מחשבה לאחר מבצע להצלת קרפדות: התערבות בכוונה טובה, עלולה בתנאים מסוימים להזיק.
בתי ביקשה שניקח איתנו מעט ראשנים, כך שתוכל לצפות בהתפתחותם תוך גידולם בבית. בתחילה סירבתי והסברתי לה שיש בכך משום פגיעה בטבע, אך היא שכנעה אותי באומרה שלאחר שיהפכו לקרפדות צעירות, נחזור למקום ונשחרר אותן. חיפשתי בג’נק בבגז’ ומצאתי תיל חשמל ושאריות בד מהם אלתרתי רשת. נקל לתאר את שמחתה של בתי כאשר הצליחה לתפוס ראשנים ולהשחיל אותם בזהירות לבקבוק ליטר וחצי מלא מי ביצה. פתאום היא הסבה את תשומת לבי שפזורות בשטח שלוליות קטנות רדודות, נפרדות מגוף הביצה העיקרי – ובתוכן עשרות, אם לא מאות, ראשנים, חלקם ממש מפרפרים בבוץ. להערכתי, שלוליות אלה היו מתייבשות לחלוטין, כבר ביום המחרת. אנחנו נציל אותן אמרה הילדה, אספה עוד כמות לתוך הבקבוק ועוד כמה עשרות העבירה בכמה סבבים מהשלוליות לגוף הביצה.
בבית, העברנו את תוכן הבקבוק שכלל מי ביצה וכ- 25 ראשנים לצנצנת גדולה – כזו שפעם שטו בה דגי זהב. אוכל לא חסר להם. בתוך המים ראינו המון יצורים זערוריים ואנו גיוונו מדי פעם בתוספת חתיכות קטנטנות של בשר, עוף ודגים. בתי הקדישה זמן להתבוננות בהם ואף העניקה שמות לחלק מהם, על פי סימני היכר שונים ודפוסי התנהגות שלטענתה אבחנה בהם. היא ממש זיהתה אותם לאורך זמן.
כידוע, בתחילה צומחות לראשני הדו-חיים הרגליים האחוריות ואחרי כן הקדמיות ואז הזנב מתחיל להתכווץ (אם הם נמנים עם חסרי הזנב, ולא למשל סלמנדרות או טריטונים). היה ממש מעניין לעקוב אחרי התפתחותם.
בשלב מסויים, הגענו למסקנה שהם כבר עוברים מנשימת זימים לנשימת ריאות (ועור) ואז העברנו אותן לאקווריום (עברנו ללשון נקבה כי מבחינה לשונית, ראשנים זה זכר וצפרדעים, קרפדות ואילניות זה נקבה) שבמחציתו הייתה ערמת גרגרי חצץ, כך שהן יכלו לבחור אם להיות במים או מחוצה להם.
חלפו כחודשיים מיום שאספנו את הראשנים מהביצה וכולם הפכו כבר לבוגרים – קרפדות ירוקות בגודל של ציפורן קטנה. הן ניזונו מדברים שהיו במים וגם מיתושים וזבובונים שנמשכו לאקווריום. כעבור מספר ימים הבחנו בשתיים שנראו שונות. בדקנו וזיהינו שאותן השניים הם אילנית מצויה. בתי הייתה מאוד גאה שביוזמתה ניצלו שתי אילניות, שהן כנראה נדירות יותר, באותה סביבה, ולבטח לא היו שורדות אם לא היינו מגדלים אותם בבית.
הן גדלו עוד קצת והגיעה העת להחזיר אותן לסביבתן הטבעית. הילדה רצתה להמשיך ולהחזיק אותן עד החורף, ולראות איך הן גדלות. שכנעתי אותה שבתנאי הטיפול שלנו, אנו עלולים לפספס והן עלולות לשלם על כך בחייהן ביובש הקיץ.
חזרנו לביצה או ליתר דיוק לאין ביצה, כי אי אפשר היה להבחין שהייתה פה פעם ביצה. האדמה, גם במקומות הנמוכים ביותר הייתה יבשה כמו קרש והכל מכוסה בצמחיה. מי יודע כמה ראשנים התייבשו פה למוות, כך אמרה הילדה בעודה מוציאה את עשרים ומשהו הקרפדות ושתי האילניות מהקופסה. הדו-חיים הקטנטנים קיפצו להם לתוך הצמחיה העבותה במטרה למצוא מקום מוגן משמש ואולי גם חורים להסתתר בהם. ניסינו לעקוב אחרי האילניות כי ידענו שהן אמורות למצוא עץ לטפס עליו, אבל איבדנו קשר עין איתן בסבך הצמחיה.
