מי אתה גמליאל?

מסע היסטורי בעקבות שם שהופיע במקרא, נעלם מן המקורות במשך מאות שנים, שב והפך לסמל של נשיאות יהודית – ואולי הותיר עקבות מפתיעים ביהדות תימן

הכותרת נראית משונה, אם לא נאמר – משונה מאוד. ומוזרה ומשונה ממנה היא השאלה: לאן נעלם לו השם "גמליאל", שראשיתו, בהקשר הנשיאותי כמובן, אולי במקרא? ושמא השיוך המקראי הינו סתמי משהו? והמשכו, אולי בראשיתו?

וקודם שנפנה לעיקר ענייננו, ברצוני למתוח מן קו מקשר בין הרשימה הנוכחית לזו שקדמה לה בעניין קהילת יהודי "יב" שבמזרח/מרכז אפריקה, ולהדגיש כי ברשימה הקודמת הוזכרו יהודי תימן ואף בזו הנוכחית בעיקר בהקשר להיעלמות משפחת גמליאל הנשיאותית, ועל כך בהמשך הדברים.

מן המקרא אל שתיקת המקורות

נפנה לטקסט המקראי על מנת ללמוד על מאן דהוא המשתייך למשפחת גמליאל, וכך אומר הטקסט בזיקה להסתדרות ולהתארגנות בני ישראל לפי המשפחות לבית "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל" (במדבר א' 10). שם, במדבר, כשמצווה האל למשה לערוך ולסדר את צעירי ישראל – "לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד, למנשה גמליאל בן פדהצור" (וכן באותו טקסט – במדבר ב' 20; שם 59 ושם י' 23). מעבר לפסוקים אלה לא נמצא אפילו שריד ופליט, אפילו צל צילו של אדם או משפחה בשם "גמליאל". נשמע אולי מוזר אך זו המציאות. כך עולה מהטקסטים התנ"כיים כולם.

מני אז, דהיינו באזור הכרונולוגי של יציאת מצרים, נאמר אי שם בשנת 1200 לפנה"ס ועד ימי הבית השני, כ-50 לספ', נעדר השם "גמליאל" מן המקורות. מוזר ומשונה? אך זו המציאות הכיתובית, ה"ממוסמכת" משהו.

השם גמליאל והאפשרויות למקורו

מהו אפוא מקור השם? זאת לא נדע בפירוש. אולי המשמעות היא "גמל לי האל", שיש בו גם היבט אימהי משהו. ואולי של הפסקת הנקה, או אולי גמול של משהו? ואולי-אולי המקור דווקא טמון באותה בהמת משא ששרתה את הקדמונים דאז, היינו ה"גמל". כשבהיעדר סוסים שימש הגמל כבהמת רכיבה בעיקר באזורים מדבריים ונחשב לנכס יחד עם עבדים, שפחות וחמורים (בראשית כ"ד 35; שם ל' 43).

הגמלים נחשבו מעבר לנכס ולשיקולי ממון, כבהמות בית מכובדות כפי שהשתקף למשל בספר שופטים (ח' 21): "השהרונים אשר בצווארי גמליהם …", או – "הענקות אשר בצווארי גמליהם" (שם 26). מעניין, אגב, שבלטינית נקרא הגמל בשם Camelus, שמשמעו, אולי, נושא משא, ובכלל מדובר בבהמה קדמונית, שממנה הגיח השם בשפות האירופאיות כגון Camel. הגמל היה אפוא בבחינת חיה/בהמה מקודשת, מה שהתגלגל במהלך ההיסטוריה, נאמר בחברה הערבית, הבידואית במחוזותינו, בשפתה ובתרבותה. ואולי-אולי הוטמע בשם "גמליאל"? מי יודע?

