הנטייה למצוא תבניות בעלות משמעות ברעש חסר משמעות
מאת מייקל שרמר
למה אנשים רואים פרצופים בטבע, מפרשים כתמי לכלוך על החלון כדמויות אנוש, שומעים קולות ברעש האקראי שיוצרים התקנים אלקטרוניים ומוצאים מזימות בחדשות השגרתיות? ההסבר הסביר ביותר הוא תופעה הקרויה אפקט ההטרמה (priming effect) הגורמת למוח ולחושים שלנו להיות מוכנים לפרש גירויים בהתאם לדגם צפוי מראש. חובבי עב”מים רואים פרצוף על מאדים. נוצרים אדוקים רואים את הבתולה מריה באגפו של בניין. אנשים המאמינים בעל-טבעיות שומעים את המתים מדברים אליהם באמצעות מקלט רדיו. והדוגלים בקונספירציות סבורים שההתקפות של ה-11 בספטמבר היו עבודה פנימית של ממשל בוש. האם יש סיבה עמוקה ומוחלטת יותר לכך שאנשים מאמינים בדברים מוזרים כאלה? יש סיבה כזאת. אני מכנה אותה בשם “תבניתניות”, או הנטייה למצוא תבניות בעלות משמעות ברעש חסר משמעות.
באופן מסורתי, מדענים רואים בתבניתניות סוג של שגיאה תפיסתית. “טעות מסוג ראשון”, כלומר זיהוי חיובי כוזב, מתרחשת כשאנו סבורים שדבר כלשהו אמיתי אף על פי שהוא אינו כזה (למצוא תבנית שאינה קיימת). “טעות מסוג שני”, כלומר זיהוי שלילי כוזב, מתרחשת כשאנו סבורים שדבר כלשהו אינו אמיתי אף על פי שהוא דווקא אמיתי (לא לזהות תבנית קיימת, או “אי-תבניתניות”). בספרי “כיצד אנו מאמינים” (בהוצאת ספרי טיימס) טענתי בשנת 2000 שמוחותינו הם מנועי אמונה: מכונות שהאבולוציה תכנתה אותן לזהות תבניות, לחבר בין הנקודות וליצור משמעות מתוך תבניות שאנו סבורים שיש בטבע. לעתים נקודה A אכן קשורה לנקודה B, אבל לפעמים היא אינה קשורה. כשהנקודות קשורות, אנו לומדים משהו חדש ובעל ערך על הסביבה העוזר לנו בהישרדות וברבייה. התהליך הזה קרוי למידה מקשרת, והוא תהליך יסודי בהתנהגות בעלי חיים, מן התולעת הצנועה סי אלגנס ועד ליונק הומו סאפיינס.
למרבה הצער, מוחנו לא פיתח רשת זיהוי שתבדיל בין תבניות אמיתיות למדומות. אין לנו גלאי שגיאות שיווסת את מנוע זיהוי התבניות שלנו. (ומכאן נובע הצורך במדע, עם מנגנוני התיקון העצמי שלו, המתבססים על חזרה על ניסויים וביקורת עמיתים.) אבל כנראה שתפיסות שגויות כאלה אינן מסלקות אותנו ממאגר הגנים ולכן לא פועלת ברירה אבולוציונית לסילוקן.
במאמר שהתפרסם בספטמבר 2008 בכתב העת “רשומות החברה המלכותית B”, שכותרתו: “האבולוציה של האמונה הטפלה ושל התנהגות דמוית אמונה טפלה”, בחנו הביולוג קווין ר’ פוסטר מאוניברסיטת הרווארד והביולוגית חנה קוקו מאוניברסיטת הלסינקי את התיאוריה שלי באמצעות מודל מתמטי אבולוציוני. הם הראו שבכל מקום שבו מחיר האמונה בקיומה של תבנית כוזבת נמוך ממחיר הסירוב להאמין בקיומה של תבנית אמיתית, תעדיף הברירה הטבעית את התבניתניות. החוקרים החלו לבנות את המודל שלהם באמצעות המשוואה pb>c, שעל פיה האמונה תשתרש כשמחירה (c) יהיה נמוך מן הסבירות (p) לרווח (b). למשל, מחיר הסברה שרחש בעשב הוא טורף מסוכן אף על פי שזוהי רק הרוח אינו מחיר גבוה, אבל הסברה שטורף מסוכן הוא רק הרוח עלולה לעלות לבעל החיים בחייו.
