השלכות רפואיות והיבטים אתיים של השיכפול הגנטי

פרופ’ מישל רבל’, מכון ויצמן, חבר הוועדה הבין-לאומית של אונסק”ו לענייני אתיקה בחקר הביולוגיה

פרופ’ מישל רבל

הדיון בהשלכות הרפואיות האפשריות של שיטת השכפול הגנטי, שונה מעיקרו מן הדיון על היישומים בבעלי חיים. מטרת פיתוח שיטת השכפול הגנטי של בעלי חיים היא לאפשר גידול עדרים של בעלי חיים עם תכונה גנטית חשובה מבחינה כלכלית, כגון הפקת חלבון בעל ערך תרופתי המצוי בחלב. הזהות הגנטית בין בעלי החיים עשויה לאפשר הפקה הומוגנית מכל פרט בעדר המשוכפל.

כרופאים, עומדות לפנינו שאלות אתיות כבדות משקל בהרבה. לצורך הדיון נתמקד בשתי שאלות עיקריות: האם יש בהתפתחות המדעית הזו תועלת רפואית לאדם? האם נכון, מבחינה מוסרית, ליישם את השיטה בבני אדם?

ההתקדמות במחקר המדעי, כגון בתחום פענוח ומיפוי גנום האדם ובתחום שיטות להפריה חוץ-גופיית, מעניקה סיכויים רבים כל כך לרפואה, עד שחייבים לדון באפשרויות אלו בכובד ראש, על אף האתגרים המוסריים שהן מציבות. הדבר נכון גם באשר להשלכות הרפואיות של שיטת השכפול הגנטי.

אחת מהנחות היסוד בהקמת ועדות לדיון בשאלות אתיות בתחום המחקר הביולוגי, היא שתפקידן של הוועדות האלה הוא להגדיר את גבולות האפשרי, המותר, ולא לאסור טכניקות חדשות מראש ובאופן גורף.

האיסור פוגע בזכות האדם ליהנות מהתקדמות המדע. האיסור גם אינו מספק הגנה אפקטיבית נגד אלו שבכוונתם הזדונית להשתמט מהאיסור ולבצע עבירות תחת מעטה סודיות. כך, למעשה, האיסור אינו מביא לתוצאה הרצויה, ועדיף לבחור – במקומו – בדרך של פיקוח הדוק שיאפשר שימוש במדע באופן שיתרום באמת למה שניתן לכנות “תיקון העולם”, שבסופו של דבר הוא התפקיד והשאיפה העיקרית של האדם.

דיון זה ינסה להגדיר את מקומה של שיטת השכפול בתחום הרפואה ולשקול את ערכה ותועלתה לפתרון בעיות רפואיות של הפרט. ברור שכיום, שיטת השכפול אינה מבוססת מספיק מבחינה טכנית כדי שאפשר יהיה לדון ברצינות על יישומה בתחום פוריותם של בני האדם. אך לצורך הדיון האתי, נניח שיישום כזה של השיטה כבר אפשרי ובטוח מבחינה רפואית.

1. שכפול גנטי במסגרת שיטות להפריה חוץ-גופיית אפשר לתאר את שיטת השכפול הגנטי כעוד אחת מהשיטות להפריה מלאכותית חוץ-גופית, שאליהן התרגלנו בפרקטיקה הרפואית בעשרים השנים האחרונות ושלרוב זכו בפתרונות אתיים. יצוין שמדינת ישראל מובילה בעולם בתחום זה ולה המספר הגדול לנפש של מרפאות IVF המיישמות טכניקות שונות המאפשרות לזוגות עקרים רבים להוליד.

השיטה הרגילה להפריה חוץ-גופיית היא כמובן על ידי מפגש בין ביצית וזרעונים, שמבוצע בצלחת במעבדת המרפאה. ההפריה יכולה להיות עם ביצית של בת-הזוג שנלקחה אחרי טיפול הורמונלי ועם זרע הבעל, דבר המאפשר להתגבר על סוגים שונים של עקרות אצל האישה.

במקרה שאין ביציות, נזקקים לתרומת ביצית מאישה אחרת. במקרה של עקרות הגבר, ההפריה נעשית עם תרומת זרע שבדרך כלל מבנק זרע .

