אשרי גולה אני: הגלות בשירות העם והאומה – יחיעם שורק

שלשום צטטנו באתר זה את מאמרו של יחיעם שורק: “יהודה המקבי היה קנאי דתי אכזרי ותאב שלטון. יורשיו לא היו טובים ממנו”, שפורסם בעיתון הארץ ואשר תקף את מיתוס הגבורה של המכבים. שורק נענה לבקשת המערכת ושלח לנו מאמר לא פחות לוהט, הפעם הוא קורא שורק תיגר על מיתוס הגלות

הרשימה הבאה נראית בעיני ללא ספק כתפוד לוהט. מחד מתקיים מין קשר של שתיקה בין חוקרי תולדות עם-ישראל המאשר כי מיתוס הגלות הכפויה, המאולצת, חזיון תעתועים הוא, ומאידך אף לא אחד מעיז לומר זאת בגלוי, ובוודאי ששום כתב-עת מדעי, כזה שנהנה מתיקצוב ממלכתי לא ירהיב עוז בלבו להעניק אכסניה לרעיון כופרני כזה. לאמיתו של דבר המעיין בספרות מופת מחקרית ייתקל במסך ערפל בכל הנוגע לנושא הגלות (הכפויה), עם זאת לא ימצא ולו סופר אמיץ לב המוכן להודות ב”בלופיותה”. יוצא מכאן איפוא כי בשתיקת המוזות רועמים תותחי המיתוסים, והם מגובים על ידי מדיניות ממלכתית גלויה וסמויה, ובסופו של דבר נדמה לכולנו שאכן “גלינו באונס” מארצנו. ולא היא.

אשרי גולה אני, או: הגלות בשירות העם והאומה

המאמר הנידון עלול בהחלט לעורר לא מעט עניין בקרב הקוראים, ובמקרה הטוב להרים גבה ולתמוה. גבות רבות הורמו בשעה שפיתחתי את נושא הרשימה הנידונה בכנסים מדעיים בארץ ובחו”ל ולאורך הצגת הדברים והרצאתם הורדו הגבות והתיישרו. לנושא הנידון יש לדעתי חשיבות עצומה באשר לעצם הבנת תולדותיו של עם ישראל, זרמים שהתפתחו בקרבו ואפילו שאלות נוקבות לגבי עצם מהותו, דרכו וחזונו עד לימינו אנו, שהרי זה מאד משנה את עצם ההתייחסות ההיסטוריולוגית כלפי העם היהודי באם היתה או לא היתה גלות. אנחנו מין תוצר של מנטרה מיתולוגית שנערתה אל תוך ורידינו במהלך ההיסטוריה, עד לכדי מעין קשר של שתיקה בקרב חוקרים, מלומדים, מחנכים ובכלל אנשי שם, כאילו נושא הגלות הינו אקסיומטי, שאינו זקוק להוכחה, ומסתבר כנראה שהוא זקוק מאד להוכחה. לפרשה זו מתלווה גם ערך מוסף חינוכי על שום השתקעותו העמוקה של מיתוס הגלות בתוכניות לימודים ובספרי לימוד.
המאמר הנידון בא לנתץ מיתוס מקודש שעניינו: גלות שנכפתה על עמנו מזה דורות רבים. מזה שנים רבות חשופים אנו, באופן ישיר ועקיף, בדרך רשמית ואף לא-פורמלית, ל”מנטרת הגלות”, ממש כעקה הצרובה בבשרנו, ומעולם, לדאבוננו, לא ביקשו מלומדים להתמודד עם עצם נכונותה ואמינותה של מנטרה זו. מבקש אני לתקוף ברשימתי זו את מיתוס הגלות ובעיקר זו שנכפתה על עמנו.