הבעיה היא שאנו גרועים מאוד בקביעת הסבירויות האלה. מחיר הסברה שרחש בעשב הוא טורף מסוכן כשלמעשה זאת רק הרוח קטן אפוא בהשוואה לסברה ההפוכה. ולכן, הברירה הטבעית העדיפה את מי שסבור שרוב התבניות אמיתיות.
באמצעות סדרה של משוואות מסובכות שכללו גירויים נוספים (משב רוח בעצים) ואירועים קודמים (ניסיון עבר בפגישות עם טורפים ועם הרוח), הסיקו מחברי המאמר ש”אי-יכולתם של פרטים – בני אדם או אחרים – לקבוע את הסבירויות הסיבתיות לכל מערכות האירועים המתרחשים סביבם תיאלץ אותם לערבב קשרים סיבתיים עם קשרים לא-סיבתיים. מכאן ברור ההסבר האבולוציוני לאמונות הטפלות: הברירה הטבעית תעדיף אסטרטגיות שיניחו קשרים סיבתיים שגויים רבים כדי לבסס את הקשרים החיוניים להישרדות ולרבייה.
לתמיכה במודל הברירה הגנטית שלהם, מביאים פוסטר וקוקו לדוגמה ש”טורפים נמנעים מנחשים לא ארסיים המתחזים למינים ארסיים רק באזורים שבהם המינים הארסיים נפוצים”, ושאפילו יצורים פשוטים “כמו תאי החיידק אשרכייה קולי ישחו בכיוון החומר מתיל-אספרטאם, שאין לו השפעה פיזיולוגית, מתוך התאמה אבולוציונית לצריכת אספרטאם אמיתי.”
ולכן, המשמעות של התנהגויות תבניתניות היא שאנשים מאמינים בדברים משונים בשל הצורך האבולוציוני שהתפתח בנו להאמין בדברים לא משונים.
מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (www.skeptic.com) ומחבר הספר “מדוע אנשים מאמינים בדברים משונים”.
26 תגובות
היי מיכאל, אתה צודק, שאתה אמרת את זה..אבל ראיתי את זה רק אחרי שכתבתי. וכתבתי זאת בעקבות הכותרת של המאמר "הנטייה למצוא…"
נקודה:
בקשר לתגובות 16 ו 19:
בתגובה 16 אמרת "מי שאומר שיש לנו נטיה לזהות תבניות כנראה אין לו מושג איך רשת ניורונים עובדת."
יכול להיות שהתכוונת למשהו במאמר אבל לא זה מה שכתבת.
מה שכתבת מתייחס לכל מי שטוען שיש לנו נטייה לזיהוי תבניות וזה כולל, כאמור, גם אותי.
נקודה:
קודם כל – בוודאי שיש פעולה נפשית שאינה קשורה בזיהוי תבניות.
תחושת הכעס, השמחה, והכאב הן כאלו.
גם הפעולה הנפשית שבמסגרתה מצווה המוח על היד להתרומם היא כזאת.
מעבר לזה – השאלה סוטה מנושא הכתבה.
כשמדברים על נטייה לזיהוי תבניות מתכוונים לדבר שאפשר למדוד.
יש אנשים שהם טובים יותר בזיהוי תבניות אמיתיות.
אנשים אלה מצליחים כמתמטיקאים וכמדענים.
השאלות במבחן אינטליגנציה נועדו – בחלקן – למדוד יכולת זו בדיוק.
כל השאלות של סדרות (ציורים אן מספרים) בוחנות יכולת לזיהוי תבניות.
יש, לעומת זאת, אנשים שאצלם זיהוי התבניות התרחב בצורה חולנית עד כדי חוסר יכולת להבחין בין מציאות לדמיון.
אלה האנשים שהמאמר מתאר כסובלים מתבניתניות.
מה זה נטיה לזהות תבניות?
האם ישנה פעולה נפשית שהיא לא קשורה ל"זיהוי תבניות"?
