גנן גידל גנום בגן

גנום האוטוביוגרפיה של המין האנושי ב-23 פרקים מאט רידלי. תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת זמורה-ביתן, 436 עמ', כולל ביבליוגרפיה ואינדקס, 79 שקלים

מאת צבי עצמון

יעקב אבינו עליו-השלום נאבק במלאך אלוהים ויכול לו “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל” – מעשה מדהים לכל הדעות. אך הוא עשה עוד מעשה מדהים – הכניע את תכתיב הגנים, ניצח את הגנום, כך מכל מקום מסופר בבראשית ל'. וזה דבר המעשה: לאחר שסיכם יעקב עם לבן חותנו כי כשכר עבודה יקבל את כל הצאן הטלוא והנקוד, לקח יעקב ענפי עץ, פיצל בהם פצלות לבנות והציג אותם בשקתות המים שאליהן באו נקבות הצאן לשתות. בעקבות מראה הענפים הטלואים והנקודים התייחמו הצאן, כך כתוב, והמליטו “עקודים, נקודים וברודים” – מה שהגדיל כמובן את הרכוש של מוליד שבטי ישראל.
יעקב הצליח, אם כן, לגרום לכך שמראה עיני אמהות הצאן יקבע את דגם צבעי הצאצאים, כלומר – מראה עיניים יבטל את תכתיב הגנים. וזה פלא גדול לא פחות ממאבק מוצלח במלאך האלוהים.

הגנום הוא מכלול המידע התורשתי של יצור חי, יהא זה אדם או כבשה. גנום הוא גם נושא חם בחדשות, מושג שמגביר את קולם של פופוליטיקאים ואפילו מעורר משקיעים בבורסה.

זאת, מן הסתם, הסיבה שמאט רידלי קרא לספרו המרתק “גנום”, על אף שאין הוא עוסק בדיוק בגנום. באותה מידה, נדמה, יכול היה לקרוא לספרו “23 כרומוזומים”, אבל זה שם פחות סקסי. אגב, מדוע , 23 ולא ?24 לא בדיוק הבנתי, כשם שטרם הבנתי מדוע 12 שבטי-ישראל ולא .13 יש כנראה מספרים יותר סקסיים ופחות סקסיים, אף שהכרומוזום ש”נשמט” מן המניין הוא-הוא כרומוזום הסקס – כרומוזום המין הזכרי .Y

למען האמת, רידלי גם לא ממש עוסק ב-24 כרומוזומי האדם, אלא מקדיש את ספרו לכיוונים שונים – ומרתקים, רידלי יודע לרתק! – בביולוגיה של האדם, וכך הוא אכן נוגע ב”אוטוביוגרפיה של המין האנושי”, כפי שמבארת כותרת המשנה. למראה כותרת משנה זו על כריכת הספר עלה בדעתי ספרו של פרימו לוי “הטבלה המחזורית” (כתר, תשמ”ח. תירגם מאיטלקית: עמנואל בארי).

ואכן במבוא לספר מזכיר רידלי במפורש את “הטבלה המחזורית”. אלא שבעוד שפרימו לוי נדרש לטבלה המחזורית – אותו מערך טכני-פורמלי הטבוע ביסוד גישתנו המסווגת את העולם החומרי – בין השאר כדי להצדיק את זכותו להמשיך ולהשתמש במלים ולכתוב ספרות לאחר אושוויץ, הרי המסגרת “הכפויה” של 23(למעשה ,24 זוכרים?) כרומוזומים משמשת לרידלי בעיקר כדי לשמור את הספר בהיקף סביר, להימנע מלהתפרש. כלומר: רידלי לא ממש עוסק בגנום ולא ממש עוסק בכרומוזומים, אבל הוא כן עוסק בפריסה רחבה של הביולוגיה של האדם, והוא יודע לכתוב.