בעוד ה”צפרדעים” נעלמות, התחלתי להרהר בקול רם ולנסות להסביר לבתי שגם אם תרמנו במשהו להגדלת אוכלוסיית הדו-חיים באיזור, אז יתכן, ודווקא פעולה מעין זו עלולה לגרום להקטנת האוכלוסיה.
זאת בהנחה של קיום תכונה גנטית מסוימת, הצלת כמות גדולה של ראשנים וחזרה על כך משך עונות רבות. ואז כאשר מפסיקים את המניפולציה, האוכלוסיה קטנה לרמות יותר נמוכות – גם ביחס למצב ההתחלתי.
מי שחושב שהוא יכול להציע את ההסבר לכך, מוזמן לכתוב זאת בתגובות.
25 תגובות
אני מסכים עם העמדה של אריה סתר.
אבל לדעתי השינוי הוא לא גנטי, לא מתפתחות צפרדעים שניתן לכנותם “עצלניות גנטיות”.
ניתן לכנות אותן “עצלניות התנהגותיות”, כיוון שהן גודלו בתנאי שבי, ומכאן לא פיתחו יכולות התנהגותיות שקידמו אותם כנגד סכנות, הן פיתחו התנהגות עצלנית. וישרדו פחות טוב בטבע.
אריה שלום
אמנם הצטרפתי למגיבים שנתיים מאוחר, אך. נראה לי שיעניין אותך הסיפור שלי ושל הצפרדעים ״שלי״.
לפני 20 שנה הבן שלי (אז בן 17) הביא הביתה קרפדה ירוקה. שמנו אותה בבריכת דגים קטנה. הצעתי לו להביא עוד אחת, ואולי תהייה בת או בן זוג לצפרדע הבודדה. וכך אמנם היה. במשך 20 שנה הן משריצות ומתרבות אצלי. אני לוחמת כל שנה להצלת הראשנים מהדגים בבריכה. בחכמתן, הן עברו להשריץ על כיסוי בריכת השחיה, שנמצאת קרוב לבריכת הדגים. על כיסוי בריכת השחיה מתפתחת ביצה עשירה בעלים ובחרקיקים… תולעי יתושים
ועוד… כאשר בעלי מחליט שהגיע הזמן להסיר את הכיסוי שעל בריכת השחיה- יש לי שבוע ימיים להעביר מאות ראשנים לבריכה אחרת. זו ממש סאגה של הצלת ראשנים…שחרחרים,מבריקים, מלאי חיים ותנועה, קטנטנים ושמנמנים. וכשהם נופלים לעתים מחוץ לרשת או לקערה, אני אוספת אותם בעזרת עלה שנדחף מתחת לגופם ומרימה אחד אחד. כל זה מתרחש בביתי,בצפת, על הר כנען. ובמשך חצי שנה אני שומעת את שירת הצפרדעים.
קוראת להם צפרדעי שיר – כי הקרקור שלהם כל כך עדין ויפה, ומזכיר טבע …ק ר ר רר ר ר ר ר ר … . (בניגוד לקרקור אחר מכוער של קרפדות אחרות) בטח יש לי כבר מין ייחודי כנעני עם גנטיקה ייחודית.
צח – השערתך אינה נכונה. הקרפדות והאילניות לא פספסו את תפיסת המחסה לקראת הקיץ, כי הן לא זקוקות למחסה מיוחד. האילניות חיות על העצים ולשם הם ודאי קיפצו מייד והקרפדות – אין מה לדאוג להן – הן חיות אפילו במדבר ואנחנו הבאנו אותם לסביבה שיש בה הרבה צמחיה וגם צל.
עד כמה שהבנתי מהתיאור – ייתכן שהאוכלוסיה שהגיעה מהשבי אחרה את השלב של תפיסת מחסה לקראת הקיץ ובעצם לא שרדה כלל מסיבה זו.
להבהרה – אני לא דיברתי על גידול קרפדות בשבי. פרויקט ההצלה התיאורטי שלי מתבטא בכך שבכל עונה, זמן קצר לפני התייבשות הביצה, אוספים את הראשנים, מגדלים אותם עד לשלב הבוגר הצעיר ואז משחררים אותם לסביבה.