מסורת ההורשה במסכת אבות

התקדשות השם "גמליאל" במסורת היהודית הקדומה בגלגוליה השונים, התקפלה בטקסט התנאי המפורסם, בעיקר בקרב הפרושים, במסכת אבות (א' 1 ואילך) בבחינת גלגולי הקדושה, החל ממשה בזו הלשון: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה … (ו)שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה … אנטיגונוס איש סוכו קיבל (אותה, את התורה, את הכבוד, את התואר הנכסף) משמעון הצדיק … יוסי בן יועזר, איש צרדה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים … יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי קיבלו מהם … יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם … שמעיה ואבטליון קיבלו מהם … הלל ושמאי (בבחינת הזוג האחרון) קיבלו מהם … רבן גמליאל אומר … שמעון בנו אומר … רבן שמעון בן גמליאל אומר …" וכיוב'.

לפנינו מין הנחלת/הורשת הקדושה, הבכורה, הכבוד … ממשה שקיבל את המעמד מיהוה והוא שהנחיל אותה ליורשיו, תחילה כבודדים (משמעון הצדיק) ואחר כך כזוגות (מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, בבחינת אחד נשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין התנאי וכיוב'), כשלשלשלתיות זו, בבחינת טבעת בטבעת עשויה, נמסרה קדושה מיוחדת, וזאת תתמצה במין חזרה ליחידניות, לבודדים, כמעגליות מקודשת. ואל יקל הדבר בעינינו כשאנו בוחנים את גלגולו והשתלשלותו בעידן הקדום.

מנשיאות הזוגות לשושלת בית הלל

חשוב לציין כבר עתה כי העיקרון של "הבן הבכור יורש …" ובלטינית Primo Genitura, ממש לא התקיים בנידון, ומדובר, לעניות דעתי, במין חידוש מדהים, כמעט "מודרני", בשונה, במהופך, למה שהיה נהוג ומקובל בחברות השכנות והרחוקות הקדומות ועוד במהופך לתקופת המלוכה הקדומה ביהודה ובישראל המקראיות.

ונחזור לפיסקה הנ"ל ממסכת אבות ובשימת לב מעניינת, שמימי רבן גמליאל הזקן, עוד בימי הבית השני, חוזרת ההנהגה להיות אחת ויחידה, כלומר ללא תופעת ה"זוגות" שקדמה לה מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. וזו, לעניות דעתי, מעין מרדנות פנימית בנוהל ה"ירושה" המקודש, אם כי, בינתיים, לא מאב לבן. אבל, אל חשש, ה"פרימו גניטורה" בו יבוא ויתמקם היטב בנהלי הירושה המנהיגותית מכאן ואילך.

רבן גמליאל הזקן וראשית השושלת

ונחזור לענייננו – אפוא מימי רבן גמליאל "הזקן" כפי שהתכנה, הנכד של הלל הזקן, כתנא בדור הראשון לתנאים, ושזכה מתוך כך בתואר המכובד של "רבן" (והתוספת "זקן" באה להבדילו מנכדו "רבן גמליאל דיבנה") לערך בין השנים 50-10 לספ' ושממנו ואילך ישלוט העיקרון של הבכור זוכה בהנהגה, בהנהגת הסנהדרין, היינו בנשיאות, וזו ה"פרימו גניטורה" המשפחתית. והיא שתשתנה בהמשך התקופה כפי שנראה בהמשך הרצאתי.

ולענייננו הליבתי, נבקש לבדוק מה עלה בגורלו של גמליאל "הזקן", כפי שנתכנה כך על מנת להבחין ולהפריד בינו לבין "רבן גמליאל דיבנה" בהמשך הזמן. וכבר נאמר ונדגיש כי התואר "רבן" יוחד ונועד אך ורק לנשיא, נשיא הסנהדרין ולא לאף גורם אחר, לאף אישיות אחרת.

בנו, רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג) הזקן (10 לפנה"ס – 70 לספ'), צאצא למשפחת הלל, קרי נינו, הוא שמימש בנידון את העיקרון של "פרימו גניטורה", דהיינו הבן הבכור הוא היורש ובכל מקרה ירושתו ממשיכה את השושלת המשפחתית. בפרוץ המרד הגדול (66 לספ') נמנה רשב"ג הזקן על מחנה המתונים, יחד עם רבן יוחנן בן זכאי, מי שיהיה לימים נשיא הסנהדרין. ועם זאת תמך רשב"ג הזקן במרד הגדול כנגד הרומאים ונהרג במהלכו, כשעל פי המסורת הוצא בשל כך להורג על ידי הרומאים.

