ד”ר יחיעם שורק מפנה אותנו לכמה פסוקים שמהם עולה חשד שמנהג מילת נשים היה קיים ביהדות. טוב שלא נשמר
יצויין כבר בראשית רשימתי, וכפי שיובלט פה ושם בהמשך, כי עניין רגיש זה, מילת נשים, ובפרט ביהדות, לא הפך לתופעה נפוצה אולי ממועטת, אם בכלל, וטרחתי להדביק לא מעט סימני שאלה והסתייגות מהנושא הנידון. עם זאת אין וקשה להתעלם מעדויות נסיבתיות בדיון אודות הנוהג הנ”ל. אין בכוונתי מחד לשתול אינפורמציות מזה ופרשנויות מזה בנידון, ומאידך, כפי שהנני נוהג במקרים לא מעטים, לטמון את הווית הדברים במגרה היסטוריוסופית שתוויתה – חומר למחשבה.
עם זאת ובשל זאת אביא את הרצאת הדברים בפני הקורא, ויהיה הוא שופט למסקנותי.
ובכן, טיולי האחרון לאפריקה (ספארי מרתק בטנזניה) טלטל אותי, חיובית כמובן, ועם זאת התמלא במארג של היפוטזות, אותן אני נושא בחיקי האקדמי זה שנים, וראשיתו בטקסט תמוה, ואולי לא לכאורה, בספרות חז”ל, שמיד אחשוף אותו כאן בהמשך.
שם באפריקה סרבה לנתקני כל פרשיית חשיפת השלד של “לוסי” המפורסמת וקודמיה בעידן הפאלאוליתי של 200000-300000 לפנה”ס לערך,בתיעוד הוויזואלי המרשים של הארכי-פרה-היסטוריה ועימה התיאורה הכה-בלתי-מופרכת על ראשית ההיסטוריה לא בשומר אלא דווקא במרכז אפריקה.
מחקרים רציניים הוכיחו כי במרכז אפריקה ובמצרים הקדומה נודע הנוהג של מילת נשים כבר משלהי האלף השני לפנה”ס. ואם כן נתקשה להתעלם מהתופעה של מילת בנות בהקשר החברתי והתרבותי בקרב שבטים אפריקאים ובכללם באתיופיה עד עצם היום הזה, ולי בוודאי קשה להתעלם מנוכחותו החודרנית משהו של הסרט הריגושי והכה דרמטי בשם “פרח המדבר”, בבימויה של שרי הורמן המספר את קורותיה המיטלטלים של פליטה סומאלית שעברה את ייסורי הגיהנום של מילת נשים והפכה עם הזמן ללוחמת אמיצה וכובשת למאבק בינלאומי בתופעה הנ”ל.
יצויין כי ארגון יוניסף (unicef) דיווח כי בשנת 2016 היתה הערכה כי כ-200 מיליון נשים בעולם ובפרט באפריקה ומערב אסיה עברו תהליך של מילת בנות. כן יצויין, מניה וביה, כי לפחות עד תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת נודעה מילת בנות בחברה הבדואית (לא רחוק ממקומותינו).
מיד קפצו מולי כל מיני פסוקים, או קטעי פסוקים הכורכים את ראשית ישראל לא במסופוטמיה אלא דווקא במרכז אפריקה, ותנא ראשוני דמסייע לכך אמצא במקרא, ולא במקרה, כגון הנביא עמוס הטוען: “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלישתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס ט’ 7), המביע ידע די אותנטי לגבי מוצא אותם עממים.
נוסיף לכך את האיזכורים הגיאוגרפיים בספר בראשית בהקשר לחבל הארץ המתקרא “כוש”, וכן כוש שילד את נמרוד הצייד המיתולוגי, האשה הכושית של משה (ודווקא בהקשר זה ראוי להיזכר עד כמה חשוב היה לאבות העם למצוא אשה במקורם הגיאוגרפי-משפחתי), והקשר בין מלכת שבא לשלמה ותירהקה מלך כוש הנחלץ לעזרת חזקיהו במרידתו נגד מלך אשור ועוד ממין אלה.