העצלניות אז לא מתות – להיפך. אחוזם באוכלוסיה עולה. המספר הכללי גם הוא עולה, אך סביבת המחייה הטבעית, מגבילה את הכמות הכוללת, אך אחוז העצלניות באוכלוסיה עולה כל הזמן. כשמפסיקים את המניפולציה, העצלניות מתות ואז האוכלוסיה קטנה מתחת לגודל שהיה לפני התחלת מבצעי ההצלה.
נכון, אבל זה לא משנה את העובדה שהמספר הכולל (במקרה הספציפי המתואר – לא במקרה העקרוני שתיארתי) יהיה גדול יותר ממה שהיה ללא פעולת ההצלה – גם בניכוי העצלניות שמתו.
אבל אחוז החרוצות באוכלוסיה יקטן כי העצלניות, שללא הצלה, כולן מתות – שורדות.
לא שמתי לב לכך שאמרת שבחופש העצלנים נכחדים לפני שהספיקו להתרבות.
איך שלא יהיה – אם התנאים שאתה מספק לקרפדות בשבי מאפשרים לכולן לשרוד – הרי שלא תהיינה בשבי פחות קרפדות חרוצות. למעשה תהיינה לפחות אותו מספר קרפדות חרוצות כפי שהיה אלמלא נלקחו בשבי.
לכן – גם אם כשתחזיר את הקרפדות לטבע – אפילו אם כל העצלניות תמותנה – עדיין תשארנה יותר קרפדות משהיו ללא פעולת ההצלה.
העצלנות לא תמנע את התרבות העצלנים בשבי, או לחילופין באיסופי ההצלה, כי מצילים גם את העצלנים ולא נותנים להם להתייבש.
אריה:
התסריט שתיארת הוא מקרה פרטי של מה שהתייחסתי אליו במשפט הבא”על פני דורות רבים מאד יכולה לחול התפתחות גנטית אבל במהלך דורות בודדים – גם אם מתרחשת באחת החיות איזו מוטציה שמקנה יתרון בתנאי שבי אך הופכת למגבלה בחיי חופש – היא אינה יכולה עדיין להתפשט על חלקים משמעותיים של האוכלוסייה.”
כעיקרון אינני חושב שהדוגמה שהבאת כל כך טובה כי העצלנות תמנע את התרבות העצלנים גם בשבי אבל העיקרון – כעיקרון – נשאר נכון.
איזו תכונה גנטית תקטין את אוכלוסיית הקרפדות לאחר מבצעי הצלה נמשכים של ראשנים? קודם נבהיר ונאמר שהצלה חד פעמית של כ- 25 ראשנים, כפי שתוארה בכתבה, לא תגרום כל נזק. האפשרות התיאורטית שחשבתי עליה – פגיעה בגודל האוכלוסיה, תתרחש רק אם אכן קיימת התכונה הגנטית שחשבתי עליה ורק אם מיישמים הצלת ראשנים בקנה מידה נרחב ולאורך עונות רבות. ברור שבמקרה של אוכלוסיה במצב הכחדה, כל מבצע הצלה יבורך.
מהי המניפולציה שאנו עושים כאשר אנו מצילים ראשנים? אנו מוסיפים לאוכלוסיה קרפדות, שאחרת היו מתייבשות ומתות עוד בשלב הראשן. נניח שקיימת תכונה גנטית של זריזות לעומת עצלנות בכל הקשור למהירות הרבייה וההתפתחות. זריזות זו התכונה להטיל ביצים מה שיותר מהר – מייד אחרי הגשמים הראשונים ו/או התפתחות מהירה של הראשן עד לשלב הקרפדה. ואז כאשר אנו מצילים מסות של ראשנים, אנו מצילים בתוכם הרבה עצלנים. כתוצאה מכך אחוז העצלנים באוכלוסיה הולך וגדל. כעבור מספר דורות, אם מבצעי ההצלה מופסקים, העצלנים שמספרם היחסי כעת גדול, לא שורדים ואז האוכלוסיה יורדת. זה הכל – סתם תרגיל מחשבתי באבולוציה.
איזו תכונה גנטית תקטין את אוכלוסיית הקרפדות לאחר מבצעי הצלה נמשכים של ראשנים? קודם נבהיר ונאמר שהצלה חד פעמית של כ- 25 ראשנים, כפי שתוארה בכתבה, לא תגרום כל נזק. האפשרות התיאורטית שחשבתי עליה – פגיעה בגודל האוכלוסיה, תתרחש רק אם אכן קיימת התכונה הגנטית שחשבתי עליה ורק אם מיישמים הצלת ראשנים בקנה מידה נרחב ולאורך עונות רבות. ברור שבמקרה של אוכלוסיה במצב הכחדה, כל מבצע הצלה יבורך.