מיכאל, לא דיברתי עליך אלא על כותב המאמר.
בקיצור, מאמר ללא אמירה.
אגב – רשתות נירונים טובות במיוחד ככלי לזיהוי תבניות.
נקודה:
ומהי היציאה הזאת?
אני מבין איך רשת נירונים עובדת ואף בניתי רשתות נירונים עובדות.
אני טוען בתוקף שיש לנו נטיה לזהות תבניות.
ובכלל מי שאומר שיש לנו נטיה לזהות תבניות כנראה אין לו מושג איך רשת ניורונים עובדת.
נקודה:
פתאום שמתי לב לכך שדיברת על מוסכמות חברתיות.
זה כמובן לא שייך לעניין.
זיהוי התבניות מתרחש במוח. לפעמים התבנית היא של דבר מה שהוחלט עליו במוסכמה חברתית (כמו כתב) ולפעמים התבנית היא של דבר אחר (כמו הירח, פני אדם, סימטריה, פזמון חוזר, מקצב, אמא, סימנים של התקף לב, הבעות פנים, סימנים שהשאירו בעלי חיים שעברו במקום ועוד ועוד)
נקודה:
מה שאתה אומר עכשיו הוא נכון ו….טריביאלי.
כלומר – הרי גם השגיאה היא במוח ולא במציאות.
אף אחד לא דיבר כאן על שום דבר אחר.
באופן כללי לא דובר כאן על תבניות שגויות אלא על זיהוי שגוי של תבניות.
גם הזיהוי הוא מעצם הגדרתו פעולה המתרחשת במוח.
חההה חחהה כל הטבע והיקום בנויים על תבניות תבוניות.
רק יצורים הלוקים בגאווה הגובלת בפיגור מדעי קשה לא מסוגלים להכיר בעובדה בסיסית ויסודית שיצרה אותם.
הדוגמא של הכתב לא מתאימה כי היא מערבת מוח אחר.
אני לא חותר לשום מקום נסתר.
הטענה שלי היא פשוטה, בטבע אין שום תבניות, כל התבניות נוצרות במוחינו, ולכן לא ניתן לומר על עצם התבנית שהיא שגויה. או שכולן שגויות או שאף אחת.
את השגיאה ניתן ליחס רק ביחס לדברים אחרים, כמו מוסכמות חברתיות.
נקודה:
אינני מבין למה אתה חותר. הרי ברור שהכינוי "שגוי" כלל לא מתאים לדברים שאנחנו עושים בצדק.
אם אני מזהה את האותיות שכתבת ואם הזיהוי שלי תואם את כוונתך הרי שאין כאן שום שגיאה ודווקא לקרוא לזה שגיאה זו שגיאה.
יש זיהוי נכון ויש זיהוי שאינו נכון.
כשמישהו רואה בלון חיזוי מזג אוויר, הזיהוי שהוא עושה נכון יותר מזה שרואה באותו חפץ עב"מ (כינוי שהוא סתירה בפני עצמו כיוון שעצם אינו יכול להיות בו זמנית בלתי מזוהה וגם מזוהה ככלי רכב חייזרי).
כל אחד יכול לטעות בזיהוי אבל כל אדם סביר מסוגל לזהות את רמת הוודאות של הזיהוי שלו.
אם אתה רואה פני אדם מחוברים לגוף חי של אדם, אתה מזהה אותם בוודאות רבה.
אם אתה רואה אותם על פסל במוזיאון – גם כאן הזיהוי וודאי במידה רבה.
אם אתה מזהה אותם כמבנה עצום על מאדים שאין לך אפשרות להבחין בו אלא מכיוון מסוים אתה צריך להיות זהיר יותר.
כנ"ל גם אם אתה מזהה תבניות פנים על מרצפות השירותים (מרצפות שזוכות, מטבע הדברים, ליותר מבטים ממרצפות אחרות).
האבולוציה טבעה בנו מנגנונים המאפשרים לנו זיהוי מהיר של תבניות נפוצות וחיוניות.