ועוד ניזכר בתיאוריה לגבי חלק משבטי ישראל שגלו/נדדו לאתיופיה, ומירקם הקשרים ההדוקים בין הקיסר האתיופי האגדי היילה סילאסה לבין ישראל המודרנית, כשכינויו היה לא פחות ולא יותר מאשר “גור אריה יהודה” (לא, ואינני תמים עד כדי שלא לחשוב על תשתית כלכלית בינו לבין מדינת ישראל, אלא שקשה להתנתק מתמימות הקשר מראשית פיסקה זו).
עד כאן לגבי הקשר בין עם ישראל לבין התרבות האפריקאית, ובכללה, כך דומה, לפחות להנחתי, המשוערת כך יצויין, נחשפה החברה הקדומה לתופעה של מילת בנות.
הירודוטוס, מגדולי ההיסטוריונים היווניים במאה החמישית לפנה”ס מספר כי בימיו היתה נהוגה מילת ב\נות בקרב האוכלוסיות במצרים, בפויניקיה ובקרב השבטים מכוש (היסטוריאיי, 5, 86). כלומר, התקרבנו ואולי לא מעט לכיוון החברה הישראלית הקדומה.
לצורך זה נביא מדברי הגיאוגרף וההיסטוריון היווני סטראבון הכותב במפורש כי בדומה למצרים ולבני כוש, היהודים נוהגים למול את בניהם ו”לחתוך” – “לנתק” את בנותיהם (סטראבון, גיאוגרפיקה, י”ז, פרק 2, 5), כשלביטוי ה”כירוגי” משהו של “חיתןך”, “ניתוק” וכד’, יש בו בוודאי כדי להצביע על הסבל הנורא שעברו הבנות במהלך ביצוע האקט המזוויע הזה.
הרופא היווני גלנוס (200-129 לספ’) ואחריו הרופא היווני אייטיוס בן אמידה (מאה 6-5 לספ’) שמצטט את היווני הקדמון פילומנס,מעידים על התופעה של מילת בנות מטעמים שונים.
מנגד ההיסטוריון הרומי ספרטיאנוס מתייחס לשנת 132 לספ’, (scriptores historiae augustae, hadrianus, 14, 2), בהדגישו כי היהודים פוגעים באברי ההולדה, ובלשונו: “quod vetabbantur mutilare genitalia” היינו בבחינת סיבה לפרוץ מרד בן כוסבה לאחר שהרומאים אסרו על היהודים לקיים את מצוות ברית המילה, או “עיקור” או “סירוס” לאור אינטרפרטציות דאז. אמנם עסקינן הכא במילת הבנים, אלא שבספקטרום הרחב יותר אולי נכללת כאן גם מילת בנות, שהרי הטענה דלעיל אינה נוגעת עקרונית בבידול היהודי מול ציוויליזציות אחרות, אלא בגרימת נכות גופנית גניטאלית בעלת ריאקציות של שאלת פוריות. ואולי אף בבחינת ביוש כמאמר מילת בנות?
עם זאת אנו תרים עדיין אחר “האקדח המעשן” ואותו נמצא, כך דומה, בטקסט מן התוספתא הדן בתוצאות קשות של פגמים כתוצאה מאקט המילה, והריהו לפניכם: “מעשה בארבע אחיות בציפורי, שמלה ראשונה, שניה שלישית, ומתו, ובא מעשה (=עניין בעייתי זה) לפני (הנשיא) רבן גמליאל (מפאת חשיבות העניין) ואמר (=פסק) ואמר: רביעית לא תימול …” (תוספתא שבת טו, 8). נכון, ניתן להתייחס לפרשה זו כתוצר של מחלה גנטית משפחתית, אולי המופיליה (העדר קרישת דם) שבעטיה נפטרו הילודים מיד לאחר מילתם. נכון שניתן אולי לראות את הפגם, אם כי רחוק מן ההיגיון, שדווקא סכין המילה היה מזוהם, ואולי-אולי, על שום הפועל בנקבה – “שמלה” וכן – “לא תימול, מסתתר אולי מין רמז למילת בנות.
