שפת ילדוּת נשכחת

מחקרים מוכיחים ששפת ילדות לא באמת נמחקת מהזיכרון, אז אם דיברתם בילדותכם יידיש או ערבית – זה הזמן לחזור וללמוד את השפה

האם אתם מעסיקים דוברת סינית כשמרטפית לפעוט? ואם כן, מה הסיכוי שהילד יזכור סינית בבגרותו, גם אם לא נחשף אליה לאחר שנות ילדותו המוקדמת? מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה והלינגוויסטיקה כבר הצביעו על כך שחשיפה לשפה בגיל מוקדם הכרחית כדי לשמר יכולות שפתיות ברמה של שפת אֵם. אולם, בד בבד נמצא כי אפשר לשכוח שפה שנרכשה בילדוּת המוקדמת אם לאחריה לא היה כל מגע עם שפה זו.

למשל, במחקרים של ילדים מאומצים (למשל ילדים מקוריאה שאומצו על-ידי הורים מצרפת), נמצא כי ילדים שלא שבו ונחשפו לשפת האם שלהם, שכחו אותה. כעת, מחקר חדש, המתפרסם בכתב-העת Psychological Science, מראה כי בניגוד למה שמקובל היה לחשוב, גם לחשיפה מוגבלת לשפה בילדוּת ישנה השפעה על היכולת לשוב וללמוד את השפה, גם לאחר ניתוק רב שנים ממנה, וגם לאחר שהאדם הבוגר אינו יכול לדבר או לזהות מילה משפת הילדות.

המחקר התמקד ביכולת של מאזינים להבחין בין פונֶמות (יחידות בסיסיות של הגייה. החלפת פונמה אחת ברעותה מבחינה בין מילים. למשל, “גָר” לעומת “מַר”). כל השפות מורכבות מפונמות, אך לשפות שונות יש קבוצות שונות וייחודיות של פונמות, אשר אינן קיימות בשפות אחרות. כך, שלעתים אדם המאזין לפונמות שונות בשפה הזרה לו אינו מסוגל להבחין בניהן.
דוגמה ידועה היא, שמבוגרים יפנים אינם מסוגלים להבחין בין פונמה של “ל” לפונמה של “ר”. בשפה העברית, למשל, היה הבדל בין פונמה של “א” לפונמה של “ע” ובין פונמה של “כ” לפונמה של “ח”, הבדל שדוברי עברית רבים בימינו מסוגלים להבחין בו, אך אינם הוגים אותו (למשל, בין “ארוחה” ובין “ערוכה).”

האם השפה באמת נמחקה?

במחקר הנוכחי נבחנה השאלה אם לאדם, שהיה חשוף בילדותו לשפה זרה לזמן מוגבל, יש יתרון בבגרותו בלמידה מחודשת של הפונמות של שפה זו, על פני אדם שלא היה חשוף אליה בילדותו. אם התשובה לשאלה זו חיובית, אזי אפשר יהיה להסיק מכך, שעקבות של שפת הילדוּת עדיין חקוקים בזיכרון, וששפת הילדות לא באמת נמחקה.

במחקר השתתפו שבעה משתתפים בריטיים, הגרים בבריטניה, אשר בילדותם שהו לתקופה קצרה מחוץ לאנגליה בגלל עבודת הוריהם, ונחשפו להינדית או לזולו (למשל, על-ידי מטפלת שטיפלה בהם כפעוטות), אך דיווחו כי כעת אינם זוכרים עוד את השפה. כמו כן, השתתפו בניסוי ארבעה משתתפים דוברי אנגלית שמעולם לא נחשפו להינדית או לזולו, והם שימשו כקבוצת ביקורת.

גם הינדית וגם זולו הן שפות הכוללות פונמות, שדוברי אנגלית אינם מסוגלים להבחין ביניהן (ממצא זה מתקבל במבחני לינגוויסטיקה מקובלים). השאלה המעניינת היא אם הנבדקים שנחשפו להינדית או לזולו בילדותם ילמדו להבחין בין פונמות אלו טוב יותר מאשר דוברי אנגלית שמעולם לא נחשפו לשפות אלו.

בשלב הראשון נבחנו כל המשתתפים במבחן היכר של מילים בהינדית ובזולו, כדי לוודא שאינם מזהים את השפה. במהלך הניסוי הושמעו למשתתפים זוגות של הברות בהינדית ובזולו, והם התבקשו לציין אם הפונמות בראש כל זוג הן זהות או שונות.

כדאי לחשוף ילדים לשפות זרות

מתוצאות הניסוי התברר כי נבדקים מתחת לגיל 40, שנחשפו בילדותם להינדית או לזולו למדו להבחין מחדש בין פונמות בשפה זו לאחר אימון. לעומת זאת, נבדקים מעל לגיל 40, שלא נחשפו בילדותם להינדית או לזולו, לא הצליחו להבחין בין פונמות גם לאחר אימון רב. גם משתתפים בני פחות מ-40, שלא שמעו שפה זו בילדותם, לא הצליחו להבחין בין אותן פונמות, גם לאחר אימון רב.

תוצאות הניסוי מצביעות על כך שקיים ידע סמוי של שפה מהילדוּת, שנשכחה לכאורה. ואולם, בגלל המספר המועט של המשתתפים במחקר, אי אפשר לייחס את הממצא לגיל באופן ודאי, ולטעון שמשתתפים מבוגרים יותר הספיקו לשכוח לחלוטין את שרידי השפה. כדי לענות על שאלה זו במדויק, על מחקרי המשך לחזור על הניסוי עם מספר רב יותר של משתתפים.

תוצאות הניסוי גם מעמידות בסימן שאלה תוצאות מחקרים קודמים, שבהם נבדק זיכרון של שפת הילדות (למשל, מחקרים של ילדים מקוריאה שאומצו על-ידי הורים מצרפת, ובדקו אם הילדים שבגרו זוכרים קוריאנית), והסיקו ששפת הילדות נשכחה. בכל המחקרים הללו משך האימון היה קצר, וייתכן שלוּ היה ניתן למשתתפים זמן אימון רב יותר, אפשר היה לעלות על עקבות של זיכרון שפתי סמוי.

לסיום, ההשלכה היישומית של תוצאות המחקר ברורה: כדאי לחשוף ילדים לשפות זרות מגיל מוקדם, גם אם חשיפה זו לא תימשך לתוך חייהם הבוגרים.

ד”ר מרים דישון ברקוביץ היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית ושיווקית.
הכתבה התפרסמה במגזין גלילאו, נובמבר 2009