מי איננו מכיר את הביטוי: “לאחר אלפיים שנות גלות”. זוהי מנטרה שלאורה התחנכו מיליוני דרדקים, בארצנו ובחו”ל. מנטרה זו גזרה מאליה תוכניות חינוך, פרוייקטים לאומיים, חזונות ציוניים ובעצם מה לא. פעולה חשבונית פשוטה של גריעת אותן 2000 שנים מהתרחשות היסטורית סתמית (או לא) בתולדות עמנו, תביא את הסקרן המתמטיקאי לכלל דילמה מהותית, היסטורית: ממתי זה החל וכמובן מדוע דווקא מ”מתי” זה ולא מ”מתי” אחר. ניתן לנעוץ את המחט ההיסטוריו-כרונית באחד מן האירועים הטראומטיים בקורות עמנו מאז ההשתעבדות לממלכות ההלניסטיות (מצרים התלמית – 312 לפנה”ס, סוריה הסלאוקית – 198/200 לפנה”ס), ההשתעבדות לרומא (63 לפנה”ס), חורבן הבית השני (70 לספ') ועוד. ספרי הלימוד הישנים “עשו” עבורנו, ההדיוטות, מלאכה קלה, אך, אבוי, שגויה ובידיונית, כאשר לשיטתם כאילו חדלו תולדות עם ישראל בא”י להתקיים מלאחר מרד בר-כוכבא (135 לספ') ומני אז החלה תקופת הגלות. קצת קשה להסתדר עם התאריך הנידון כפותח עידן “אלפיים שנות גלות”, אחרת ניקלע לעתידנות: 2000 + 135 = 2135 לספ' (אופס!!), אך זה באמת שולי ולא רלוונטי.

מועקת הגלות מונחת על כתפי עמנו זה “אלפיים שנה”, ומצאה את ביטויה הנוקב חצוב בסלע מגילת העצמאות של מדינתנו: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית … לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו …”. ראשית, אם נקבץ יחד את מניין שנות ריבונות העם בארץ ישראל, נוכח תקופת השתעבדותו למלכויות זרות (אשור, בבל, פרס, יוון, רומא וביזנטיון), נגיע למניין שנים כלל לא מחמיא, ומתוך כך יקשה עלינו להסכים עם “חי חיי קוממיות ממלכתית”, אך זה באמת לא כל כך רלוונטי לענייננו; שנית – התיבה: “הוגלה העם מארצו בכוח הזרוע” שגויה, טועה ומטעה, מיתוס הינה ותו-לאו, ועל כך עניינו המרכזי של האמר הנידון; ומה באשר ל”שמר לה אמונים”? אכן כך היה במהלך ההיסטוריה, ומרוב ש”שמר לה אמונים” בכל תפוצותיו ופזורותיו, לא טרח לעלות ולדבוק בה, גשמית ופרודוקטיבית, אלא פיתח את מיתוס המשיחיות, שאין בדוק ממנו לדחות כל מאמץ לעלות, אלא לצפות שהגאולה תבוא בדרך נס. נוצר מין מצב סבוך ומורכב שמיתוס המשיחיות הזין את מיתוס הגלות מאונס ולהיפך, ושניהם גם-יחד העמיקו את שורשי העם בגלותו, בבחינת “אשרי יתום אני”. ברצוני לטעון כי קיים זה שנים מרובות מין קשר של שתיקה בקרב מלמדינו ואף בקרב חוקרי תולדות עמנו באשר לזיהוי הגלות כיסוד-מוסד בזכרון ההיסטורי של עמנו. מקור השתיקה נעוץ, כך דומה בבורות מזה ובכוונות בלתי טהורות ובלתי רצויות, מגוייסות משהו, שנועדו להניף את הדגל הבא: גלינו מארצנו באונס, בקשנו לשוב אך מנעו זאת מאיתנו ועל כן לגיטימית היא עלייתנו והאחזותנו במכורה שנגזלה מאיתנו, ומאימתי? נו, איך לא, מלפני אלפיים שנה.

טענתי היא שכל רעיון הגלות מאונס אינו אלא פרי דימיון ותעתועים של עם שאיבד את תחושת הבחינה ההיסטורית וכבל עצמו במיתוסים מגוייסים למען מסר עוועים של: גלות מאונס ופדות משמיים. ולא פחות עצוב מכך הוא הניסיון לטעון כי מאז אותה גלות כפוייה נמנעה שיבת העם לארצו. ההימנעות מקורה באותה אמונה, נוחה באופן יחסי, כי רק גואל עליון יביא פדות ומזור פלאי לעם הנודד בעולם.
לא אוכל כמובן במסגרת רשימה זו לפרוש את כל היריעה ולהציג משנה סדורה בנידון, אלא להסתפק בכמה נקודות זמן ועניין.