תנא דמסייע לכך נמצא בהמשך הטקסט בתוספתא (שם, 8), מפי רבי נתן המציין במפורש על אודות “מילת בנים”, ובלשונו: “אשה אחת שהיתה יולדת זכרים והן נימולין ומתין …”, כלומר בבחינת ייתור הטקסט הקודם שאינו מזכיר אלא ילודים זכרים, וממש בהמשך (הלכה 9) מופיע הטקסט הבא מפי רבי שמעון בן אלעזר: ” … מקום שהוולד ניכר, אם זכר, אם נקבה, משם מלין אותו …”
ובתלמוד הבבלי דנים בשאלת מילת אנדרוגינוס, כלומר, מי שנולד עם צמד אברי מין, זכרי ונקבי גם יחד, וכהתנסחות רבי יהודה: “ואנדרוגינוס יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה. תלמוד לומר: הזכר וא נקבה היא, זכר ודאי, נקבה לא ודאית” (תלמוד בבלי שבת קל”ו עמ’ ב), ומיד בהמשך בטקסט מעורפל מתפלמס רבי יהודה לגבי המילה בהקשר לאנדרוגינוס ואף מצטט כדלקמן: “ומאי שנאמר משום דכתיב (מלכים י”ז): ‘המול לכם בן זכר'” בלשון ברורה ופסקנית. ושמא מלשון הן למדים אולי גם על לאו, כלומר – לגבי מילת בנות.
נוסיף עוד נדבך מסויים למירקם הנ”ל, בן ימינו אנו ממש. מדובר על האוכלוסיה החרדית בארצנו ואולי גם בחו”ל, כאשר ה”ייחוד” בין שני בני הזוג הבאים לחופה ולקידושין, או בבואם לביתם המשותף, מביאים לכדי קיום יחסי המין וביתוק (ובמחילה על התבטאות זו) קרום הבתולין המכסה את פתח הנרתיק בוואגינה הנקבית, משול ללא פחות ולא יותר מאשר “ברית מילה נשית”. האם לא תרחק המסקנה כי הכא עסקינן במעין שריד קדום של מילת נשים (למרות ש”כירורגית” אין דומה זה לזה) שבמשך השנים קיבל משמעות מקודשת של “ברית מילה נקבית”, ושה”מנצח” על טקס זה הינו החתן הטרי.
לסיכום – ראשית -רשימתי זו לא נועדה להסיק מסקנות ברורות ונוקבות לגבי סוגיית מילת בנות, ואכן אין בידי מסקנות נחרצות בנידון.
שנית – לעניות דעתי, לאור המקורות שהבאתי כאן, יהודיים מזה וחיצוניים מזה, ולצידם הקשרים גיאו-היסטוריים, ניתן לומר ובזהירות רבה, כי מילת בנות היתה תופעה כלשהי, נפוצה חלקית ואולי אף ממועטת מזה, אך לא ניתן להתעלם ממנה לחלוטין.
שלישית – מעבר למסקנות דלעיל יצויין כי טוב וראוי מכל הבחינות שמסורת זו של מילת בנות לא נשתמרה במקומותינו ובזמננו ביהדות, ולו רק על שום הסבל הנורא שהיה נגרם מתופעה מזוויעה שכזו.