מהי המניפולציה שאנו עושים כאשר אנו מצילים ראשנים? אנו מוסיפים לאוכלוסיה קרפדות, שאחרת היו מתייבשות ומתות עוד בשלב הראשן. נניח שקיימת תכונה גנטית של זריזות לעומת עצלנות בכל הקשור למהירות הרבייה וההתפתחות. זריזות זו התכונה להטיל ביצים מה שיותר מהר – מייד אחרי הגשמים הראשונים ו/או התפתחות מהירה של הראשן עד לשלב הקרפדה. ואז כאשר אנו מצילים מסות של ראשנים, אנו מצילים בתוכם גם עצלנים. כתוצאה מכך אחוז העצלנים באוכלוסיה הולך וגדל. כעבור מספר דורות, אם מבצעי ההצלה מופסקים, העצלנים שמספרם היחסי כעת גדול, לא שורדים ואז האוכלוסיה יורדת. זה הכל – סתם תרגיל מחשבתי באבולוציה.
אריה:
תודה על המחמאות.
קשה לי לתאר תסריט שבו פעילות כמו זו שעשית – גם אם תימשך על פני מספר דורות, תביא לתוצאה שממנה אתה חושש.
אני מדבר על חשש כיוון שאם הבנתי אותך נכון – זה כל מה שיש – כלומר – לא ראית תופעה מסוג זה אלא אתה חושש שמא תתרחש (יש לי בכל זאת ספק מסוים בשאלה אם לזה התכוונת כי ביקשת “הסבר” ונהוג לבקש הסבר רק לתופעה שיודעים שמתרחשת ולא לדבר שאולי בכלל לא קורה).
על פני דורות רבים מאד יכולה לחול התפתחות גנטית אבל במהלך דורות בודדים – גם אם מתרחשת באחת החיות איזו מוטציה שמקנה יתרון בתנאי שבי אך הופכת למגבלה בחיי חופש – היא אינה יכולה עדיין להתפשט על חלקים משמעותיים של האוכלוסייה.
כמו שמתאר הקישור שהביא אסף – הדרך בה נקטתם היא אכן דרך מקובלת להצלת מינים הנמצאים בסכנת הכחדה.
כמובן שייתכנו תסריטים מאד בלתי סבירים שבהם פעולה כמו זו שנקטתם תביא להקטנת האוכלוסייה (כמו, למשל, מצב שבו לקחתם בשבי או השארתם בשטח אוכלוסייה מאד לא מאוזנת מבחינת זכרים ונקבות והחזרתם את השבויים רק אחרי שכבר “פיספסו” מחזורי רבייה)
לאריה
כדי לשפר את הרגשתך ראה את:
http://www.sciencedaily.com/releases/2010/08/100817111833.htm
מיכאל רוטשילד – ברוך שובך. העדרך השפיע על התגובות – גם בכמות וגם ברמה. תגיב בבקשה על הסיפא של כתבה זו.
עם כול הנזק שהאדם תרם לסביבה
יוצא מזה שהאדם הוא האויב מס” 1
ולא הטבע.
כך שאם הראשנים היו מספיק חמודים כדי להציל אותם, ולקחת אותם לגדל בבית.
סביר להניח שהם הדור השורד, בעלי תכונות גנטיות עדיפות.
יאיר – ציינתי אפשרות לשינוי שכיחות גנטית באוכלוסייה, לאחר מניפולציה מסיבית שתיערך משך דורות רבים.
בתחילת המאה ה20 העבירו חוקרים טריטונים או סלמנדרות מאיזורים נמוכים להרים גבוהים. בעלי החיים הגיבו בשינויים משמעותיים וגם הדורות אחריהם היו שונים מצורתם בגובה נמוך. אחרי מספר דורות הוחזרו צאצאי המהגרים לאזורי מחייתם המקוריים וחזרו לצורתם המקורית. השינויים היו ברמה ההורמונלית. מגוחך לחשוב שחצי דור של שינוי תנאים עשוי להביא לאיזה שהוא שינוי באוכלוסיה.