ראשית, מול גלות בבל הקדומה ניצבת במלוא עוזה שיבת ציון האגדית של מאות ששית וחמישית לפנה”ס, שכמו “ניטרלה” את הראשונה. זאת ועוד, מניין הגולים בעקבות ההשתעבדות לממלכות ההלניסטיות ולרומא וכן לאחר חורבן בית שני ודיכוי מרד בן-כוסבה (בר-כוכבא) היה יחסית מצומצם, מה עוד שחלקם שבו ארצה במרוצת הזמן (במסגרת “פידיון שבויים” למשל), ולענייננו – רוב מניינו של היישוב היהודי בארץ לא עבר טלטלה דמוגרפית במהלך אותם אירועים היסטוריים שנזכרו כאן. (אז היכן הגלות?). נכון שקורות עמנו בארץ ישראל בימי הבית השני ומלאחר המרד הגדול היו מלווים בגזירות, בחוקים מגבילים ואף לעיתים בהתאכזרותו של שליט זה או אחר, אלא שמהלכים אלה לא לוו בפקודות גירוש, בהגליות זדוניות או בטלטול דמוגרפי, טרנספריסטי כלשהו, ולעיתים לא רחוקות נהנו היהודים מפריבילגיות, מהוראות מתקנות ואף משידרוגי מעמד (איזרוח למשל של כל יהודי האימפריה הרומית ב-212 לספ'). בעקבות המרד הגדול (66-73 לספ') אכן נגזר על גירוש יהודים מיהודה, אלא מאי? ממדי הטלטול הדמוגרפי היו זעירים. מדובר היה על מורדים שנתפסו ו”דם-על-ידיהם”, ומספרם היה כידוע דל.
עד לא מכבר היו חלק נכבד מספרי הלימוד הפורשים את יריעת קורותיו של עם ישראל מסתיימים בכשלון מרד בן-כוסבה (135 לספ') כמו הסתיימו אירועי העם בארצו ונפתחה ב”מזל-טוב” תקופת הגלות. בשנים האחרונות נגמלו הכותבים מחריצת דין מטעה זו, אך מאידך לא בחנו כראוי את הממדים הנכונים של תוצאות המרד ולא העמידו את ההטייה וההטעיה המיתולוגיות על מקומן, כלומר – שכל עניין ההגליה הדרמטית, המסיבית, הבלתי-הפיכה אין לו על מה שיסמוך. סיומו של מרד בן-כוסבה לא היה קל כלל ועיקר, אלא שנוטים לאבד לא מעט פרופורציות. את הארץ לא פקד משבר דמוגרפי, כלכלי וחברתי, פרט לאזורים הנקודתיים בהם התחולל המרד, ומדובר בחלק קטן מריכוזי האוכלוסיה בארץ. כמו-כן שיקומה הכולל של החברה הישראלית, זמן קצר יחסית לאחר המרד, אף הוא מגמד את ממדי האסון כפי שנהגו להציגו. בכל מקרה אין כלל מה לדבר על הגליות שחתמו את פרק ההיסטוריה היהודית בארץ והחלו את פרק הגלות בתולדותינו. זאת לא היה ולא נברא. המפקפקים בהנחה זו מוזמנים לבחון את שתיקת המקורות הזרים, החוץ-תנאיים, כמו המקורות הרומיים ביחס לתופעה דמוגרפית כלשהי. יתירה מזו, לו ממדי התנודה הדמוגרפית היו ממשיים היינו צפויים להיות מיודעים לכך בעדויות המשוקעות בספרות חז”ל אודות התרחבותה של הקהילה הבבלית, נאמר כמעט מיידית לאחר מרד בן-כוסבה. עדויות ממין אלה אינן בנמצא.