14 תגובות
סליחה על ההתבטאות אבל הורדת את הרמה לאפס. מה הקשקושים האלה והדיוקים חסרי כל שחר מהמקורות? ככה ד”ר מבצע מחקר? זה ממש מעלה גיחוך. שוב סליחה
כל פעם שמובאת בתורה מצוות המילה מודגש כי המצווה היא רק בזכרים
אין שום קשר בין התוספתא והגמ’ שציינת למילת נשים הבי’ שלהם פשוט וממש לא מעורפל
לא ניתן להביא ראיה מכתבת טלוויזיה רדודה וצהובה [אין שום משמעות לביתוק בתולין ביהדות]
אין אפי’ מקור אחד בכל ארון הספרים היהודי שיש בו בדל רמז מעורפל למילת נשים
ראשית – תודה על תגובתך; שנית – הייתי נמנע , ובלשון המעטה, מביטויים קצת פוגענים לגבי ככותב וכחוקר; שלישית – כחוקר בעל אמינות מעולם לא בקשתי להעלות טענות המזוהות כאמת שאין בלתה ואין זולתה. בשונה מלא מעט חוקרים הריני נוהג במקרים לא מעטים, ובכגון זה לסייג את דברי ואת טענותי, שהרי לא אתה ולא אני היינו התקופה המדוברת. ובכל מקרה מי שמך בכלל שופט? רביעית – אני אכן עומד על דעתי לפרש ולפרשן את העדויות ובעיקר בהסתמכות על ספרות חיצונית רלוונוית ובכלל על תופעות שארעו בציביליזציות שונות בתקופה הנידונה ואידך זיל גמור
דר שורק הנכבד,
אין לי דרך לשפוט את המקורות הרבים שהבאת, למעט שנים: התלמוד במסכת שבת דף קלו- קלז והתוספתא.
בתור אדם שלמד שנים רבות תלמוד, וכיום מלמד, אין, במחילה ממך, שום דרך לקרוא את הטקסט כפי שקראת. הטקסט אינו “מעורפל”, ואם היית מבין אותו באופן לא מעורפל, כנראה שלא היית מצטט אותו.
ולמעוניינים להבין את הטקסט התלמודי באופן לא מעורפל:
אנדרוגינוס, שיש לו גם אבר זכרי וגם נקבי: איך היהדות מתייחסת אליו, כזכר או כנקבה? יש לדבר השלכות שונות ורבות.
לעניין ברית מילה, ידוע שברית מילה בזמנה, ביום השמיני, במצב וודאי, דוחה את השבת והברית תיערך בשבת על אף שהוצאת דם נאסרה. בשבת בדרך כלל. אבל במקרי ספק, כגון תינוק שנולד בין השמשות ולא ברור אם זה יום שישי או שכבר נכנסה שבת, לא ימולו אותו בשבת שאחריה, כיוון שיש ספק.
מה קורה כאשר הספק אנו בתאריך הלידה, אלא במין התינוק?
אם נאמר שאנדרוגינוס הוא ספק, הרי שמילתו (באיבר הזכרי) אינה דוחה את השבת. אבל להפתעתנו רבי יהודה חולק ואומר שמילתו כן דוחה את השבת!
הגמרא שואלת, האם לאור זה ניתן לקבוע שרבי יהודה רואה באנדרוגינוס זכר ודאי (שיש לו, על הדרך, גם איבר נשי)? זה משליך על המון מקומות בהלכה שצריך זכר!
עונה הגמרא, לא. רבי יהודה עדיין רואה בו ספק, אבל הסיבה שבכל אופן התיר למול אותו בשבת היא בגלל שהפסוק בבראשית יז אומר “הימול לכם כל זכר” המילה “כל” מיותרת! היא באה לרבות משהו. ומה שהיא באה לרבות זה גם זכר ספק. כלומר יש דין מיוחד במילה, שלא רק מילת זכר ודאי דוחה את השבת, אלא גם מילת ספק זכר.
רלוונטיות לעניין מילת נשים: אפס.
