קשישי הפרחים

רבים מילידי שנות ה-50 ממשיכים לצרוך סמים כדרך חיים

מאת פיטר בראון

הדימוי הלעגני של סבא וסבתא המבלים את זמנם על כיסאות נדנדה, מעבירים ביניהם ג'וינט ונזכרים בנעוריהם רוויי המריחואנה בשכונת הייט ואשבורי בסן פרנסיסקו, שואב אולי את מקורו מדמיונו החתרני של ר' קראמב, צייר הקריקטורות המחתרתי של שנות ה-60. אבל למעשה, שלושה חוקרים מן המכון הלאומי האמריקני לשימוש בסמים מצאו שהדימוי הזה אינו מצחיק.

גייארתרי ג'יי דולינג, סוזן ר' ב' וייס וטימותי פ' קונדון דיווחו בכתב העת לפרמקולוגיה נוירו-פסיכולוגית על מחקר שערכו בקרב ילידי תקופת ה”בייבי בום”, גל הילודה הגדול שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם מצאו שרבים מהם, המורגלים זה זמן רב להשתמש בסמים בלתי חוקיים לשם הנאה או כדי לטפל בכל מחלה שתוקפת אותם, ממשיכים את סיפור האהבה עם הסמים גם בזקנתם. והרפואה מתחילה רק עתה להעריך את ההשלכות לכך.

ילידי ה”בייבי בום” שנולדו בין 1946 ל-1964 מהווים היום 29% מאוכלוסיית ארה”ב. ה”דבשת” הזאת בעקומת התפלגות הגילאים תתפיח עד 2030 את שכבת הגיל שמעל 65 ל-71 מיליון איש. בשנות ה-60 התפרסמו בני המחזורים האלה בשימוש בסמים לא חוקיים בשיעור גבוה באופן ניכר מן השימוש בדורות קודמים להם. בעבר, היו משוכנעים החוקרים שעם חלוף הזמן ילדי הפרחים “יצאו מזה” ויפסיקו להשתמש בסמים משכרים. מעט מאוד עדויות מראות שזה אכן קורה היום.

דולינג ועמיתיה בחנו את רישומי בתי החולים שתיעדו את מספר החולים מעל גיל 55 שפנו לחדר המיון והזכירו שהם משתמשים בסמים שונים. מספר האזכורים של הסם קוקאין עלה מ-1,400 ב-1995 לכמעט 5,000 ב-2002, גידול של 240%. בדומה, אזכורי ההרואין עלו מ-1,300 ל-3,400 (160%), המריחואנה מ-300 ל-1,700 (467%) והאמפטמין מ-70 ל-560 (700%).

נתוני הסקר הלאומי האמריקני על שימוש בסמים ובריאות מאשרים את המגמה הזאת. ב-2002 הודו 2.7% מן המבוגרים בגילאים 50 עד 59 בשימוש בלתי חוקי בסמים לפחות פעם אחת במהלך השנה הקודמת. ב-2005 עלה שיעורם במידה ניכרת ל-4.4%. הסוקרים מייחסים את העלייה להזדקנותם של ילדי הפרחים, להתארכות תוחלת החיים ולנטייתם של אנשים להתמיד בדפוסים הישנים של שימוש בסמים גם כשהם מזדקנים. המגמה הזאת תכביד במידה רבה על מערכת הבריאות: על פי אחת ההערכות מספר המבוגרים מעל גיל 50 שיטופלו בשל שימוש בסמים יעלה מ-1.7 מיליון ב-2000 וב-2001 ל-4.4 מיליון ב-2020.

יותר מכול, מוטרדים דולינג ועמיתיה מהשפעת השימוש בסמים על המוח. המערכות המושפעות ביותר הן אלה הקשורות בשליחים העצביים דופמין, סרוטונין וגלוטמאט. כל שלוש המערכות עוברות שינוי עם הגיל. כושרם של הקולטנים להיקשר לדופמין, לדוגמה, יורד עם הגיל, ירידה הגורמת לעתים קרובות לפגיעה בתפקוד המוטורי וההכרתי. משתמשי קוקאין לוקים בתסמינים דומים לאלה של זקנים, ולכן קשישים הנוטלים קוקאין עלולים להגביר את הנזק למוחם.

מעניין לגלות שהמערכת הקנאבינואידית במוח, שעליה פועלת המריחואנה, הפחיתה את תלותם באלכוהול של עכברים מזדקנים שעברו שינוי גנטי שגרם להם להשתוקק למשקה. ככל שהעכברים התבגרו, נקשר הקולטן הקנאבינואידי לעתים רחוקות יותר לחלבון מסוים, והדבר מפחית כנראה את משיכתו של העכבר לאלכוהול. אין לדעת כיצד משפיעה ההזדקנות על המערכת הקנאבינואידית בבני אדם, אבל יש לה השפעה רחבת טווח על תיאבון, על זיכרון, על התמכרות ועל תפיסת כאב והנאה.

ההזדקנות משנה גם את קצב חילוף החומרים, ובייחוד את התהליכים שבהם נקלט הסם, מפוזר בגוף, עובר שינויים כימיים ומסולק. דולינג ועמיתיה סבורים שהשינויים האלה עלולים להביא ל”תוצאות הרסניות” בשל צריכת אלכוהול, שימוש לרעה בתרופות או נטילת סמים לא חוקיים. כשהגוף המזדקן נעשה כחוש, יורדת תכולת המים והכליות נעשות פחות יעילות. ריכוז הסם בדם נשאר אפוא גבוה במשך זמן ארוך הרבה יותר מאשר באדם צעיר. הדבר מגביר את הסכנה של פעילות הדדית לא רצויה של חומרים שונים הנותרים במקביל בדם בריכוזים גבוהים.

קשה להעריך את הסכנות הבריאותיות המוגברות הכרוכות בשימוש בסמים בשל הקושי האתי הנכפה על הרופאים. אם החולה מדווח על שימוש בסמים, אמור הרופא לכלול זאת בתיק הרפואי בשל ההשפעות האפשריות שיש לכך על הטיפול העתידי. אך על אף שהחוק מגן על הפרטיות, מהססים רופאים רבים לנקוט בדרך זו, מפני שהם חוששים מהסתבכות חוקית או ביטוחית. מסיבות אלה (ואולי גם אחרות), נמנעים הצוותים הרפואיים מלשאול את חוליהם על שימוש בסמים, קובעים דולינג ועמיתה. בעיות רפואיות קשות עלולות אפוא שלא להיות מטופלות.

אף על פי שאפשר לשער את השפעות הסמים על אנשים מבוגרים, מעט נחקר באופן שיטתי. אי תשומת הלב נובעת במישרין מן ההנחה המסורתית, והשגויה, כפי שהודגם עתה, שאנשים זקנים אינם צורכים סמים, ובייחוד לא סמים בלתי חוקיים. אבל האמריקנים עלולים לגלות בקרוב שהבעיה קשה הרבה יותר ממה שסברו עד כה.