ובכל זאת, שומה עלי להבהיר: לטוב ולרע (מן הסתם בעיקר לטוב, כדי לא להישאר טכני ויבשושי), אין הוא עוסק בדיוק בגנום, וכבר במשפט הפתיחה אפשר להצביע על שני אי-דיוקים. “גנום האדם – המכלול השלם של גנים אנושיים – ארוז בתוך 23 זוגות נפרדים של כרומוזומים”. ובכן, לגבי כמחצית המין האנושי, המחצית הזכרית, אין מדובר בדיוק ב-,23 וגם קופחו כאן המיטוכונדריונים, שגם הם נושאים בחובם, אמנם מעט-שבמעט, מן הגנום (אכן, בהמשך הספר הם נזכרים). יש הבדלים ניכרים מבחינת הדיוק ומידת העניין בין פרקי הספר השונים. הפרק המכונה “היסטוריה” (המוקדש לכרומוזום 3), פרק שבו נסקרות תולדות הגנטיקה, הוא פרק מרתק, נפלא! למדתי ממנו שייתכן כי יוהן גרגור מנדל הוליד את מדע הגנטיקה (ובייסורים קשים!) לא רק בזכות הגנים שתרמו לו הוריו ושהקנו לו ראייה חודרת של גאון, אלא אולי גם הודות לאירוע אקראי – עץ שקרס על אביו קיפח את פרנסתו, ואילץ את יוהן להצטרף למנזר, שם הוסב שמו לגרגור.
הנזיר יוהן גרגור הצטיין במתמטיקה ובשחמט ונשלח ללמוד מדעים, אך נכשל בבחינת ההוראה וחזר למנזר. בגני המנזר עסק בגידול צמחי אפון והודות להם גילה את אחת המופלאות שבצפונות החיים – יחידות התורשה, הגנים.
אנטי-גיבור צנוע היה מנדל, ומבחינות רבות מעין תשליל של יעקב אבינו: הוא שזיהה את קיום הגנים, אך כנזיר לא העביר גנים לצאצאים משלו – יעקב כידוע העביר את הגנים שלו, בסיוע ארבע נשים, ל-12 בנים ולבת אחת לפחות; יעקב היה רועה צאן – האח גרגור היה גנן, עובד אדמה. יעקב עמד בהצלחה במבחן המלאך, ואילו מנדל נכשל בבחינה, מעולם לא זכה בתעודת הוראה. לתשומת לבם של ריבואות מורים ברחבי תבל רבתי המרביצים כיום את “חוקי מנדל” בצאן מרעיתם, בכל שפות אנוש. עבודתו המדעית, תוצאות הניסויים והמסקנות הגבישיות – חוקי התורשה הבסיסיים, את כל אלו פירסם כדת וכדין בעיתונות המדעית אך הן נתקלו בהתעלמות מוחלטת. רק בשנת 16,1900 שנה לאחר מותו כאב המנזר, גילו בבת אחת שלושה חוקרים מחדש מה שכבר גילה; או-אז העלו את כתביו מתהום הנשייה ושמו נכלל בספר בראשית של מדעי החיים.

סיפור מדהים נוסף עולה מהשוואה בין הפרק המוקדש לכרומוזום – 3 הפרק “היסטוריה” – לפרק המוקדש לכרומוזום ,2 פרק “אנושיות”: ב-1953 פיענח הזוג האגדי ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק את מבנה מולקולת הדנ”א (DNA), וזאת על-סמך שיקולים פיסיקליים וכימיים מחוכמים ועקיפים. “אאוריקה, גילינו את סוד החיים” כך בערך זעק פרנסיס קריק בפאב סמוך למעבדה על ספל בירה גדוש כאמבט. הישג כביר, שבה בעת גם פתר וגם פתח כמה חידות חיים בסיסיות, וזיכה את ווטסון וקריק בפרס נובל ובתהילת עולם.

אבל: “לפעמים אין אדם רואה את מה שמונח מתחת לאפו”, כותב רידלי, ומתכוון לכך שאין אדם רואה את שמונח מתחת לעדשת מיקרוסקופ פשוט. אין הדבר מתקבל על הדעת: עד – 1955 שנתיים אחרי פענוח המבנה של מולקולת הדנ”א – טעו כולם במספר הכרומוזומים של האדם! זה כאילו שילחו חללית לפני שהמציאו את הקטר, או מחשב לפני החשבונייה. ובכל זאת, מתברר שעד 1955 חשבו משום מה שלאדם 48 כרומוזומים, ולא .46 כל שצריך היה זה להתבונן היטב ולדייק בספירה. אכן, סיפור שלא ייאמן! אבל גם רידלי עצמו חוטא – ואולי מחטיא מעט – בעניין כזה: “23 זוגות הכרומוזומים של מאט רידלי” כך מתוארת התמונה שעל גב הכריכה, ומה לעשות – ואני חוזר על כך פעם נוספת: מה לעשות, בתמונה נראים 22 זוגות בדיוק, ובנוסף שני כרומוזומים שאינם בני-זוג – כרומוזום X הגדול וכרומוזום Y הפצפון, הזכרי.

ואף זאת: במקצת מן הפרקים, הקשר שבין נושא הפרק לבין הכרומוזום שאליו “הוצמד” הוא רופף למדי, מלאכותי במידה רבה, ונועד לשמור על המסגרת יותר מאשר להצביע על איזו מהות. כך למשל הפרק, המרתק כשלעצמו, “פרהיסטוריה”, שהוצמד לכרומוזום .13 עד כדי כך שהמחבר עצמו חש לנטרל את ביקורת הקורא, והוא עצמו מעלה את התהייה “מה הקשר של כל הדברים האלה לכרומוזום .”?13 אבל הקשר שבין הפרק האחרון, “רצון חופשי”, לכרומוזום שלו הוצמד, כרומוזום ,22 כלל לא קיים, אפילו לא בדוחק, מלבד בצורת “מתיחה” שרידלי מותח את קוראיו לאורך פסקה שלמה. מתיחה באמת נחמדה, אבל מתיחה היא שקר מחויך, ושקר איננו קשר.