לגבי המקור מהתוספתא, לא יעזרו אלף הסתייגויות ו”אולי” ו”שמא” ו”ייתכן”. יש פה טעות שאף תינוקות של בית רבן אינם טועים, כל שכן דר מכובד באתר מדעי:
“מקום שהוולד ניכר, אם זכר, אם נקבה, משם מלין אותו …”
לא רק שאין זה “אקדח מעשן”, זה אפילו לא אקדח צעצוע…
הטקסט לא מתייחס בכלל למילת נשים.
הטקסט נותן תשובה לשאלה פשוטה:
בתורה כתוב “הימול לכם כל זכר” אבל לא נאמר את איזה איבר למול! אולי באף? אולי במרפק?…
עונה התוספתא שמילת הזכר היא באותו מקום שמייחד אותו כזכר. כל כך פשוט:
באותו מקום שהוולד ניכר אם הוא זכר או נקבה -(ומי שהיתה באולטראסאונד מכירה את הרגע ששואלים אותה, את רוצה לדעת אם זה בן או בת? לפי מה יודעים?…)
משם מלים אותו. אותו ולא אותה, כמובן. ובפרט שהתורה הדגישה הימול לכם כל זכר, אז מהיכן ההמצאה הזו, שמלו נשים, איני יודע.
תודה על הסבלנות והמעקב.
אריאל.
למשתתף האנונימי שלום. לו טרחת לעיין במסקנות האקדמיה ללשון היית בוודאי שומט את תגובתך. אין כל הבדל בין נדון לנידון למעט הבהרה והערה בקונטקסט ובטקסט עצמו. ועוד זאת , בל נשכח את עניין הכתיב החסר והכתיב המלא שרבים וטובים (טובעים) שוגים בו…
עם כל הכבוד והמאמץ ידידי המתקרא “אני”, אין לשלול על הסף לפחות שתי התייחסויות של ספרות חוץ-יהודית ומולן קטע מהתוספתא הגם שהוא ניתן לפרשנות, ובעיקר שהנני מסייג ומסתייג מאחורי כל קטע ומביע התלבטות פה ושם. לא טענתי שמדובר במנהג נפוץ אך מאידך … ואידך זיל גמור…
אוסף ציטטות
לא ברורות
ניכר המאמץ
אבל התוצאה דלה
דבר כל כך משמעותי
היה נכתב במפורש
בדיוק כמו המצווה למול זכר
מכוון שלא נכתב ואף אחד לא שמע
כנראה שלא קיים
אם כי לא ניתן לשלול מציאות של קבוצה או
בודדים שהחליטו למול את ביתם
אבל זה חסר משמעות
ולא משקף דבר
ראוי כי מי שמגיב ומבקר ילמד את הנושא
כמו גם תחביר עברי שכן
״משתמש אנונימי״ _ כותב :
״ במושג מילה שהוא גם משמעות של ברית וכבוד״
״כבוד״ ? להד׳ם… ״ברית״ ? רק אצל יהודים …
ובהמשך :
״מנהג השחתת אברי המין של הנשים הבדואיות
בדרום הצליח״
אם המנהג ״הצליח״ פרושו שעד היום הוא נפוץ …
ה א מ נ ם ?
חבל שהמגיבים אינם מקפידים על שפה נכונה
ועל דיוק בעובדות ,
מה שגורם לניפנוף ב ב ו ר ו ת …
למעשה אין הבדל עקרוני ואפילו סמנטית בין השחתה לבין מילה מנקודת הראות נאמר של הרומאים כפי שמופיע בהקשר של הסיבות למרד בן כובבה כגון circumvallatio ועוד. בכל מקה לא היתה לי כל כוונה לזלזל במשמעות של ברית מילה ואף כפי שהופיע בתחקיר של אמנון לוי לגבי הנשים החרדיות כי ביתוק קרום הבתולין משול בעיני חרדים כלא פחות ולא יותר מאשר מילה. חןמר למחשבה…
ראשית תודות לכל מגיבי, שהרי מכל מגיבי השכלתי. שנית. השימוש שלי בביטוי מילת נשים משוך מן הספרות הבינלאומית . מדובר בסמנטיקה ולא בעקרון עקש כלשהו. והרי הרומאים התייחסו לאחת מסיבות פרוץ מרד בן כוסבה בעניין הסבת נזק ביולוגי, השחתה של אברי המין הזכריים. לא היתה כל כוונה לפגוע כהוא זה בנושא המילה היהדות והקשרו ההלכתי המקודש, הנפוץ. שלישית, אכן הנני נון-קונפורמיסט, בבחינת “הילד הרע של ההיסטוריוסופיה”. הנני נוהג להניח הרבה סימני שאלה מאחורי קביעות היסטוריות נפוצות ולא מטעמים אגוצנטריים ואחרים, אלא פשוט להניח לפני ולפני הקוראים בסיס לחומר למחשבה.