רבן גמליאל דיבנה והסנהדרין לאחר החורבן

רבן גמליאל דיבנה, שהתכנה, "סתמית", בשם רבן גמליאל, ירש את כתר ההנהגה לאחר שריב"ז (רבן יוחנן בן זכאי) שלא נמנה על משפחת הלל הזקן, שימש כנשיא לאחר חורבן הבית השני, ואולי אף כמין מעשה מרדני מול כהונת הנשיאות הקלאסית, ה"גמליאלית". ואולי אף ניצל את סירובם של הרומאים שרשב"ג יירש את הנהגת הסנהדרין בשל תמיכתו במרד, קרי במרד הגדול. היה זה ערב חורבן הבית השני וכמעט מייד לאחריו, כנראה בין השנים 69 לספ' לבין שנת 80 לספ' לערך.

ריב"ז, כך דומה, ואין לדעת כיצד, מי והאם מאן דהוא לחץ עליו לוותר, כנראה גם השלטונות הרומיים, כשלנגד עיניהם עמד הרצון להמשיך, לטובת "השקט התעשייתי" את השושלת הנשיאותית הנ"ל. ריב"ז אפוא נאלץ לפנות את מקומו ליורש של בית הנשיאות הקלאסי, השושלתי, הלוא הוא רבן גמליאל דיבנה, כפי שהתכנה כך. התואר הנשיאותי הנ"ל התאשר ב"חתימת ידו" של השליט הרומי בפרובינקיה הסורית, ורבן גמליאל, שהתכנה, כאמור, בשם "רבן גמליאל דיבנה" כיהן בנשיאותו עד שנת 115 לערך, ממש אל תוך האנדרלמוסיה של מרד התפוצות היהודיות בימי הקיסר הרומי מרקוס אולפיוס טריאנוס (117-98 לספ').

יצוין כי רבן גמליאל לא היה מלך, ולא כוהן גדול ואף לא נשיא במובן שהיה לתואר זה בימי המקבים והחשמונאים. נשיאותו למעשה ציינה רשמית כי הוא עומד בראש הסנהדרין, בראש אותו גוף שריכז תחתיו את שלוש הסמכויות המרכזיות. קרי – הנהגה, שיפוט וביצוע. נשיא זה, רבן גמליאל, הרגיש בצורך של קיום שלטון מרכזי חזק ואכן השתלט על הסנהדרין ובימי נשיאותו פרצו מחלוקות רבות שהגיעו לכלל התנגשויות בינו לבין רוב חברי הסנהדרין כמין תחושה של "עבד כי ימלוך".

שנות הביניים שלאחר מרד בר כוכבא

האם שקטה האווירה ואולי-אולי המהפכנות לאחר פטירת רבן גמליאל דיבנה? ודאי וודאי שלא. התקופה שבין פטירת רבן גמליאל להעברת הירושה, המורשת למשפחתו, קרי לאחר מרד בן כוסבה, דהיינו לפחות מלאחר שנת 135 לספ', חלפו 18 שנה לפחות. כלומר, 18 שנה לא התקיימה הנשיאות ביהודה, ולפחות הנשיאות של משפחת גמליאל. וברור שחידוש הנשיאות בהנהגת משפחת גמליאל בזיקה לשנות המעבר הללו נתקלה, מן הסתם וכך דומה, בהתנגדות לא קלה ולא פשוטה, אם כי בעדויות חז"ל לא התחוללו בנידון "מלחמות עולם".

לתקופה זו הייתי מדביק את המונח, הכינוי, "אינטר-רגנום", או לחילופין – "בין מלכויות". לתקופה של התפצלויות בין חכמי הסנהדרין כגון, כך דומה, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי נחמיה וכיוב', שכל אחד פעל בתחום הטריטוריה שלו וכל אחד בזמנו. אני מניח שגבהו הללו מבני דורו, דהיינו רבי טרפון ורבי שמעון ובוודאי שהגביה מכולם היה רבי עקיבא, אך זו היפותזה ותו-לאו.