מנגנונים אלה "יורים" באופן מיידי (כי פעמים רבות מחייב זיהוי מסוג זה תגובה מיידית) אבל כל מי שהטבע חנן אותו גם במחשבה ושיש לו גם את הזמן להפעיל אותה יודע לסנן את הזיהויים השגויים ולהישאר רק עם הזיהויים הסבירים (כפי שהנ"ל מרמז – חלק מן הסינון הוא התבססות על זיהוי של תבנית רחבה יותר – מבט ממספר כיוונים וכדומה).
מיכאל, כל תבנית שאנחנו מזהים היא שגויה במובן הזה.
היי מיכאל תקרא שוב מה שכתבתי..
המחבר כאילו הבדיל בין "תבניות אמיתיות" ללא אמיתיות, ובעצם הוא טוען שיש לתת משמעות רק לתבניות אמיתיות.
ואני בסה"כ הסברתי שאין דבר כזה תבנית אמיתית ולכן זה חסר משמעות (לפי טענת המחבר).
המגיב המגניב:
נכון.
התכוונתי לציין זאת אבל אז ראיתי את תגובתו של נקודה וחשבתי שיש דברים יותר חשובים מן האיזכור הזה. אני מניח שאתה מדבר על הכתבה הזאת:
https://www.hayadan.org.il/meta-beuty-2911082/
זה מתקשר לדברי רענן:
כל דבר צריך להיות במידה.
כשמדברים כאן על "תבניתיות" מדברים על ההתבטאות המוגזמת (=> החולנית) של נטייתנו הטבעית לזהות תבניות.
מתי הנטייה היא מוגזמת? כאשר הנטייה היא כה חזקה עד שפעמים רבות "מזהים" תבנית באופן שגוי.
אבל מה? כאשר הזיהוי שגוי הוא שגוי תמיד.
למשל – לעולם לא יהיה נכון "לזהות" בצורת פני השטח של מאדים פסל של אדם. זה התברר כשגוי וכך זה יישאר.
באותה מידה – כל התבניות שאנשים מקשרים עם אלוהים אם הן שגויות פעם אחת – הן שגויות תמיד.
ההתפלגות ה"טובה" של המקרים בהם יש לזהות תבנית למול המקרים בהם אין לזהות אותה אינה נקבעת על ידי הגרלה מסוג כלשהו אלא רק על ידי המציאות.
תבנתיות זו תכונה שהיא לא טובה ולא רעה.היא תלויית מצב.
יש מצבים בהם כדאי להיות תבניתי ויש מצבים שכדאי להיות לא תבניתי.
ולכן יש מצבים שהאמונה באל משתלמת ומצבים אחרים שלא.
הכתבה מזכירה לי משהו שמיכאל כתב פעם
נקודה:
אינני מבין את הניהיליזם הזה.
אתה מתכנן התאבדות?
בוודאי שיש לדברים משמעות! אנחנו מעניקים להם משמעות!
למשל – ראה זה פלא – אנחנו מצליחים לקרוא את דבריך.
זה משום שאנו מייחסים לאותיות שאתה כותב את אותה משמעות שאתה מייחס להן ובמידה רבה – כך גם למילים, לתחביר ולמשפט כולו.
אתה למשל? 🙂
(המשתמש האנונימי היה אני… מצטער שוב, ביקרתי את ההורים ושכחתי ששם המשתמש שלי לא שמור שם)
הכל יכול להיחשב כרעש.
נקודה,
אל תתווכח על נקודות… כל שהתכוון היה הנטייה של אנשים לזהות רעשים לצורות בעלות משמעות עבור הצופה, צורות שהוא מזהה ויכול “לתת להם שם”. אין הכוונה לצורות/תבניות בעלות משמעות חשובה בחייו, אלא בעלות משמעות כלשהי – כלומר צורה מוגדרת: פרצוף, בית, כלב וכו’.
מה זה בעלת משמעות?
זה שהמחבר החליט שמשהו משמעותי בשבילו (למשל המדע) לא אומר שיש לזה יותר משמעות מאותו אחד שהחליט שהוא משתחווה לאבן.
אין בטבע תבנית אמיתית (ובטח לא שיש לה משמעות). גם חוקי הפיסיקה, אנו חיים בעולם שבו חוקי הפיסיקה יכלו ליצור אותנו. וזה בודאי שרירותי ביחס לכל החוקים האפשריים..לכן אין לזה משמעות.