שנית, אנו מוצאים אכן, ובדרך-כלל בתקופות של משבר כלכלי, חברתי, מדיני ובוודאי צבאי (כמו מלחמה או מרד), תופעה של יהודים העוזבים את הארץ (אך זאת לדעת, לא מגורשים ולא נאנסים לעזוב) ומשתקעים, מי במצרים ומי בבבל. חלקם שבו לארץ עם עבור זעם, או לרגל מסחרם, וחלקם השתקעו בקהילות היהודיות ששגשגו שם, כגון באלכסנדריה (עד מרד התפוצות בימי טריאנוס) שבמצרים, בסורא או בנהרדעא הבבליות ואף ברומא.

שלישית, בין שני מוקדי גלות אלו (בבל בעיקר) לבין המרכז הארצישראלי התקיימו קשרים הדוקים לאורך ההיסטוריה, מה שהקל על תנועת יהודים בין המרכזים הללו. התנועה היתה על בסיס כלכלי-מסחרי, מדיני ותרבותי, ובוודאי שלא הטביעה חותם של גלות מאונסת, כפוייה, על המרכזים שמחוץ לארץ ישראל. לאורך תקופת הבית השני ובמרוצת השלטון האימפריאלי הרומי, משתקפות עליות ומורדות בהתייחסותה של ההנהגה בארץ ישראל להנהגה ולחברה היהודית בתפוצות. לעיתים מופגן יחס של התנשאות, רוגז ואף אדישות ולעיתים התחשבות, סולידריות ואמפתיה. יחס זה נגזר ממרכיבים היסטוריים הנוגעים ליהודי ארץ ישראל ו/או ליהדות התפוצות. בכל מקרה, למעט רמיזות דלות ועמומות, אין שמחה לאיד ובוודאי שאין בנמצא עדות, ואף מעורפלת, המרמזת על גלות מאולצת, מסיבית, פרי מדיניות השלטונות.

רביעית, למרות העובדה שמניין שנות הריבונות, הקוממיות היהודית בארץ ישראל היה מצומצם, הרי גם תחת המרות היוונית ובוודאי הרומית, נהנו יהודי הארץ מאוטונומיה, ולעיתים מאד מורחבת, מפריחה כלכלית, מיציבות מדינית-פנימית ומתנופה תרבותית (לא בכדי נערכו בארץ מפעלי חתימת המשנה והתלמוד הירושלמי-הטבריאני). ארץ ישראל היתה איפוא מרכז ברור ויציב. במקביל, כמובן, התקיימו קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל, אך לא על בסיס של גירוש או פיזור אוכלוסייתי נכפה.

חמישית, אף בימים הלא קלים של עידן האנארכיה באימפריה הרומית (מאה שלישית לספ') ושל הקיסרים הרומים-נוצרים וכן של השליטים הביזנטיים של המאה השביעית לספ' (ערב הכיבוש הערבי), כגון בימי הראקליוס (629 לספ'), לא התפרסמו פקודות גירוש ולא הוגלו יהודים מארץ ישראל, וזאת למעט תופעות של בריחת יהודים בשל המצב הקשה, ואף אלו לא היו בגדר של “מכת מדינה”.