השאלות האתיות בטכניקות הפריה אלו נראות היום קלות יחסית אבל הן קיימות. ראשית, אין לשכוח את ההתנגדות לנסיונות הראשונים שהייתה (ועוד ישנה בחוגים מסוימים כגון הכנסייה הקתולית) כי ייצור ולד במבחנה מנוגד לכבוד האדם. בנוסף, שאלות אתיות קשות מתעוררות כשהעקרות מחייבת להשתמש בתרומה של זרע או של ביצית שלא מבני הזוג, ושהיא בדרך כלל תרומה אנונימית. יש דתות שבהן הדבר אינו מוסרי , וגם ביהדות מתעוררות שאלות הלכתיות (למשל חשש שצאצאים מאותו תורם יתחתנו ביניהם). אי ידיעה של חלק מהתורשה הגנטית יכולה גם להקשות על אבחון רפואי שהנולד מתרומה אנונימית אולי יזדקק לו.

בכדי להמעיט בצורך בתרומת זרע, יושמה שיטה שנייה להפריה והיא הזרקה לתוך הביצית, דרך מחט זכוכית עדינה, של זרעונים בודדים הנלקחים מהאשכים של בן-הזוג העקר. בשיטה זו ששמה ICSI (אינטרא ציטופלסמיק ספרם אינג’קשן) ניתן להשיג הפריית הביצית עם תאי זרע לא בשלים. אך נשמר העיקרון שבזמן ההפריה נפגשים 23 כרומוזומים של גבר עם 23 כרומוזומים של אישה.

גם בשיטת השכפול, מחדירים מחטים לתוך הביצית על מנת א) לשאוב החוצה הד.נ.א. הגרעיני (הכרומטין) של הביצית, ב) להכניס תא שלם בעלת 64 כרומוזומים, מתחת למעטפה החיצונית (זונה פלוצידה) של הביצית. הפעלה של שדה חשמלי גורם לאיחוי בין הציטופלסמה של הביצית ובין התא, וגורם להתחלת ההתפתחות העוברית. הרבה שנים חשבו המדענים העוסקים בשכפול בעלי חיים, שניתן להשיג הפריה רק עם תא של עובר בשלבים הראשונים של התפתחותו. ב-1997, הוכח לראשונה שניתן להשתמש בתא מחיה בוגרת, ועקב כך התגבר הדיון על יישומים אפשריים של שיטת השכפול אצל האדם.

חשוב להדגיש שבדיוק כמו בשתי השיטות הראשונות להפריה חוץ-גופיית, גם בשיטת השכפול מתפתח העובר בצלחת המעבדתית רק לתקופה של ימים ספורים שבהם תאי העובר מתחלקים לקראת יצירה של הבלסטוסיסט, ואז מושתל לתוך רחם האם שתוליד אותו בתום ההריון.

אין בשיטת השכפול שום “תהליך תעשייתי” כמו שלפעמים מציגים את העניין. כל תינוק שייוולד בשיטת השכפול, ייוולד לאם בדיוק כמו שנעשה כיום בשיטות המקובלות של הפריה חוץ-גופיית. ההריון יכול להתבצע ברחם של האישה שממנה נלקחה הביצית, והתא המשמש להפריה יכול להיות גם ממנה או מהבן-זוג שלה. אין צורך בפונדקאית (אלא אם האישה איננה יכולה לשאת את העובר). לפי רוב הדעות בהלכה, האם המולידה היא אם חוקית.

כאמור, במצב הנוכחי של המחקר, אין אפשרות לכלול את שיטת השכפול בין יתר האלטרנטיבות להפריה מלאכותית משום שאחוז ההצלחה בחיות הוא כל כך נמוך ואין עוד הוכחה שהשיטה תעבוד כלל להפריית ביצית אנושית שתתפתח בעובר נורמלי. לכך דרוש מחקר. אך יש לזכור שגם שיטת ה- ICSI נחשבה זמן רב כבלתי אפשרית, ושבכל השיטות של הפריה חוץ-גופית אחוז ההצלחה בהשרשת העובר ברחם בתנאים שיביאו להריון מוצלח הנו בערך 20%. אך אם התפתחות המדע, קרוב לוודאי שיחול שיפור משמעותי בתוצאות. אם נניח ששיטת השכפול תהווה בעתיד אלטרנטיבה להפריה חוץ-גופית, השאלה המוסרית הראשונה היא איזה תועלת רפואית לפרט נפיק מהשיטה המהפכנית הזו.

2. תועלת רפואית אפשרית משיטת השכפול
א. טיפול בעקרות: בזוג שבו עקרות הבעל גורמת להעדר מוחלט של תאי זרע, ניתן להפרות ביצית האישה עם תא סומטי רגיל מגוף הבעל. הילד יהיה אז תאום גנטי של הבעל, והאבהות הגנטית לא תהיה של גבר זר לנישואים כמו במקרה של תרומת זרע. אם מקור התא המפרה מהאישה, התינוקת תהיה תאומה גנטית שלה. אם לאישה אין ביציות, ניתן לקחת ביצית מתורמת, אך היות שמוציאים את ה-ד.נ.א הגרעיני מן הביצית, הילד יהיה מיוחס גנטית לבעל או לאישה שמהם התא המפרה. גם במקרה שהבעל והאישה שניהם עקרים, ניתן להבטיח להם ילדים המיוחסים להם גנטית.

ב. טיפול במחלה תורשתית: בזוג שבו שניהם נשאים של מוטציה הגורמת לפגם גנטי קשה במצב הומוזיגוטי, ניתן להוליד ילד שיהיה תאום גנטי של הבעל או האישה וכמוהם יהיה נשאי הטרוזיגוטי ולא חולה. בנוסף השיטה תאפשר גם למנוע העברה של מוטציה דומיננטית. אם רק אחד מבני הזוג נשאי של המוטציה, ניתן להפרות את הביצית מתא של ההורה שאינו נשאי. כך הצאצאים לא יהיו יותר נושאי המוטציה.

אלו שתי התוויות רפואיות אפשריות היכולות להיות מזור לפרט הנזקק. יתכן כמובן יישומים רפואיים נוספים שקשה לפרט כיום.

3. היבטים אתיים:

אפשר קודם כל לשאול אם יש הצדקה לבני הזוג לרצות ילד המיוחס להם גנטית. אולי עדיף לאמץ ילד. התשובה היא שהמדע נותן כאן אפשרות חדשה, המרחיבה את מספר האפשרויות שביניהם הזוג יכול לבחור באופן חפשי. אם אחרי ייעוץ שיציג להם את כל האפשרויות, הם יבחרו בשיטת השכפול , למה למנוע את זה מהם? הרצון להוליד בצלמו ודמותו, חשוב להרבה זוגות ואולי לא חשוב לאחרים.
קושי אחר הוא שהילד יהיה תאום גנטי, כאילו אח או אחות של תורם התא, ויהיה דומה לו יותר מדאי. בטבע נולדים תאומים גנטיים בשכיחות של 1:270לידות. עבודות רבות נעשו על מנת לעמוד על מידת הזהות בין תאומים גנטיים. כשהתאומים גדלים בסביבות משפחתיות שונות, נמצאה התאמה של רק 50% בתכונות האישיות ובתכונות השכליות (כגון רמת המשכל). הזהות הגנטית אינה מכתיבה את ההתנהגות, כי לסביבה, לחינוך יש השפעה שמשקלה לא פחות מזו של המטען הגנטי. בנוסף, במקרה של שכפול, ה”תאום” ייוולד מרחם אחר, לאישה אחרת כאשר ידוע שהתזונה והרגלי החיים בזמן ההריון משפיעים על התפתחות העובר. הילד המשוכפל יהיה דומה פחות מתאום גנטי, מה גם שייוולד דור אחרי תאומו. ההבדל בגיל ימעיט מאוד את הדמיון. מעבודה על בעלי חיים, ברור כבר שאין זהות מוחלטת בין חיות משוכפלות, אולי בגלל פעולת ה-ד.נ.א המיטוכונדריאלי של הביצית, או השפעת המיקום ברחם או תזונת האם. לכן שיטת השכפול הגנטי לא תייצר עותקים זהים של בני אדם, כי אין הכתבה גנטית.

אצל האדם, השפעת הסביבה, היחס האישי והחינוך כל כך גדולות שילד משוכפל יגדל כנראה באופן דאי נורמאלי. הוא יתפוש את תורם התא כאב בגלל התנהגותו האבהית, ואם האם תרמה את התא, עצם הלידה תהפוך אותה לאם לכל דבר. כך שלא נראה שהיחס של אח תאום ישלול את התחושה של אבהות או אמהות. יש אומרים שהשיטה מסכנת את המבנה המשפחתי. אפשר לטעון כנגד שהשיטה מגבירה את התשוקה להוליד במקרים שהולדה אחרת אינה אפשרית. חברתנו מקבלת ברצון היום משפחות מסוגים שונים, חד-הוריות למשל. קשה לראות למה הולדה בשיטת השכפול שתעזור לזוג ללדת ללא תרומה של תא רבייה זרה, תגרום נזק לדמות המשפחה.

התנגדות רצינית לשיטת השכפול היא שאין כאן שילוב מיני של מטענים גנטיים. הטענה הזאת הייתה מוצדקת אם היה מדובר להפוך את שיטת השכפול לשיטה היחידה להולדה. אך אם מדובר על שימוש רפואי במקרים בודדים, קשה לראות הפגם המוסרי. יש הטוענים שערבוב הגנים חשוב לאבולוציה כמו שמוכיח הטבע. אך למעשה אנחנו יודעים שבמיליון שנה האחרונים המין האנושי של הומו ספיאנס עבר מעט מאוד שינויים גנטיים. התפתחות המין האנושי היא בעיקר על ידי העברה של מטען תרבותי מדור לדור והקנייה מתמדת של ידע שכלי.

להפוך את ערבוב הגנים לערך מוסרי נראה מוגזם. נכון שמיעוט ערבוב גנים כמו בנישואים בין קרובי משפחה, או גילוי עריות, טומן בתוכו סכנה גנטית של התרבות פגמים. אך זה איננו נוגע לשיטת השכפול, שבה גנום שכבר “עבד טוב” אצל אדם החי לפנינו יועבר לעובר חדש. לא נראה שאדם הסובל מפגם גנטי חמור ירצה להעבירו לצאצאיו באמצעות שכפול.

בנוסף אם ערבוב גנים היה ערך מוסרי עליון, קשה היה להבין למה ברוב התרבויות – כולל ואולי במיוחד ביהדות- מתחתנים בתוך עדה תרבותית דאי מצומצמת. אנתרופולוגים מוכיחים שכך נעשה כבר בכפר הפרימיטיבי. עצם קיום מחלות גנטיות שכיחות יותר בעדות מסוימות, כגון טיי-זקס אצל אשכנזים או מוטציה בגן -BRCA1 אצלם ובעוד כמה עדות יהודיות, מראה שאין ערבוב גנטי מלא. נכון שהדבר אינו מצדיק שימור מוחלט של הגנים. נכונה הטענה שכל אחד רשאי להיות שונה ושהשוני הזה מבוסס על ההבדלים הגנטיים הרבים שיש בין בני אדם. אך שוב עצם קיום תאומים גנטיים איננו שולל עיקרון זה. בני אדם לפעמים נראים ככפיל של מישהו אחר למרות שאינם תאומים, וקיום תאומים גנטיים איננו גורע מהשוני הכללי שבין בני אדם. גם שימוש רפואי בשכפול במקרים מסוימים איננו מסכן את השוני בין בני-אדם, אך ברור שיש למנוע שימוש סיטוני בשיטה מסיבות לא-רפואיות.

דווקא בגלל שהשכפול מאפשר פתרון לזוגות המבקשים להוליד בלי תרומת תאי רבייה חיצונית ואנונימית, נראת השיטה כראויה מבחינה הלכתית לרבנים רבים. היא תאפשר קיום מצוות פרו ורבו ואינה עוברת על לאו חמור ביהדות המתירה התערבויות אחרות בעובר, כגון חצייתו למען אבחון טרום-הריוני של מחלה גנטית על מנת למנוע סכנה נפשית לאם שתישא את העובר ברחמה לאחרי ההשרשה. בזה היהדות שונה מהנצרות המקדשת את העובר כאדם לכל דבר מעת ההפריה וכתוצאה מכך אוסרת הפריה חוץ-גופיית. מעניין גם שהולדה ללא מין הוזכרה כאפשרות, בעיקר אם במטרה רפואית, על ידי אחד מגדולי מפרשי התלמוד מהמאה הXIII, המאירי (סנהדרין סז:).

4. גבולות המותר

מעבר להתוויות רפואיות שהוזכרו לעיל, הוצעו שימושים אחרים לשכפול שמעוררים פחד גלישה מעבר לגבולות המותר או שאין להם הצדקה רפואית.

א. יישומים להשתלת איברים

חוסר איברים ורקמות להשתלות הנו אחת הבעיות הגדולה ברפואה כיום. הוצע שניתן לגדל במעבדה רקמות מעוברים משוכפלים שיתאימו מבחינה גנטית-אימונית לחולה שממנו יילקח התא להפריה. לעת עתה אין אפשרות לגדל איברים כגון לב או כליות במעבדה, אך ניתן לגדל תאי לבלב להשתלה בחולה סוכרת או תאי עצב מהונדסים גנטית להשתלה בחולי פרקינסון. השאלה האתית היא האם מותר לייצר עוברים למטרות אלו. בהשקפה היהודית שאינה רואה קדושת אדם בעובר לפני יום ארבעים, יש אולי אפשרות לנצל שיטה זו. לעומת זאת נראה בלתי מוסרי להתחיל הריון ולגדל עובר עד שיהיו לו כליות או מח-עצם להשתלה. אך הרב טנדלר, איתיקן יהודי אמריקאי, אינו פוסל זאת לחלוטין בתנאי שההריון אינו במטרה לקטוף שתל אלא במטרה להוליד ילד שדרך אגב, ייהפך לתורם שתל. כמובן שאין כאן רשות לקחת איבר חיוני, כי אין זה אלא רצח. אך העיקרון שכל עוד הילד הוא “מטרה ולא אמצעי” הדבר אינו אסור, הנו עיקרון אתי חשוב.

יש הצופים שגישה כזו יכולה להביא ליצירת ולד פגום, למשל בלי ראש (כתוצאה של איזה שינוי גנטי מכוון בעובר) על מנת לקחת ממנו איברים. יש כאן אתגר קשה לאתיקה המסורתית, כי ברוב הדתות, נפל פגום כזה שאין לו “דמות אדם” חסר גם זכויות אדם. אך קיים הבדל תהומי בין דבר שקורה בטבע, ומעשה מכוון אפילו למטרה רפואית.
בטעות, יש גם המבלבלים בין שכפול ובין גרימת פגמים גנטיים מרצון על מנת לייצור בני אדם סוג ב’. חשוב להדגיש שזו טענה לא רצינית (בהמעטה). להפך, השכפול הוא שמירה של המטען הגנטי של תורם התא המפרה, ואין בשיטת השכפול עזרה או אמצעי לגרום לפגמים (או “שיפורים”) מכוונים בעובר. אחד האתגרים של האתיקה הוא לתאר

כל טכנולוגיה באופן מדויק ולא לערבב דברים ולגלוש למדע בדיוני מסוג ספרי אלדוס הוקסלי.

אחד ממציאי ההפריה חוץ-גופיית, פרופ’ אדוארדס מבריטניה, כבר העלה לפני כעשרים שנה את האפשרות להקפיא כמחצית תאי העובר לאחר ההפריה בצלחת וכך לשמור מעין “תאום” לעובר שייוולד. הכוונה הייתה שאם מאוחר יותר יתעורר הצורך ב”חלקי חילוף” לאדם שנולד, ניתן יהיה ל”השתמש” בחצי העובר שהוקפא. אם כך לא היה צורך לחכות להופעת שיטת השכפול כדי להיתקל ברעיונות בלתי-מוסריים.

בכל זאת, חציית עובר לשניים נעשה למטרת אבחון טרום-הריוני, וגם יושם באה’ב למען שכפול. ההצדקה בפעולה זו הייתה שהיא תאפשר אישה לעבור רק פעם אחת הטיפול ההורמונלי הקשה להפריה חוץ-גופיית, ותוכל להוליד כמה ילדים בתווך של שנים רבות. אולי אין כאן פגם מוסרי, אם נתחשב בעובדה שמקפיאים עוברים וגם ביציות לשמר אותם עד שהאישה תרצה הריון נוסף.

