האם הלם העתיד התחלף בעייפות מפניו?

סופר המד”ב וויליאם גיבסון מסביר כיצד פתאום נגמר לנו העתיד דווקא כשהטכנולוגיה טסה מהר

מאת אנדרה ספייסר, פרופסור להתנהגות ארגונית, בית הספר לעסקים קאס, סיטי, אוניברסיטת לונדון

העתיד הוא לא מה שהיה פעם, לפחות לפי סופר המדע הבדיוני הקנדי וויליאם גיבסון. בראיון ל- BBC אמר גיבסון, כי נראה שאנשים מאבדים עניין בעתיד. “לאורך כל המאה ה-20 ראינו בדמיוננו כיצד תיראה המאה ה-21, מדוע איננו שומעים כעת תחזיות העוסקות במאה ה-22? כיצד קרה שפתאום נגמר לנו העתיד?

גיבסון אומר כי במשך חייו החשיבה על העתיד היתה פולחן, אם לא דת. כל הדור שלו עסק ב”פוסטלגיה” – נטייה לחזות חזיונות רומנטיים ואידיאליסטיים על העתיד. במקום לדמיין את העבר כזמן אידיאלי (כמו שנוסטלגיה עושה), פוסטולוגיה מדמיינת עתיד מושלם. לדוגמה, מחקר שנערך על יועצים צעירים מצא כי רבים מהם סבלו מפוסטלגיה. הם שיערו שחייהם יהיו מושלמים ברגע שיקודמו להיות שותפים. “גם את העתיד דמיינו בצורות שונות – בין אם בצורת של עיר בנויה מגבישים על גבעה או שממה רדיואקטיבית שלאחר מלחמה גרעינית.” אמר גיבסון בשנת 2012. “לפנינו, יש רק… עוד דברים… אירועים”. התוצאה היא מחלה פוסט-מודרנית מוזרה. גיבסון מכנה זאת “עייפות מהעתיד”. זהו מצב בו כבר איננו עוסקים בחזיונות באשר לעתיד הן רומנטיים והן דיסטופיים. אנו מתעסקים בכאן ועכשיו.

האבחנה של גיבסון נתמכת בסקרים בין-לאומיים. בין היתר מצא אחד הסקרים כי מרבית האמריקנים חושבים לעיתים רחוקות על העתיד ורק מעטים חושבים על העתיד הרחוק. כאשר הם נאלצים לחשוב על זה, הם לא אוהבים את מה שהם רואים. סקר נוסף של מרכז המחקר Pew מצא כי 44% מהאמריקאים היו פסימיים לגבי העתיד. אולם פסימיות לגבי העתיד אינה מוגבלת רק לארה”ב. סקר בין-לאומי אחד שבחן את תשובותיהם של יותר מ-400,000 אנשים מ-26 מדינות מצא כי אנשים במדינות מפותחות נטו לחשוב שחייהם של הילדים של ימינו יהיו גרועים משלהם. סקר בין-לאומי שנערך ב-2015 על ידי YouGov מצא שאנשים במדינות מפותחות היו פסימיים במיוחד. לדוגמה, רק 4% מהאנשים בבריטניה חשבו שהמצב משתפר, לעומת 41% מהסינים שחשבו שהמצב משתפר.

פסימיות רציונלית או לא הגיונית?

אז מדוע העולם ויתר לכאורה על העתיד? הסבר אחד יכול להיות שפסימיות עמוקה היא התגובה הרציונלית היחידה לתוצאות הקטסטרופליות של ההתחממות הגלובלית, ירידה בתוחלת החיים ולמספר הולך וגדל של סיכונים קיומיים אולם מחקרים אחרים מראים כי הפסימיות הנפוצה הזו אינה הגיונית. אנשים התומכים בתפיסה זו מציינים כי במדדים רבים העולם דווקא משתפר. וסקר איפסוס מצא כי אנשים המודעים להתפתחות הטכנולוגית יותר נוטים להיות פסימיים פחות לגבי העתיד. אף על פי שיכולות להיות כמה סיבות אובייקטיביות לפסימיות, סביר להניח שגורמים נוספים עשויים להסביר את העייפות מהעתיד. חוקרים טוענים כי ישנן סיבות טובות לכך שנמנע מהתחזיות לגבי העתיד הרחוק. ראשית, תחזית היא תמיד פעילות מאוד לא ודאית. ככל שהתחזיות רחוקות יותר ומורכבות יותר, כך יש יותר מקום לטעויות. המשמעות היא שבעוד שזה יכול להיות רציונלי לבצע השלכה על משהו פשוט בעתיד הקרוב, סביר להניח שאין טעם להעלות תחזיות לגבי משהו מורכב בעתיד הרחוק מאוד.

כלכלנים יודעים זאת שנים רבות שאנשים נוטים להוזיל את העתיד. המשמעות היא שאנחנו מחשבים ערך גדול יותר למשהו שאנחנו יכולים לקבל מייד לעומת משהו שנצטרך לחכות לו. תשומת לב רבה מוקדשת יותר ללחץ על צרכים לטווח הקצר ומשקיעים פחות לטווח הארוך. פסיכולוגים מצאו גם כי עתידים קרובים ובהישג יד נראים קונקרטיים ומפורטים ואילו אלה המרוחקים נראים יותר מופשטים. עתידים קרובים מבוססים יותר על ניסיון אישי, בעוד העתיד הרחוק מעוצב על ידי אידיאולוגיות ותיאוריות.

כשעתיד קרוב יותר וקונקרטי יותר, אנשים נוטים לחשוב שסביר להניח שהוא יתרחש וגם מביא אותנו לפעולה, וכך ההעדפה לעתיד קונקרטי, קרוב, פירושה שאנשים נוטים לדחות מחשבות על אפשרויות מופשטות ומרוחקות יותר. הסלידה האנושית מהמחשבה על העתיד היא מובנת באופן חלקי. אך ישנם גם תנאים חברתיים מסוימים הגורמים לנו לסיכוי גבוה יותר לוותר על העתיד. סוציולוגים טענו כי עבור אנשים החיים בחברות יציבות למדי, אפשר ליצור סיפורים על איך העתיד עשוי להיראות. אבל ברגעים של התפרקות חברתית עמוקה ותהפוכות, סיפורים אלה מפסיקים להיות הגיוניים ואנחנו מאבדים את תחושת העתיד ואיך להתכונן אליו.

זה מה שקרה בקהילות ילידי אמריקה רבות במהלך הקולוניאליזם. כך תיאר זאת פלנטי קופס (Plenty Coups), מנהיג אנשי העורבים: “כשהבופלו נעלם, לבבותהם של בני עמי נפלו ארצה והם לא יכלו להרים אותם שוב. אחרי זה שום דבר לא קרה.”

אבל במקום להיזרק לתחושת יאוש מהעתיד, גיבסון חושב שעלינו להיות קצת אופטימיים יותר. “המצב החדש הזה של אין עתיד הוא לדעתי דבר טוב מאוד הוא מעיד על סוג של בגרות, על הבנה שכל עתיד הוא עבר של מישהו אחר, כל הווה הוא עתיד של מישהו אחר”.

למאמר באתר The Conversation

עוד בנושא באתר הידען:

• הלם העתיד – 30 שנה אחרי. ריאיון עם אלווין טופלר
• “החשש הוא לא מהבינה המלאכותית – אלא ממי שישלוט בה”
• המיזוג המתקרב בין מוח למכונה / ריי קורצווייל
• למאמריו של חוקר העתידים ד”ר רועי צזנה