יש בספר, כאמור, פרקים מרתקים וכאלה שפחות. ויש פרקים שהניסוחים שבהם אינם מספיק מוקפדים, עד כדי הטעיה, ויש גם טעויות. למשל, לא תסמונת ויליאם (עמ' ,127 וגם באינדקס!) אלא תסמונת ויליאמס – ומטרידה לא הטעות באות אחת, אלא התחושה שעניינים מסוימים נכתבו כלאחר-יד. לא ייפלא, אם כן, שבאותו משפט יש טעות נוספת: “תסמונת ויליאם, שמקורה בשינוי בגן מסוים”. לא, מקורה של תסמונת ויליאמס הוא פגיעה בשורה של גנים (פרטים ניתן למצוא במאמר “סדקים פנימה – אשנבים קורעי-לב לנפש ושכל”, גליליאו, גיליון 43).

אולי אין זה מקרה שאי-דיוקים כאלה השתרבבו בפסקה העוסקת בפגם גנטי. לכל אורך הספר רידלי חוזר ומעיר שאין לו עניין להרחיב בתיאור מחלות גנטיות, כדי שלא ליצור תחושה כי כל “תפקידם” של הגנים הוא לגרום מחלות. כוונתו זו בהחלט נכונה וראויה להערכה. ואולם זאת יש לומר: המוטיווציה העיקרית, ללא ספק, לפרויקט פענוח הגנום האנושי (וסוף-סוף, ספר זה רוכב על גל ההתעניינות בפרויקט) היא רפואית! אמת, הגנים אמורים לתפקד היטב, וכרגיל רק הפגומים גורמים לתקלות ולמחלות תורשתיות. אבל כך גם, נאמר, הוויטמינים – הוויטמינים מקנים לנו בריאות טובה, אבל הם נתגלו ונחקרו בעיקר בהקשר של מחלות הנגרמות עקב חסר בהם. נדמה כי מי שיכתוב ספר על ויטמינים לא יעלה בדעתו שלא להתייחס למחלות חסר. כך גם ההורמונים שהגוף מייצר – הם אמורים לתפקד, לא לגרום בעיות, אבל חלק נכבד מהעניין בהם נובע מפגמים בתפקודם התקין. וכך גם הגנים – אכן, כרגיל הם מתפקדים למופת, אך לא ראוי ליצור תחושה כי כל עיסוק במחלה גנטית הוא מיותר ודוחה. ובוודאי שאסור שתחושת הסלידה מעיסוק בפגמים תורשתיים תוביל לאי-דיוקים.
“נערות (הלוקות בתסמונת) טרנר הן נורמליות בתבונתן ובהופעתן” כותב רידלי על נערות שבתאיהן כרומוזום X יחיד, תוך כדי שהוא מתעלם משורה שלמה של תסמינים. ובמקום אחר (עמ' 258) הוא מנסח, ומטעה: “ההבדל הוא שב(תסמונת) פראדר-וילי הקטע נעדר מהכרומוזום שהוריש האב, ואילו ב(תסמונת) אנג'למן חסר הקטע הזה בכרומוזום האם”. אמנם, בעמ' 263 ניתן להבין שמדובר בגנים שונים לשתי התסמונות הנוראות הללו, שהתורשה שלהן, אגב, נמצאת בהתנגשות חזיתית עם חוקי התורשה של מנדל, כמו כל הגנים שעוברים “החתמה הורית”.

מעניין לפנטז: מה היה קורה לו מנדל נתקל, באקראי, באפונים שגידל, בתכונה הנקבעת על-ידי גנים מוחתמים? ייתכן שכל תולדות הגנטיקה היו נראות אחרת! בהמשך התיאור של שתי תסמונות אלו ובתופעת ההחתמה ההורית נעשה שימוש באחד הביטויים המוזרים ביותר בספר, שאין לי ספק כי יגרום טעות לרבים מן הקוראים: הביטוי “מחיקה” של כרומוזום. בעמ' 263 מופיעה טענה נוספת שבמפורש איננה מדויקת: רידלי טוען כי אם בעקבות תקלה מקבל העובר כרומוזום 21 עודף, ייוולד ילד הלוקה בתסמונת דאון, אך ש”במקרים אחרים (…) התפתחות העובר כושלת”. ובכן, אין זה נכון. אם יש עודף של כרומוזום ,18 יכול להיוולד תינוק שבמקרים מסוימים עשוי לחיות כמה שנים (תסמונת אדוארדס), כך גם כרומוזום 13 מיותר (תסמונת פאטו).
אמנם, בפרק אחר מתייחס רידלי לעודף בשני כרומוזומים אלה, אך בתוך כך הוא מדגיש את האי-דיוק: “מפעם לפעם נולדים ילדים עם כרומוזום 13 או18 מיותר, אבל אלה לעולם אינם מתקיימים יותר מימים ספורים” (עמ' 351). שלא לומר שאם הכרומוזום העודף הוא כרומוזום – X בגברים (תסמונת קליינפלטר) או בנשים – אזי האדם יכול להגיע עד שיבה, אבל זה כבר באמת סיפור אחר (בכרומוזום X עודף מתרחשת אינאקטיווציה).

