מזכיר את המפגש ההיסטורי הקדמון בין נציגי ערים וממלכות במזרח לבין חזקיהו מלך יהודה. הלה "החלה" עצמו, כך דומה, קודם שיצא למרידה כנגד האשורים אותה ביקש להוביל. ה"מחלה" סיפקה לו סיפור-כיסוי מוצלח לאפשר לדורשי שלומו לבוא ולקיים את "מצוות" ביקור חולים תחת הראדאר האשורי. גדול המבקרים, או מי ששלח שליחים מטעמו היה מלך בבל, יריבם המושבע של האשורים, ששאלת הצטרפותו של חזקיהו למרידה האנטי-אשורית הקשר זה הייתה מאוד משמעותית.

קשור או לא? עצם המגאלומניה של ינאי ומדיניות החוץ האנטי-רומית שבה נקט, ובכללה המהלכים הפרו-פרתיים (בבל לשעבר) מטעמו, יוצרים זיקה מעניינת בין הארוע התנ"כי לבין מהלכיו המדיניים של ינאי.

אין לראות קשר ישיר בוודאי בין מדיניות החוץ של ינאי לבין השתלטותה הצפויה של רומא על יהודה (63-67 לפנה"ס. אך העדר חידוש הברית עם רומא (כזו היודעת היטב לגמול טובה לתומכיה), היה לו משקל, קל או כבד לראות בינאי, אולי לא אשם בעקיפין בהשתלטות של רומא על יהודה, כחלק בלתי נפרד מהפיכת סוריה ההלניסטית לפרובינקיה רומית, אבל אשם חלקית במעמד הקשה של יהודה שהושת עליה על ידי הרומאים. שהרי מבחינת הרומאים מפירי חוזה משולים לפרסונה נון-גראטה (אישיות בלתי רצויה בלשון דיפלומטית).

ואולי לא בכדי מופיעה מסורת אחת בתלמוד הירושלמי המעלה על נס את העובדה (לטעמה) שביתו של ינאי נחרב ותחתיו הוקם מקדש פגאני למרקוליס. שמא בבחינת משאלת לב נקמנית על כי בעט בכל המוסכמות שאיפיינו את סבא מתתיהו.

יוסף בןמתתיהו, מבחינתו, מעיד כי ינאי התמכר לטיפה המרה עד שלקה בשכרות כרונית. ימיה של זו נמשכו כשלוש שנים ובמהלכן לקה המלך בקדחת רביעונית (מלריה הבאה בגלי הלם אחת לארבעה ימים). מצבו הגופני הרעוע שהביא לתשישות רבה, לא הפריע למלך להמשיך ולנהל מסעות מלחמה ובאחד מהם, בשעה שהטיל מצור על העיר רגב אשר בתחומי גרש (גראסה) אשר בעבר הירדן, גסס ומת.

ינאי איפוא סיים את חייו בגיל 51 לאחר 27 שנות שלטון עמוסות לעייפה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן