ניהול חורש ויער

את האורנים הצעירים הצומחים אחרי השריפה יש לעקור וכך לתת סיכוי לחורש המקומי האופייני לאזורנו לחדש ימיו כקדם

לכבוד הקיץ שהגיע, עולה ומתעצמת סכנת השריפות בכלל ושריפות יער וחורש בפרט.

בעקבות השריפה הגדולה בכרמל לפני כשנה וחצי כתבתי כמו רבים אחרים על הצורך בניהול נכון של יערות בארץ בכלל ובכרמל בפרט. בין היתר היו רוב המומחים בדעה אחידה כי יש לדלל את האורנים כדי לתת אפשרות להתפתחות יער פארק מרווח ופתוח שבו ישלטו עצים ושיחים ים-תיכוניים ולא אורנים. ראוי היה כי אותה מדיניות תיושם גם ביערות שסביב ירושלים, כלומר דילול של אורנים וגידול אלונים, אלות וצומח ים-תיכוני שכאן מקומו הטבעי.

איני יודע באיזו מידה יושמו ההצעות וההנחיות. יש לי חשש סביר כי במקומות רבים צומח ומתפתח יער (“יער גפרורים”) אורנים צפוף כמו זה שנישרף, ושילהב את השריפה הגדולה. הדבר שמביא אותי לחזור ולעסוק בנושא היא כתבה שפורסמה ב: Environmental Defense Fund תחת הכותרת “בעיה מפתיעה – יותר עצים גורמים לזיהום”. הכתבה מאזכרת את אימרתו של רונלד רייגן (נשיא ארה”ב לשעבר) כי “עצים גורמים יותר זיהום ממכוניות”…..
מסתבר כי באימרה שמקורה בבורות תהומית יש שמץ של אמת. ה”חכמה” מתיחסת כמובן ליערות צפון אמריקה ומסתבר כי ללא ידיעתו וללא הבנתו יש באמרה רמז למצב בעייתי שנוצר בעקבות ניהול שגוי.

כתוצאה ממדיניות ארוכת שנים בה כובו שריפות יער, נוצר מצב בו “היערות בצפון אמריקה עמוסים במליארדי עצים מיותרים”. המדיניות גרמה לשינוי באופי היערות, המצב בעבר היה נתון למאורעות טבעיים או להצתות מוגבלות באזורים בהם ברק גרם לשריפה או אמריקאים ילידים הציתו אש. הטבע (והילידים) אפשרו התפתחות יער בו גדלו כ-12 עצים לדונם.

מצב זה השתנה כאשר ב-1910 פרצו שריפות ענק שבעקבותיהן הכריז הממשל הפדרלי מלחמה על שריפות. ישומה של המלחמה עלה למעלה משני מיליארד דולר כל שנה. התוצאה – כיום יש בכל דונם יותר ממאה עצים, כלומר נוצר תהליך לא טבעי של יעור, שבו עומדים עצים רבים בצפיפות שלא היתה קיימת באופן טבעי. עצים רבים יותר נותנים נוף ירוק רב יותר, לכאורה טוב יותר … אלא שהמציאות שונה.

צמרות העצים (הצפופים) עוצרות וסופחות כ-25% מהמשקעים, כלומר פחות משקעים מגיעים לקרקע. כל עץ שואב כ-60 ליטר מים, שאילמלא העצים, היו זורמים לנחלים ומרווים בתי גידול נוספים.
הלן פולוס Helen Poulos, שניהלה את הסקר עשתה חשבון זהיר על פיו יער המחטנים בסיירה-נוודה שמשתרע על כ-30,000 קמ”ר גורם לביזבוז של כחמישים מיליון מ”ק כל יום. כמות זו מספקת את כל צרכי המים של קליפורניה באותו היום.

עצים צפופים יותר גורמים לשינויי טמפרטורה ולשינויים כימיים וביולוגיים של השטח. עצים שאינם מקומיים גורמים לצפיפות שמונעת מעצים מקומיים להתפתח. ללא השריפות הקטנות שהיו בעבר, מאבדים בעלי-חיים את בית גידולם ואת מקורות מזונם, דורסי יום ולילה אינם יכולים לנווט ביער הצפוף. כאשר פורצת אש, השריפה בוערת בחום גבוהה יותר, בעוצמה חזקה ומתפשטת במהירות רבה.

השריפות מסוכנות יותר, עלות הכיבוי והנזקים גדלים ומתעצמים. על כל זאת נוספות הכמויות הגדלות של מזהמים שנפלטים לאוויר: ‫”‬שריפה גדולה היא כמו שריפת פחם בתחנת כוח באמצע היער”.

איך לתקן את המצב? איך למנוע מ”דלק” שנאסף במשך עשרות שנים לגרום לזיהום ולנזקים? חוסר עשיה יביא לשריפות ענק שיסכנו את הסביבה ויגרמו נזקים עצומים, לכן יש לסלק מהיערות את העצים ה”מיותרים” בכוח. לחומר המדולל יש ערך כלכלי וניתן למכרו לצרכנים שונים. הכותבת מחשבת את עלות הדילול מול עלות כמויות המים שיתווספו ומציעה כי הדילול יעשה ע”י אנשים וגופים פרטיים שיקבלו תשלום.
החשבון של חיסכון במים אינו תקף לסביבתנו היובשנית אבל אין ספק כי דילול יערות ומכירת החומר העצי שדולל יהיה “עסק” כדאי לכל הצדדים. רוכשי החומר המדולל ימכרו אותו לייצור ולשימושים שונים. הדילול יאפשר שליטה בשריפות ויהיה אפשר גם ליזום שריפות בקנה מידה זעיר לפי הצורך. הדילול והשריפות היזומות יתנו לצומח מקומי אפשרות התחדשות ובמקום “יערות גפרורים” כמו שיוצרים עצי אורן יתפתחו חורשים ים-תיכוניים שמאפשרים קיום של מגוון ביולוגי רחב.

גם אם תפרוץ שריפה בחורשים אלו יהיה קל יותר לטפל בה.
כפי שכתבתי, איני יודע מה המצב בכרמל, אבל חשוב לחזור ולהדגיש כי את האורנים הצעירים הצומחים אחרי השריפה יש לעקור וכך לתת סיכוי לחורש המקומי האופייני לאזורנו לחדש ימיו כקדם.