ב. שכפול להולדה מסיבות לא-רפואיות ואשליית הזהות הגנטית

אחד הגורמים להתרגשות מוסרית מסביב לשיטת השכפול היא האפשרות לאישה להוליד בלי התערבות של גבר כלל. יש אולי הרואים בכך איום על ערך הזכר בחברה האנושית, למרות שסקר היה וודאי מגלה שרוב הנשים אוהבות גברים לא רק למטרות של רבייה. אך השאלה נשארת האם שימוש בשכפול על מנת לאפשר לזוג לסביות להוליד בלי הזדקקות לזכר, הוא אתי? השכפול גם פותח לראשונה לגברים הומוסקסואלים את האפשרות להוליד ילד המיוחס להם גנטית, אם כי בעזרת אישה פונדקאית. כאן העיקרון האתי של התוויה רפואית יכול לעזור למשוך קו בין המותר והאסור. אפשר לטעון שזוג הומוסקסואלי יודע מראש שאיננו יכול טבעית להוליד, ולכן אין כאן מצב פתולוגי שהרופא מרפא. אמנם, יש לזכור שהשיטות המקובלות היום להפריה מלאכותית מנוצלות מאוד על ידי זוגות הומוסקסואלים בעיקר באה’ב.

בגלל האשליה ששכפול גנטי מביא ללידה של אדם זהה לתורם התא, נכתב הרבה על אפשרות למבוגר להעתיק את עצמו בצעיר, כמין סם נעורות, או להורים שכולים לשחזר את הילד שנהרג או מת. מעבר לכך שאין כאן התוויה רפואית אתית, יש לחנך את הציבור באשליה הנוראה שזהות גנטית היא זהות כללית. למעלה כבר הובאו הוכחות מבדיקת
תאומים גנטיים המראות שהשוני הנפשי ביניהם מגיע ל 50% לעומת 75% שוני אצל תאומים לא גנטיים. אין הכתבה גנטית באדם, והסביבה, החינוך וההיסטוריה הפרטית עושה כל אחד לאדם מיוחד ויחיד במינו.

להוליד ילד שיהיה לו אולי דמיון פיזי אבל אופי ורגשות אחרים מהמצופה, יכול להיות אשליה אכזרית. בעידן של התקדמויות גדולות בתחום גנטיקת האדם, ובהתקרב יום שכל אחד ידע את המטען הגנטי הפרטי שלו כתוצאה מפרויקט הגנום האנושי, יש חשיבות עליונה להפנים בציבור את הידיעה שאין הכתבה גנטית מוחלטת.

5. עמדות ועדות ביו-אתיות בנושא השכפול

הסכנה שפרויקט הגנום האנושי עלול להביא להבנה מוטעת שהאדם מוכתב על ידי הגנים שהוריש מהוריו, באה לביטוי בעבודת הוועדה הבין-לאומית של אונסק”ו לענייני אתיקה במחקר הביולוגי. בסעיף ב’ של ההצהרה האוניברסאלית על גנום האדם וזכויות האדם, שהתקבלה באונסק”ו בנובמבר 1997, נאמר:

“כבוד האדם מצווה לא לצמצם פרטים לתכונותיהם הגנטיות ולכבד את היחיד והשוני שבהם”. כלומר זהות גנטית כמו בשיטת השכפול איננה יכולה להביא לייצור אנשים זהים. זאת אחת הסיבות שכאשר במאי 7991, הועדה דנה בהשלכות השכפול של הכבשה דולי , הוחלט ברוב מוחץ שאין להתייחס לשיטה הזאת ספציפית ולאסור מחקר מדעי, היות גם שההצהרה מדגישה מספיק ששימוש בגנטיקה חייב לכבד את זכויות האדם ולהיות רק לתועלת רפואית של הפרט. אך, בלחץ פוליטי מטעם כמה מדינות אירופאיות, בעיקר גרמניה, הוכנס ברגע האחרון בהצהרה סעיף 11 האומר: “פעולות שהם מנוגדות לכבוד האדם כגון שכפול להולדת אדם, לא יאושרו”. נראה להרבה נציגים שנעשה כאן טעות היות שכבוד האדם מצווה לא לצמצמו לתכונותיו הגנטיות, אלא שיש לכבד האדם על ידי חינוך, הגבהת רמת החיים ובריאות ועל ידי אחווה בין עמים. המסר שבאיסור גורף ומוקדם על שיטה מדעית שבה פוטנציאל רפואי לא מבוטל, נראה שלילי וגורם יותר נזק מתועלת.