מי אפוא החזיק בכתר הנשיאות? היה זה המורד בר כוכבא, או בשמו – שמעון בר כוסבא, כפי שמופיע ממש במטבעות המרד ובתוארו – כינויו "הנסי על ישראל", כך כמובן כמצוין וכמודגש במטבעות המרד ובאגרות בן כוסבא. מהלך זה, קרי תקופת שלטונו-נשיאותו-מלכותו של בן כוסבה, היה ללא ספק מהלך מהפכני, מעין "חוצני", שעלול היה לחולל מהפך נוראי בנשיאות המסורתית של הסנהדרין ושל הציבור היהודי בכללותו. ובעיקר ולא זו בלבד שהלה לא נמנה על משפחת הנשיאות הקלאסית, קרי "בית הלל". אלא שמהלכו האוזורפטורי, המרדני הנ"ל טמן בחובו גרעין הרסני של המשכיות בית הנשיאות ההללית-הגמליאלית הנידונה.

והנה, ממש מתוך טבור המרד, מן המעוז המורד ביתר או כפי שנקרא במקורות חז"ל, בתלמוד הירושלמי (תעניות פרק ד' ס"ט עמ' א') ביתתר, צצה ועלתה דמותו של רבן שמעון בן גמליאל, בנו של הנשיא רבן גמליאל, כשהוא, ב"ציטוט אישי" משהו הכריז עצמו כ"תינוק", כך במקור הנ"ל, דהיינו תינוק ממש ואולי אף נער צעיר, כשהוא הצהיר במפורש כי אם יתקפונו הרומאים, כאן במעוז ביתתר, נעמוד מולם בעוז ובאומץ וננקר את עיניהם ב"מכתובים הללו" (דהיינו ב"עפרונותינו" – בכלי הכתיבה שלנו). ברור ומובן שבן כוסבא כלא את רבן שמעון בן גמליאל במחנה המרידה כבן ערובה ואולי זאת לאחר אינדוקטרינציה אנטי רומית ש"שתל" בן כוסבא במוחו של הנער, בן משפחת הנשיאות. יצוין כי השימוש הנואל שביצע בן כוסבא בתינוק/בנער רבן שמעון בן גמליאל, היה פסול ונגוע מכל הבחינות, ו"עבר חלק" בינתיים, כך דומה, בשל תוקפנותו מחד והמצב המלחמתי מאידך.

רבן שמעון בן גמליאל וחידוש הנשיאות

בסיום מרד בן כוסבה, בשנת 135 לספ', שבה וחזרה הנהגת הסנהדרין בידי יורשיו של הלל הזקן, ובמקרה זה אותו רשב"ג שהצטייר בזמנו כתומך במרד בן כוסבה. נשמע מוזר מאוד, אלא מאי, הרומאים כנראה העדיפו את מי ש"קופת שרצים תלויה לו מאחוריו", ואולי הובן להם כי פעולותיו ומעשיו האנטי-רומיים בביתתר היו בצעירותו ותחת השפעתו של בן כוסבה. כמו כן הרומאים כנראה הבינו כי בשל הנסיבות הללו יכול שיהיה נוח לרומאים כמנהיג העם ואכן כך היה, והלה שימש כנשיא הסנהדרין בתקופה ארוכה של 40 שנה (180-140 לספ').

לגבי נשיא זה נאמר כי "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו" (תלמוד בבלי בבא בתרא קע"ד עמ' א'). ובמקום אחר הודגש כי "ולמה אמרו: בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו" (תלמוד ירושלמי, בבא בתרא י'), כמתחשב בסנהדרין ובהתדיינות עם חבריו. וללמד בכלל על בקיאותו מחד ועל יכולותיו כנשיא. בתקופתו ניסו להדיחו, אך ניסיון זה לא צלח ומאידך ניסיונו להעמידם על מקומם אף הוא נכשל. עוד תיזכר אמירתו הקלאסית, האלמותית – "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום, שנאמר: (זכריה ח' 16): 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'".