כתבתי תגובה מפורטת שלא פורסמה. יחיעם שורק טועה ומטעה בכוונה. המונח המדויק השחתת אברי המין של נשים ולא מילה לא הייתה ביהדות ואינה מומלצת באיסלאם.
כרגיל דר יחיעם שורק מלהטט במילים ומסביר שהנה כן ואולי לא ובלשון זכר וכו.
נשים בתנ”ך מלו את הבנים כציפורה אשר מלה את בנה “כי חתן דמים….ואין לי כרגע כח לחפש את המיקום הנכון וגם יחיעם שורק יודע את המקום בו נזכר אך מכיוון שאין זה מתאים לתאוריה המומצאת שלו אין הוא מתייחס לזאת.
אחכ השימוש בתוספתא שרבים אינם מכירים והסיפור על הבנות ואולי גנטי וכו.
חצאי סיפורים השימוש במילות אולי והקשים
אינם מהווים הוכחה גם להעלאת התאוריה של מילת נשים.
יש להשתמש במונח הנכון השחתת אברי המין של הנשים ולא במושג מילה שהוא גם משמעות של ברית וכבוד.
כן בכוש ובארץ שבא השחיתו את אברי המין של נשים ועד היום קיים המנהג. אולם גם באיסלאם ההשחתה נהוגה בארצות אפריקה ובמידה מועטה במזרח התיכון תורכיה ואירן.
יש לדר שורק כמה תאוריות מעניינות בנושאים אחרים שאימצתי בחלקן בנושאים אחרים אולם כאן הוא טועה בגדול ומטעה בכוונה.
בתחילה הוא מביא דוגמאות להשחתת אברי המיו של נשים את ההתנגדות להשחתה ברחבי העולם יוניסף וכו
ואחכ מגיע ליהדות. שורק או שאינו מודע או שמתעלם בכוונה מכך שקבוצות נשים פמיניסטיות רבות טוענות שאין לדעות להתערב במנהג.
יש לציין שמנהג השחתת אברי המין של הנשים הבדואיות בדרום הצליח בעקבות מסע כנגד התופעה של נשים בדואיות כפי שקורה גם היום באפריקה ומקומות אחרים.
השאלה היא מתי התחילו בני האדם באזור כנען רבתי להיבדל מאחיהם והחליטו בפועל שלא לבצע פעולות שנהגו אחיהם בסביבה, כמו למשל טקסים דתיים עם משכבי זכר או מילת נשים ככל שהייתה נפוצה (להבדיל אלף אלפי הבדלות). ברור שהייתה תקופת מעבר פוליטאיסטית ארוכה של לפחות אלף שנה, בה נהגו לפרקים כמנהג הגויים באזור. עבריים עשו מה שעשו כולם. מתי נפסקו בפועל נוהגים אלו? אכילת חזיר. מונותאיזם. קידוש השבת והפסק העבודה. בנקודות הללו אפשר להתחיל לדבר על יהדות שמזכירה יותר את מה שאנו מכירים. לפני כן זה ישראלים ויהודאים עבריים כנעניים עם זיקה חלשה ליהדות המוכרת
נדון, ולא נידון, אלא אם מדבר בנידון למוות.