המצב נָזיל

בדומה למוּצָק, לנוזל יש נֶפח קבוע; ובדומה לגז, נוזל יכול לזרום ממקום למקום. בגופנו נוזלים שונים – אך כולם תְּמיסוֹת על בּסיס מים, ולכן חשוב כל כך לשתות מים, כדי שחלילה לא נתייבּש

כתב: צבי עצמון, גליליאו צעיר
אילו היה מוזאון שמציג את החומרים השונים שבעולם והיה בו מדף מיוחד לחומרים שהם נוזלים בטמפרטורה רגילה (טמפרטורת החדר) היינו מוצאים בו בוודאי בקבוק מים, בקבוקי שמן מסוגים שונים – נפט, בֶּנזין, אָצֵטוֹן, אַלכּוֹהול, אֶתֶר, חוּמצה אָצֵטית (חומצת חומץ), חומצה גפרתית – ושני בקבוקים עם היסודות הכּימיים היחידים שהם נוזלים בטמפרטורת החדר – בְּרוֹם וכַספית.
כאמור, ברום וכספית הם יסודות כימיים, ואילו נוזלים אחרים הם תִּרכּוֹבות (מים, אצטון, אלכוהול, אֶתר ועוד), וחלקם תמיסות שאין להן הֶרכב קבוע, ובהן כמה חומרים שמעורבּבים זה בזה (שמנים, נפט, בנזין), ואולם כל מרכּיביהן הם נוזלים.

הולך עם הזרם

נוזל הוא זורם מעוּבֶּה. זורם פירושו חומר שיכול לזרום ממקום למקום כשיֵש הפרשי לחץ. נוזלים וגם גזים הם זורמים. חומר מעובֶּה הוא חומר שחֶלקיקיו (האטוֹמים או המוֹלֵקוּלוֹת) קרובים זה לזה ומפעילים כוחות זה על זה, וכמעט אי אפשר לדחוס אותם, כלומר לצוֹפף אותם באמצעות לחץ חיצוני; נוזלים ומוצקים הם חומרים מעוּבּים. מכאן שלנוזלים יש תכונות משותפות עם גזים וגם עם מוצקים. לנוזל יש נפח קבוע (בטֶמפּרטוּרה מסוימת), אך צורתו אינה קבועה, אלא משתנה בהתאם לכלי שהוא נמצא בו.
לפני השטח של נוזל יש מֶתח פָּנים: בזכות משיכה הדדית (קוֹהֶזיה) בין מולקולות הנוזל, פני השטח החיצוני של הנוזל נוטים להיות בעלי שטח מִזערי. בזכות מתח הפָּנים שלו אפשר להניח על פניו עצמים כבדים ממנוּ בלי שהם ישקעו (כך למשל אפשר להניח על פני המים בזהירות מהדקי נייר שעשויים ממתכת, וחרקים יכולים ללכת על פני המים בלי לשקוע בהם). למרות המשיכה ההדדית בין חלקיקי הנוזל, מולקולות יכולות להינָתק מפניו אל האוויר – והנוזל יתנדף.
כשמקררים את הנוזל מספיק – הוא קופא, נהיה מוצק. כשמחממים מספיק – הוא רותח ונהיה גז (בתנאי שהחומר יַציב ואינו מתפּרק בַּחימום). נקודת הרתיחה של נוזל יורדת כשהלחץ החיצוני על פניו קטֵן. ולהפך – בלחץ גבוה נקודת הרתיחה עולה, וכך אפשר לעבּות גז בטמפרטורה גבוהה יחסית. למשל, הגז המשמש לבישול נמצא במְכָלי מתכת (בלוני גז) בלחץ גבוה, ונשמר בהם כנוזל שנקרא “גז פַּחמימָני מעובה” (גפ”מ).

נוזלים בגוף
בגופנו נוזלים רבים: הדם הוא נוזל (וליתר דיוק: רִקמה נוזלית מפני שיש בו גם תאי דם), והפְּלַזמה של הדם היא נוזל, וכן הרוק ומיצֵי עיכּוּל אחרים – מיץ הקיבה, מיץ המרה, וגם השתן, הזיעה ונוזלים אחרים שיש בגוף. כל הנוזלים הללו הם תמיסות מֵימיוֹת: מה שהופך אותם לנוזלים הוא חומר נוזלי אחד – המים. למרבה המזל, אין בגופנו נוזלים כמו בְּרוֹם, כספית, אֶתֶר ובנזין.
כאמור, כל נוזלי הגוף הם תמיסות מימיות. הדם מֵכיל תאי דם (אדומים ולבנים), ואלה “מרחפים” בתמיסה מימית צהַבהַבָּה בהירה – הפלזמה של הדם. הדם זורם בצינורות הדם בזכות פְּעימוֹת הלב. מאחר שהדם הוא רקמה נוזלית, יש סכנה לאבֵּד דם כשהוא יוצא מצינורות הדם, והמצב הזה נקרא שֶׁטף דם. רוב הפלזמה של הדם עשויה ממים, שמלח ומינֵרָלים אחרים מומסים בהם, וכן גלוּקוֹז (סוכר הדם), חומרי מזון שנספְּגו במֵעַיים וחלבונים חשובים.
השתן הוא תוצר הסינוּן של הדם: הכליות מסלקות אל השתן את מה שנמצא בדם והגוף אינו זקוק לו. לכן כמות השתן והֶרכּבוֹ מִשְתנים: אם שותים הרבה מים, מַגיעים הרבה מים לדם, ואת עודף המים הכליות מעבירות אל השתן וכמות השתן מרוּבּה; זה מצב תַּקין. אם אוכלים דברים מלוחים (רצוי שלא), הכליות מסלקות את עודף המלח מהדם אל השתן, ואז השתן מֵכיל יותר מלח.
הזיעה היא תמיסה שמְכילה בעיקר מים, מעט מלח וחומרים נוספים. בלוטות הזיעה שבעור מייצרות זיעה ממים וממעט מוּמסים מהדם המַגיע אליהן.

סכנת התייבשות

 
בימים חמים או כשמתאמצים והגוף מייצר חום – מופרֶשת זיעה. כשמֵי הזיעה מִתנדפים לאוויר, העור שלנו מתקרר ומקרר את הגוף. אם כמות המים שאנו צורכים נמוכה מכמות המים שאנו מאבדים (בשתן, בזיעה, בנשימה ובדרכים נוספות), כמות המים בגוף קטֵנה, והנפח של נוזלי הגוף קטֵן. זהו מצב מסוכן, והוא נקרא התייבּשוּת או איבּוּד נוזלים. המצב מתבּטא בהרגשה רעה ובתִפקוּד כללי לָקוּי, ואף עלול להסתיים במוות. במצב של איבוד נוזלים, הנוזלים שאבדו הם מים, לכן חשוב להוסיף לגוף מים, ולא נוזלים אחרים. מוסיפים מים בשתייה, וכשהמצב חמוּר – באמצעות עירוּי של תמיסה מֵימית מתאימה אל הדם. אם שותים, לא מתייבשים!

הכתבה הופיעה בגיליון יולי של גליליאו צעיר – ירחון לילדים סקרנים

רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה

בקרו בעמוד הפייסבוק שלנו