רבי יהודה הנשיא ופיצול הסמכויות

יורשו בתפקיד היה בנו, על יסוד הירושה, ההורשה – ה"פרימו גניטורה", והוא לא נשא, משום-מה את השם, התואר – "גמליאל", אלא את השם ותוארו המקוצר – "רבי" ולא רבן כקודמיו, ולעיתים נקרא באריכות – "רבי יהודה הנשיא", ושוב שונה מקודמיו, על כל שלל הפרשנויות במקורות. גם את העדר התוספת ה"גמליאלית" ניתן להסביר בשל רצונו להתייחד בשונה מקודמיו ולחזק בכך את מעמדו בעיני חבריו.

מימיו, יצוין, נחשבה הנשיאות לנכס קבוע של בית הלל. רבי, בתקופת כהונתו ארוכת השנים (224-122 לספ'), שנודעה במפעלי ענק חשובים, ובעיקר כמי שערך וחתם את ששת סדרי המשנה. מסיבות שונות חילק רבי לפני פטירתו תפקידים שונים, ובעיקר ציווה את הנשיאות לבנו, גמליאל, כקניין פרטי ממש והוא שנשא בתואר "רבן". חנינא בר חמא התמנה לראשות הסנהדרין ושמעון בנו זכה בתואר של "חכם". כלומר נוהל פיצול סמכויות הנשיא סימל את תחילת ירידתה, קריסתה של הנשיאות בישראל. בכל מקרה הוראתו לבנו בבחינת ירושה והורשה, בבחינת צוואה כשהורה לו "זרוק מרה בתלמידים", כלומר התנהג בתקיפות ובהחלטיות כלפיהם, ללמד בכלל על הבעייתיות ששררה בסנהדרין מול הנשיא באותה תקופה.

דעיכת מוסד הנשיאות בתקופה הרומית המאוחרת

כאמור, בימי בנו, רבן גמליאל ברבי, הוא רבן גמליאל השלישי, שיקפו המחלוקות של חכמים ובראשם ריש לקיש מול הנשיאות, את ירידת ערכו של מוסד הנשיאות. ויורשו, רבי יהודה נשיאה השני, נאלץ לכוף ראשו מול קבוצות של חכמי סנהדרין, שבשעת הצורך אף הטיפו לו מוסר. נשיא זה נפטר בשנת 235 לספ' לערך ובכך סימל את המעבר מימי השלטון הרומי הסוורי לתקופת האנרכיה שהשתלטה על האימפריה הרומית כולה עד שנת 284 לספ'. ובכל מקרה, רבי יהודה נשיאה, המשיך בשמו את המעין-פיצול בתואר הנשיאותי בין רבן גמליאל לבין רבי יהודה הנשיא.

רבן גמליאל הרביעי היה אפוא בנו של רבי יהודה נשיאה ובדורו נחלש מאוד מעמד הנשיאות והוויכוחים המרים בינו לבין חברי הסנהדרין רק שיקפו את המצב הקשה שלתוכו התדרדרה הנשיאות בישראל דאז.

רבן גמליאל החמישי, בנו של אביו, הלל נשיאה, מי שהיה מזוהה עם ה"פטריארך גמליאל" שנזכר באגרת שכתב היירונימוס בשנות ה-90 של המאה הרביעית לספ'. הלה כיהן כנשיא הסנהדרין בין השנים 380-365 לספ' ונפטר לאחר שנת 393 לספ'.

עם פטירתו מילא את מקומו בנו, רבי יהודה נשיאה השלישי, ובנו של זה היה רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון בדור השביעי לאמוראי ארץ ישראל, בין השנים 370 ל-425 לספ'.

ביטול הנשיאות בראשית התקופה הביזנטית

עם התחזקות מעמד הנוצרים באימפריה הביזנטית החלו בצעדים כנגד הנשיאות בארץ ישראל ובשנת 415 לספ' הואשם רבן גמליאל השישי בשורה של עבירות על פי החוקים שהונהגו באותה העת כנגד היהודים, כמו למשל בניית בתי כנסת חדשים ומילת עבדים נוצריים. בתגובה הקיסר הונוריוס אוגוסטוס ביטל את התואר "פרייפקטוס כבוד" שהיה מוענק לנשיא הסנהדרין במשך דורות.