ששית, משנת 632 לספ', ראשית כיבושי האיסלם והקמת האימפריה הערבית עד ספרד שבמערב, נחשפת ארץ ישראל לכל הקהילות היהודיות שהתקיימו עד אז ויהודים רבים דווקא פוקדים את שערי הארץ ונקלטים בה. מאידך, כיבושי האיסלם גרמו לתופעה מאד מעניינת של יהודים המשתלבים בתוצאות הכיבוש ובתנודותיו, ברחבי אגן הים התיכון, אם במישרין (בשליחות הערבים) ואם בעקיפין (ב”שליחות עצמית”), ומאיישים מרכזים עירוניים ואף חקלאיים ברצועת האגן המדיטראני. גירוש? הגליה מאולצת? “לא בבית ספרנו!”.
בשנת 694 לספ' מגלים השלטונות הויזיגותים (בספרד הנוצרית הקדם-מוסלמית) קשר של יהודי ספרד שהתכוננו למוטט את המלוכה הנוצרית. לפי הטענה הנוצרית יצרו יהודי ספרד קשר עם אחיהם שמעבר לים, בצפון אפריקה ותכננו פלישה צבאית שתשחרר אותם מן השלטון הנוצרי. גם אם ההאשמה הנידונה אינה מבוססת כראוי יש בה כדי להצביע על משקלם הסגולי של היהודים בספרד ובצפון אפריקה, פרי עמל של שנים מרובות. ואגב, הם לא עשו דבר כדי לבחון שיבה מחדש לארץ הקודש. הסיוע המסיבי שמגישים יהודי ספרד לכובש האיסלמי, בקורדובה ובערים אחרות מציג אף הוא את הנתונים הדמוגרפיים המחמיאים של יהודי ספרד. התייצבות השלטון האיסלמי בספרד, ראשית פריחתה הכלכלית והביטחונית של ארץ זו שימשו אבן שואבת לבואם של יהודים רבים לספרד ממקומות קרובים ורחוקים כמוצאי שלל רב. הנה לכם ראשיתה של “גלות”. תמונת מצב דומה מתפתחת במגרב, בצפון-אפריקה, כמו בקיירואן ובסביבותיה, לשם נמשכים יהודים במאות שמינית ותשיעית. ומאין הגיעו? עוד הרבה קודם לכיבוש הערבי התחוללה מרידת נפל יהודית בימי הקיסר הרומי טריאנוס (114-116 לספ') ובעקבותיה החלה לשטוף גל יהודי את מרכז צפון אפריקה ומערבה (יכולים היו, אגב, יהודים אלה לפקוד את שערי הארץ, אך זה “לא היה בראש שלהם”). אז מהיכן הגלות?!

שביעית, פועל-יוצא לפריצת הערביות-האיסלמיות אל תוך ההיסטוריה היה צמיחת מרכזי הגאונות היהודית, במצרים מזה ובבבל מזה, ואף בגרמניה ובצרפת (הרגמ”ה ורש”י). קטנה איפוא בהדרגה חשיבותו של המרכז בארץ ישראל על חשבון מוקדים אחרים, חדשים ומתפתחים, והתנהלה הגירה שלילית מארץ ישראל לאותם מרכזי משיכה שבאגן הים התיכון. גירוש מהארץ? גלות מאונס? שפטו בעצמכם.

שמינית, תחושת הגלות מתבטאת בעוצמה, ולראשונה, מפי רב סעדיה גאון (מאה עשירית), והיא, שהגלות מהווה ערובה לגאולה. מני אז התפתחו מסורות שונות ביחס לגלות ולתעודתה, ואט-אט חדרה התודעה והתחושה, המעוותת כאמור, כי הגלות באה באונס וסוף הגולים להיגאל בידי שמים. תחושה זו העמיקה את שרשי העם שישב בגלות ונפוץ בפזורה, בבחינת “אהבתי את אדוני”, או “אשרי גולה אני”. עכבה משיחית זו סתמה כמעט את הגולל על האפשרות ליטול יוזמה ולעלות ארצה, במרוצת אותן “אלפיים שנות גלות”.