אריה
בתחילת המאה העשרים נעשו נסיונות דומים לשלך. דו חיים מאיזורי ים הועברו לאיזורי הרים. הופיעו בהם שינויים רבים. לאחר מספר דורות של חיים באזורי הרים הוחזרו בעלי החיים לחוף, וראה זה לא פלא, הם חזרו לצורתם המקורית. אין לך מה לדאוג, חיי הצנצנת משך דור אחד לא נתן ייתרון לשום גן ולא ישנה דבר בשלולית חולון טרם בנייתה.
אריה, בכל סביבה נתונה מושג שיווי משקל בין המשאבים הזמינים לכמות בע”ח (והצמחים) מכל הסוגים שבהם היא תומכת, לכן לא קיים מצב קבוע של “מזון ללא הגבלה”.
יהודה,
כמה נקודות חשובות שכדאי להדגיש בתשובתך: האחת, לאחר ההחזרה לטבע, הראשנים שגודלו בבית (בתנאים נוחים) יתפסו לזמן מה את מקומם של חלק מהאחרים שגדלו פרא (הכמות הכוללת שהסביבה יכולה לתמוך בה היא מוגבלת, ולזמן מה יהיה ל”מבויתים” יתרון של גודל). השניה, הגנים שאינם טובים כל כך להישרדות ושרדו אצל ה”מבויתים” יעברו בתורשה לדור הבא וימנעו מעבר של גנים “טובים” במקומם. השלישית, מין הפרטים נקבע ברוב המקרים אצל דו-חיים על פי תנאי הסביבה, ומכאן שהיחס זכרים/נקבות שהוחזר לטבע הפר את היחס המתאים לתנאי הסביבה שם.
מכל מקום, אריה, ניסוי מעניין עם נזק מועט לסביבה ונותן רמז דק למה שהאדם מעולל לגנום האנושי…
ייתכן וסביבת הגידול הביתית גרמה להתפתחות פלורה מיקרוביאלית ייחודית על גוף בעלי החיים והללו יכולים לשאת ולהפיץ פלורה ייחודית זו בקרב האוכלוסיה, לטובה או לרעה (סביר להניח שלרעה).
ייתכן גם שבעצם “הצלת” קבוצה שתמשיך כנראה לחיות ולהעמיד צאצאים פוריים וברי תחרות נגרמה הכנסה של גנים שליליים לאוכלוסיה שהיו גורמים לפרטים הנושאים אותה שלא להגיע לשלב הבוגר ולהעמיד צאצאים שימשיכו להפיץ את הגן. כמובן שהגנים הללו מצויים ממילא באוכלוסיה (אחרת איך הגיעו לראשנים מלכתחילה) אבל בעצם הבאתם לשלב בוגר הרי שמשמעות הפצתם גדלה (אם באופן משמעותי או שלא, אין אנו יודעים שהרי איננו מכירים את יחסי השרידות של האקוסיסטמה המיוחדת הזו).
תחתכן הפרעה במחזור חיים פרטי או קהילתי, הפרעה ביחסי טורף נטרף, במידה והכמות שהוחזרה גדולה מספיק ביחס לכמות ששרדה בשטח.
בשורה התחתונה,
אני לא חושב שזה באמת עשה איזה שינוי של ממש שפגע באוכלוסיה ולהפך, כעת יש ילדה עם חלומות על ראשנים וצפרדעים – מה שכנראה יישאר אצלה בזכרון במשך שנים רבות ויועבר גם לילדים שלה בבוא העת. איפה שהוא בשרשרת הזו מישהו מהם יוכל אולי לדאוג לשימור של ביצות. בתחושה שלי – אוכלוסיית הדו חיים הרוויחה בכל מקרה.
בברכת חברים,
עמי בכר
יהודה – איני סבור שיש ייתרון בהשגת מזון לראשנים ה”מבוייתים” שכן לדעתי יש שפע של מזון זמין בביצה.
נתת יתרון לגן של ביות. הראשנים המבוייתים שלא ידעו לחפש מזון- שרדו ואף זה הביא להם ייתרון מסויים על ראשניי- הפרא שעמלו קשה להשיג מזון. כך שבטבע גדלה הכמות של ראשנים שלא ידעו לחפש מזון, וכך פגמת בכל הקבוצה. המשך פעולת הביות או הפסקתה לא יפסיקו את ההקטנה הכללית של אוכלוסית הצפרדעים. רק לאחר הפסקת ביות של מספר דורות יחזור המצב לקדמותו.
זאת דעתי
לילה טוב
סבדרמיש יהודה