התבטאות מביכה – אינני יודע להגדיר זאת אחרת – מצאתי בעמ' ,177 דווקא באחד הפרקים המרתקים בספר, המוקדש לכרומוזום .9″בעלי (סוג דם) A הם למעשה בעלי (זוג הגנים) ,”AA ובהמשך “בעלי B הם למעשה בעלי .”BB והרי כל תלמיד מתחיל יודע כי בעל סוג דם A יכול אמנם לשאת את זוג הגנים, A,A אך גם את זוג הגנים ;A,O ובעל סוג דם B יכול בהחלט להכיל את הגנים .B,O עוד אי-דיוקים ופליטות-קולמוס שעלולות להטעות מצאתי בספר, כולל בדברים שהם בלב-לבו של נושא הגנום, כמו למשל הביטוי אותיות נרדפות – כשם שמושג זה חסר משמעות בהקשר הלשוני, הוא גם חסר משמעות בהקשר הגנום; מלים (ובדנ”א – שלשות) יכולות להיות נרדפות, בעלות פירוש זהה; אותיות (בדנ”א – נוקליאוטידים), לעומת זאת, אינן יכולות להיות נרדפות!

לא אתפלא אם חוקרים המשתתפים במישרין בפרויקט הגנום האנושי ירימו בתימהון גבה למקרא ספר זה, שבעצם נמנע, במפורש נמנע, מלעסוק בעניינם – תהליך פענוח הגנום האנושי. אכן, יש לרידלי סיבה טובה לכך – הוא שואף הן לפופולריות והן למהויות, ולא לדיווח טכני וכבד על אודות שיטות מחקר. במקום דיווח המרוכז בגנום ובמירוץ (שבסופו הפך ממש למיאוץ) לפענוחו, חיבר רידלי ספר מרתק, אך לא חף מפגמים, על אודות הביולוגיה של האדם, תוך כדי שימת דגש על הגנטיקה. הפרק “גורל”, למשל, המוקדש לכרומוזום 4 ולמחולית הנטינגטון, הוא פרק בהיר ומעורר מחשבה; הפרק “סביבה”, כרומוזום ,5 המוקדש ברובו לאלרגיות ולסיבותיהן,
מעניין ומעודכן היטב; הפרק “תבונה”, המוקדש לכרומוזום 6 ולמנת המשכל, מסכם יפה נושא רב-מתחים, אף שרבות פורסם כבר בנושא זה בעברית; בפרק “אישיות” (כרומוזום 11) מצאתי עניין רב, בצד ניסוחים טעוני-תיקון, ושמחתי מאוד לגלות בו דיווח על אודות  המחקר החלוצי שנעשה “במעבדתו של ריצ'רד אבשטיין (מבי”ח הרצוג) בירושלים”. הפרק הבא, המוקדש לכרומוזום , 12″הרכבה עצמית”, מוקדש לאחד הנושאים הביולוגיים המסעירים והמדהימים ביותר של השנים האחרונות – פענוח מנגנוני ההתפתחות של בני-אנוש חדשים – עוברים, והאוניוורסליות של מנגנונים אלה בעולם החי. נושא מדהים, מרתק, שלא הרבה נכתב עליו בעברית. אני כמעט מתפתה לכתוב: חבל שרידלי לא הרחיב פרק זה לספר שלם, שראוי היה להביא בו גם שרטוטים, להמחשה.
אכן, רידלי פורש ב”גנום” שלו ספקטרום רחב של ביולוגיית האדם, ומעדכן את קוראיו בכיוונים מרתקים שאך לפני שנים ספורות היו כאותם גנים וחוקי תורשה בטרם הגדיל מנדל לעשות בגנים הזכורים לטוב של המנזר, כשגידול האפונים והגנום עוד לא היה באופנה.

צבי עצמון הוא העורך המדעי של “גליליאו – כתב עת למדע ומחשבה”