פיקוח הדוק, כמו שהוצע בהצהרה לנושאים אחרים שבגנטיקה, היה ודאי עדיף על איסור מראש ובלי סייג. אחת מזכויות האדם היא גם ליהנות מהתקדמות המדע, כפי שכתוב במגילת זכויות האדם של האו’ם.
עמדה שלילית דומה אומצה על ידי הקהילה האירופית בינואר 1998, שאסרה שכפול של “אדם זהה גנטית לאדם אחר”, בטענה שזה מנוגד לכבוד האדם, ושיש כאן “מכשור” יתר בתהליך ההולדה. מעבר למה שנאמר למעלה, חשוב כאן לזכור שגם הפריה חוץ-גופית נחשבה בהתחלת שנות ה-80 לדרך הולדה המנוגד לכבוד האדם ולמכשור של ההולדה שחייבת להיות מעשה אהבה (כמו שאז הוצהר בוואתיקן). ניסיון העשור האחרון מוכיח שהפריה חוץ-גופיית הביאה תועלת מרובה לאדם והגבירה את הרצון להוליד בלי לפגוע בכבוד האדם.
הכנסת הישראלית דנה בהצעת חוק של ח”כ חגי מירום, שמטרתו להבטיח שלא יבוצע ששכפול גנטי להולדת אדם, וכמו כן פעולות הגורמות שינויים גנטיים קבועים בתאי הרבייה, במשך חמש שנים. אך החוק גם מסמיך ועדת הלסינקי העליונה לגנטיקה לעקוב אחרי התפתחויות של המדע והרפואה ולהמליץ לשר הבריאות על אפשרויות להתיר סוגים של פעולות כגון אלו בתנאים מסוימים וכשהמצב יצדיק זאת מבחינת הבטיחות הרפואית ומבחינת האתיקה. יש כאן איזון מספק גם עבור המשפט וגם עבור המדע, ומסר חינוכי לחברה: ההתקדמות המדעית פותחת אפשרויות חדשות לרפואה בשטח הגנטיקה והרבייה, אבל דורשת שיקול דעת מעמיק.

יש להתברך שמדינת ישראל, שאין לה עבר גזעני כמו ארצות אירופה, ורואה במדע וברפואה דרך תיקון העולם ברוח המסורת היהודית שבו האדם שותף לבורא, נוקטת עמדה שקולה ומחנכת. טוב גם להתייחס בצורה דומה לשינויים גנטיים המשנים תורשה, שבהם סכנה לאשליה של השבחה גנטית באדם. יש לחנך את הציבור שאין גנום אידיאלי, ושאין אדם מושלם גנטית. אין גניםטובים וגנים רעים באנושות. יש לשים את הגבול בין תרפיה גנטית של הפרט מסיבות בריאות ובין שאיפות השבחה גזעניות. אוגניקה (השבחה) כשאיפה של החברה אסורה מוסרית כי עיקר השבחה באדם היא דרך חינוך חפשי והרמת תנאי חיים. גנטיקה המיועדת לרפא מחלה של הפרט, איננה אוגניקה.

6. סיכום

שלושה עקרונות אתיים בתחום הגנטיקה יכולים להבטיח שימוש מוסרי בהתקדמות המדע.
א. שכל יישום הגנטיקה יישאר בידי הרופא ביחסו האתי עם החולה, כפי שמכתיבים הקודים האתיים של התנהגות רפואית. כוונת הרופא היא לרפא את הפרט.
ב. ההחלטה להשתמש בפעולה גנטית חייבת להישאר החלטה של הפרט, עם ייעוץ שיאפשר לו להבין את התוצאות, אך ללא תכתיב של החברה.
ג. יש לדון על כל מקרה ומקרה לגופו, לפי המסורת המשפטית הלכתית שביהדות, כי כדברי הרמב’ם “כל אחד הוא יוצא מן הכלל”. חוקים בענייני גנטיקה, ובעיקר איסורים גורפים של שטחי מדע, אינם הולמים לא את זכות הפרט ליהנות מהתקדמות המדע ולא את הנסיבות האישיות שמשתנות מאדם לאדם.

כל דעת ניתן לנצל לטוב או לרע, כמשל עץ הדעת טוב ורע, אך האתיקה תפקידה להביאנו לעץ החיים, לבחור בטוב למען תיקון העולם.

* הערת העורך: פרופ’ רבל הוא אחד מהמדענים שומרי המסורת המנצל זאת כדי לקדם את המדע ולא כדי לעצור אותו.