משנפטר רבן גמליאל השישי בשנת 425 לספ' ולא השאיר אחריו בן יורש, ניצל זאת הקיסר הרומי-נוצרי, תיאודוסיוס השני, למנוע ממנו מינוי יורש כלשהו ומכאן שהתבטל התפקיד הנשיאותי לעולם. היה זה בשנת 429 לספ' כשנחקקה פקודת ביטול הנשיאות ובלטינית "Excessus Patriarcharum", דהיינו סיום שושלת בית הלל ועימה, כאמור, גם ביטול הנשיאות בכלל.

עקבות מאוחרים לשם גמליאל

נציין כאן עוד שני מקרים בהם היה מעורב מאן דהוא בשם גמליאל. על פי האמור בתלמוד הבבלי (תלמוד ירושלמי, עבודה זרה, ג' מ"ב עמ' ג') מעיד רבי חנינה בן גמליאל כי בבית הנשיא השתמשו בחותמות "פרצופים", כלומר בחותמות בעלות נופך של עבודה זרה ולשתדלנים אחרים שהיו מקורבים למלכות – לקיסרות הרומית – התירו לספר את השערות "קומי", כלומר לפי האופנה היוונית, אם כי דבר זה נחשב "על דרכי האמורי" – כעבודה זרה וכן גילו בכפר גמלא את עצמותיהם של סטפאנוס, הקדוש הנוצרי הראשון יחד עם שרידיהם כביכול של רבן גמליאל בן הלל, רבו של פאולוס ובניו. עד כמה הממצאים הללו נכונים ומהימנים אין לדעת, אך בכל מקרה אזכורו של רבן גמליאל בכתובת הנ"ל הינה מאוד מעניינת.

אז מה היה לנו עד כה? השם גמליאל תפס מקום מרכזי בהנהגה היהודית משלהי המאה הראשונה לפנה"ס ואילך, עד ביטול הנשיאות של המאה החמישית לספ'. כמו כן, מעבר לדמות גמליאל בהקשר הנשיאותי לא מצאנו אלא שתי עדויות שהוצגו למעלה, אולי בהקשר נשיאותי ואולי לא.

לפנינו אפוא תופעה מוזרה כלשהי, מפתיעה על פניה, שהשם "גמליאל" לא כבש מקום כלשהו בנומנקלאטורה היהודית לאורך ההיסטוריה הן בארץ ישראל והן בבבל, מעבר למקום המקודש במידה מסוימת בזיקה לנשיאות הארצישראלית.

החידה התימנית של משפחת גמליאל

זאת ועוד, השם גמליאל כמו נעלם מההיסטוריה היהודית ולא נמצא שריד ופליט לו ולשכמותו, לא בתולדות ישראל בימי הביניים ולא בעידן המודרני. אלא מאי? נמצא לו שריד ופליט לא ביבשת אירופה, לא באמריקה, למעט אולי גמליאל שילה הפרואני ממוצא אינדיאני, כשאת השם קיבל כבר כשנולד לפני כשלושים שנה וכי עלו לארץ הוא ומשפחתו וחלק מבני קהילתו ולא באוסטרליה, אלא ביבשת אפריקה והכוונה לתימן.

ואנו בהחלט מודעים לכך שיהודים לא מעטים בארצנו למשל נושאים את השם "גמליאל", כמו למשל גמליאל שלמה שנולד בצנעא אשר בתימן בשנת 1890 ועלה לארץ בשנת 1950. וכמותו נסים גמליאלי שנולד במעזבה שבתימן ועלה ארצה בשנת 1949 ושלום גמליאלי, שנולד במעזבה, אלחדי בשנת 1939 ועלה ארצה באותה שנה, קרי ב-1949. מידע זה הגיע לידי מעיון בספר "מורשת יהודי תימן, עיונים ומחקרים" בעריכת יוסף טובי, הוצאת בואי תימן, ירושלים, תשל"ד עמ' ל' וכן מהאנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן, הוצאת המכון לחקר חכמי תימן, בכתיבתו ועריכתו של ד"ר משה גברא, עמ' 160. יצוין גם כי השמות ג'מאל וג'מיל מאפיינים חלק מיהודי תימן (שם, עמ' 2, 18, 39, 43, 51, 53, 66, 77 … 130, 160, 169, 440, 449 ו-471) ואולי יש קשר בין השמות הנ"ל לבין "גמליאל". אודה כאן לעובדיה קהלני, שכני היקר מהרצליה ולרעייתו, שהואילו להשאיל לי, למחקרי זה, את הספרים הנ"ל ולעשות שימוש אקדמי בתוכנם.