אז אמרו לי מורי ורבותי, היכן אותה גלות “שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע” (מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל)? היכן אותה גלות, שניתן להצביע עליה באופן מפורש? היכן אותה גלות, שניתן לטעון לגביה כי התנהלה בתאריך מסויים ובעקבות מהלך היסטורי מסויים? מיתוס הגלות צמח, כך דומה, מתוך שני טעמים: גלותי ולאומי, כלומר: להצדיק את קורות פיזורו של עם ישראל בתפוצות השונות (כלומר, “תורת התעודה”), בחינת “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שפיזרם בין האומות” (מדברי חז”ל) והמתנה לגאולה הניסית, הפלאית מחד ורצון להסביר את המפעל הציוני של חידוש חייו של העם בארצו, המגיע אל מכורתו לאחר שגורש ממנה בכוח הזרוע, היינו חיפוש לגיטימציה ל”גאולה הציונית” מאידך. מעניין לציין, אגב, כי הציונות כמעט קידשה עיקרון בסיסי של “שלילת הגלות” כמרכיב אינטגרלי בבניינה ובעצם קיומה, אלא ש”שלילת הגלות” נועדה לשמש כוח דחף לנטישת הגלות, לעליה לארץ ולעריכת שידוד מערכות בעולה-המתיישב, שהוא “מרוקן-גלות”: עוסק במקצועות פרודוקטיביים, חזק בגופו וברוחו, מחובר היטב לקרקע ולפס הייצור ופולחנו – ציונות. מיתוס הגלות נועד לכווץ ולצמצם מגמות “כופרניות” בקרב קבוצות של ציונים שהחלו בכלל לפקפק בעצם זכותנו על הארץ, ולתמוה על מגמת ההתנשאות הציונית כלפי ערביי המקום. מיתוס הגלות נועד למשוך יהודים לעלות ארצה ולא לציירם, חלילה, כיושבים על סיר הבשר ההיסטורי. הגולה נכפתה עליהם והארץ, המכורה, קוראת פשוט לבניה לשוב, לגוזלים האובדים לפקוד את הקן. בכל מקרה נועד מיתוס הגלות להפיח ענני ערפל מעל המיתוס ה”שקרי”, כאילו עם ישראל לא גורש מארצו ולא נגזרה עליו גלות. אחרת, כיצד יוכיח את צדקת שובו, “פתע-פתאום” והתנחלותו באדמות לא-לו.
ההתייחסות לגלות קבלה ממד מאד מעניין עם הקמת מדינת ישראל. המדינה ובראשה מובילה, הלא-כל-כך ליברלי, הלוא הוא דויד בן-גוריון, ביקשה להמשיך ביתר שאת להעצים את מיתוס ה”צבר” – הציוני החדש – החסון, השזוף, המחוספס, הבוטה-קצת והשובב מעט, וכל זאת אחרי מלחמה ולקראת מלחמה, התייצבות, קליטת עליה, כור היתוך ושאר משימות לאומיות-לאומניות. ה”צבר” הוא אנטי גלותי ואנטי גולתי, אך מה לעשות וגלות קיימת זה אלפי שנה. מה עושים? מטפחים ומפתחים את העיקרון של “גלינו מאונס”, “זרקו אותנו”, ועל כן אפשר למחול על כך, שהרי לא ברחנו, לא עזבנו מסיבות של נוחיות, ובבואנו לארץ ניתנת לנו האפשרות להיות כ”צברים”.
בספרי הלימוד ניתן היה כאמור להיחשף לתופעה של עיוות היסטורי, ומהו? התלמידים היו מסיימים את ימי העת העתיקה במרד בן כוסבה (בר-כוכבא) וב”גלות” שלאחריו וזהו: נסתיימה לה תקופה, שהמשכה לא היה כה נוח, בלשון המעטה, למנטרה המחוספסת, הכוחנית, החסונה של “דור תש”ח ואילך”. על מאות השנים שעברו מאז דילגו הספרים ואצו-רצו לצמיחת הלאומיות היהודית, הציונות, התרפקו על ראשיתה והמשכה בעליה, בהתיישבות, במלחמה בבריטים, גררו את הילדים להתרפק על מצבת הארי השואג של טרומפלדור בתל-חי והעלו לרגל את הדרדקים להתמרח על משטחי הפלדה של הטנק בדגניה, כי זה מצטלם טוב ומשהגיעו לשואה נדמו קולות הספרים עד למשפט אייכמן, שהרי אין זה נוח ונעים להציג יהדות גולתית של “כצאן לטבח”, ובעיקר על רקע דממת היישוב בארץ נוכח אימי השואה שהתחוללה באירופה. ובשעה שזכה הנושא לרה-הביליטציה מיד הוצמד לו מונח תאום, כדי שלא יצטנן בגשם האנטי-צברי והוא נקרא “שואה וגבורה”. פשוט מדהים.
מיתוס הגלות היה מגוייס איפוא לטובת מגמות פנימיות בעם ישראל ולא שיקף אמת היסטורית עובדתית.

* ד”ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל, סוקולוב 99 הרצליה, 9584165-09
[email protected]