נותרתי אפוא עם השאלה הדילמטית, הכיצד לא נמצא את עקבותיו של השם גמליאל בספרות התנאית, התלמודית והמדרשית?

השערה פתוחה, לא מסקנה סופית

אציע אפוא מין הנחה לגבי התעלומה שנפרשה כאן ושתמציתה תוצג להלן. ובכן, לעניות דעתי עקרה משפחת גמליאל הנשיאותית לאחר "צו ביטול הנשיאות" הנ"ל לתימן. והיא שחברה, לאי-שם במזרח אפריקה, או בקרבתו לזו, כשלשם, בתימן, בתקופה הקדומה, עוד מימי המקרא, התנ"ך, כנראה מאז חורבן ממלכת ישראל במאה השמינית לפנה"ס, גלו בני עשרת השבטים למקומות יישוב בצפון ערב ועם החורבן ומשם והלאה הגיעו לתימן.

ואולי, על פי המסורת, עם הישמע נבואות החורבן של ירמיהו, כארבעים שנה שקדמו לחורבן הבית הראשון, קמו כ-75,000 מבכירי היהודים מארץ ישראל, בני שבט יהודה ושבט לוי וגלו/עקרו עצמם לתימן. ואגב, קיימת כתובת המתוארכת לשנת 600 לפנה"ס, עוד קודם לחורבן הבית הראשון והמספרת, בין השאר, על קווי מסחר קדומים בין תימן לבין ערי יהודה. הכוונה לסחר הבשמים שהתנהל בדרך היבשה מחצר-מוות שבדרום תימן אל דדן שבצפון חצי האי ערב.

ואולי-אולי נוצר איזשהו קשר בין הקהילה היהודית שבאי "יב" אשר במצרים הקדומה לבין יהודי תימן מראשיתם ו/או מהתבססותם. תצויין גם העובדה שבעיר ט'פאר, בירת חמייר, נמצאה טבעת אבן שעליה הוטבע שם בעליה, קרי "יצחק בר חנינא" ושעליה מצויר ארון הברית ומעליו שני כרובים (דמויות מלאכים, כדמויות נערים או נערות מכונפים/מכונפות) ותיארוכו לשנת 200 לספ' לערך.

האם נוצר קשר בין … ל… בין … אין לדעת. אולי אי פעם יוכיחו על כך וייווכחו מחקרים היסטוריים שבעתיד.

לסיום, לא באתי לתקוע מסמרות פסאודו-היסטוריוגרפיות מוכחות, בין סיום פרשת הנשיאות הארצישראלית, ה"גמליאלית" משהו לבין יהדות תימן, אם כי "דגדוג" בקצות אצבעותי המחקריות אכן מוליכני לניסוח ההשערה דלעיל.

הטקסט עוסק בגלגולו של השם “גמליאל” מן המקרא, דרך נשיאות בית הלל והסנהדרין, ועד ההשערה על קשר אפשרי ליהדות תימן.

FAQ קצר:

מי היה רבן גמליאל?
רבן גמליאל היה אחד מנשיאי הסנהדרין הבולטים במסורת חז"ל, ושמו נקשר לשושלת הנשיאות מבית הלל.

מה מנסה המאמר להסביר?
המאמר בוחן כיצד השם גמליאל הופיע במקרא, נעלם לתקופות ארוכות, שב למרכז ההנהגה היהודית, ואולי שרד במסורות משפחתיות מאוחרות.

האם המאמר קובע שמשפחת גמליאל עברה לתימן?
לא. הכותב מציג זאת כהשערה מחקרית פתוחה, ולא כמסקנה מוכחת.

מדוע יהדות תימן חשובה למאמר?
משום שבקהילות יהודי תימן נמצאו שמות משפחה ושמות פרטיים הקרובים לגמליאל, והכותב מציע לבחון אם יש בכך רמז היסטורי רחוק.

עוד בנושא באתר הידען: