הבעות פנים – נרכשות או מולדות?

האם הבעות פנים נרכשות באמצעות למידה חברתית מינקות או שהן תכונה מולדת? מעקב אחר הבעות פניהם של עיוורים מלידה עונה על השאלה

ד”ר מרים דישון-ברקוביץ | מגזין גלילאו

הבעות פנים מאפשרות לאנשים להפגין רגשות ולהגיב באופן יעיל ומהיר להתרחשויות סביבם. יש מספר מצומצם של הבעות פנים אוניברסליות: למשל, אלו המביעות שמחה, עצב, כעס או הפתעה (לפי המחקרים לא נדע לזהות בושה או אכזבה אצל אדם מפפואה ניו-גיני).

למידה חברתית או גנטיקה?

שאלה תיאורטית מרתקת היא מה מקורן של הבעות הפנים האוניברסליות. לפי אחת הגישות, הבעות הפנים נרכשות באמצעות למידה חברתית. בכל העולם אנשים לומדים מיַנקות לקשר בין הבעת פנים נתונה לרגש מסוים באמצעות צפייה באחרים, חיקוי הזולת ובעזרת חיזוקים חיוביים ושליליים.

לפי גישה שנייה, מקור האוניברסליות של הבעות הפנים גנטי, כלומר מולד ולא נרכש. מקור זה מהווה חלק ממערכת המגיבה למצבים בסביבה, הן בהבעות פנים והן בתגובות קוגניטיביות ופיזיולוגיות. למשל, במצב המעורר כעס תגיב המערכת הפיזיולוגית בעלייה בקצב הנשימה ובפעימות הלב, המערכת הקוגניטיבית תאתר איומים בסביבה, והפנים יעטו הבעה מאיימת כמו חשיפת שיניים. הבעות פניהם של ספורטאים עיוורים שהעפילו לשלב הגמר בתחרות ג'ודו הושוו להבעות פניהם של ספורטאים רואים שהעפילו לאותו שלב.

עד כה כמעט לא נחקרה השאלה התיאורטית על אודות מקור הבעות הפנים האוניברסליות: מולד או נלמד. דרך אחת לבחינת הסוגיה היא לחקור את הבעות הפנים של אנשים עיוורים מלידה.

מאחר שעיוורים מלידה אינם יכולים לראות מעת לידתם את הבעות פני הזולת, הרי שאינם יכולים ללמוד להפיק הבעות פנים באמצעות תצפית או חיקוי. לכן, אם אפשר להראות כי אנשים עיוורים מלידה מפיקים אותן הבעות הפנים שמפיקים אנשים רואים באותם מצבים רגשיים, אזי תהיה זו עדות חזקה לכך שהבעות הפנים אינן נלמדות, אלא מולדות: אם עיוורים מארצות ומתרבויות שונות יפיקו אותן הבעות הפנים בתגובה למצבים רגשיים זהים, אזי תהיה זו הוכחה ניצחת.
ניסוי הספורטאים

במאמר המתפרסם בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology בדקו הפסיכולוג דוד מאטסומוטו (Matsumoto) והצלם בוב וילינגהם (Willingham) סוגיה זו.

מאטסומוטו וּווילינגהם בחנו את הבעות פניהם של ספורטאים עיוורים שהעפילו לשלב הגמר בתחרות הג'ודו של המשחקים הפארא-אולימפיים (Paralympic Games) ביוון בשנת 2004. המשחקים הפארא-אולימפיים מתקיימים כמה שבועות לאחר המשחקים האולימפיים, באותה העיר ובאותם המתקנים, והם מיועדים לספורטאים בעלי מגבלות פיזיות או תפישתיות.

מאחר ששני המפעלים הללו נחשבים לפסגת תחרויות הספורט, המשחקים הפארא-אולימפיים הם השוואה טובה למשחקים האולימפיים. שניהם מתרחשים אחת לארבע שנים, באותו מקום וכמעט באותו זמן. על שניהם חלים אותם כללי תחרות. לרוב, ספורטאים המשתתפים במשחקים הם כאלה שהקדישו את רוב חייהם לתחום, ולכן זכייה או הפסד במשחקים מהווים בשבילם אירוע טעון רגשית.

הבעות פניהם של ספורטאים עיוורים שהעפילו לשלב הגמר הושוו להבעות פניהם של ספורטאים רואים שהעפילו לשלב הגמר בתחרות הג'ודו של המשחקים האולימפיים ביוון בשנת 2004. נתונים על אודות הספורטאים הרואים נלקחו מתוך מחקר על הבעות פנים שכבר פורסם בשלהי שנת 200 6. במחקר זה צולמו הבעות הפנים של 84 ספורטאים רואים מ-35 מדינות מיד בתום התחרות.

בענף הג'ודו במשחקים האולימפיים והפארא-אולימפיים יש שבע קטגוריות של תחרות לפי משקל; תחרות אחת לגברים ותחרות אחת לנשים. התחרות נמשכת 7 ימים (3 במשחקים הפארא-אולימפיים), ובכל יום מתמודדים ספורטאים (נשים וגברים בנפרד) מקטגוריית המשקל הנתונה. התחרות נערכת בשיטת האלימינציה הרגילה: המנצחים עוברים סיבובי קרבות מוקדמים, רבע גמר, חצי גמר וגמר.

הזוכה במדליית הזהב הוא הספורטאי שניצח בקרב הגמר. הזוכה במדליית הכסף הוא זה שהפסיד בקרב הגמר. לכן, למרות זכייתם, זוכי מדליית הכסף חשים לרוב רגשות של עצב, החמצה ותסכול מאחר שהפסידו בקרב והחמיצו את מדליית הזהב הנכספת. שתי מדליות ארד מוענקות לשני המנצחים בשני קרבות שהתקיימו בין שני המפסידים בחצי הגמר, לבין שני המתחרים שניצחו בקטגוריית המפסידים (מפסיד ומתחרה; מפסיד ומתחרה). המפסידים בקרב על מדליית הארד אינם זוכים במדליה, אך המנצחים חוזרים הביתה עם שללם, ולכן הם בדרך כלל שמחים יותר מהזוכים במדליית הכסף.

מניתוח תוצאות המחקר משנת 2006 עלה כי פניהם של 86% מהספורטאים הרואים הביעו רגשות מיד בסיום התחרות. מנצחים (זוכי מדליות הזהב והארד) הפגינו חיוכים הקרויים Duchenne smiles. חיוכים אלה באים לידי ביטוי הן בשרירי הפה, המושכים את השפתיים כלפי מעלה, והן בשרירי העיניים, והם מתרחשים כשאנשים חשים שמחה או הנאה אמיתית (להלן, חיוך דושאן). חיוכים אלה שונים מחיוכי Non-Duchenne שבהם שרירי העיניים אינם מופעלים, והם מתרחשים כאשר אנשים מחייכים מכורח סיטואציה חברתית, אף שאינם מרגישים בהכרח רגשות חיוביים כמו שמחה.

לעומתם, הספורטאים שהובסו בתחרות, זוכי מדליית הכסף ומפסידי מדליית הארד הפגינו יותר עצב ובוז, או לא הפגינו כל רגש (בהקשר זה, מעניין להזכיר את הבעת העצב על פניה של הספורטאית יעל ארד בעת שזכתה במדליית הכסף בתחרות הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה בשנת 1992).
בדיקת הבעות פנים ספונטניות

במחקר הנוכחי השתתפו 76 ספורטאים עיוורים מ-23 ארצות. בסיום התחרויות נבחנו תמונותיהם של 39 ספורטאים: 11 זוכי מדליית הזהב, 8 זוכי מדליית הכסף, 12 זוכי מדליית הארד ו-8 מפסידי מדליית הארד. הספורטאים חולקו לשתי קבוצות מחקר לפי סוג העיוורון – מלידה או לא מלידה (מידע זה נאסף מהספורטאים לאחר המשחקים).

השאלה הראשונה שיש להשיב עליה היא האם יש הבדל במספר הבעות הפנים הספונטניות שמפיקים ספורטאים עיוורים מלידה, עיוורים שלא מלידה וספורטאים רואים אחרי זכייה או הפסד בקרב הג'ודו. לא נמצא הבדל בין שתי קבוצות הספורטאים העיוורים ובינן לבין קבוצת הספורטאים הרואים במספר הבעות הפנים שהפיקו לאחר התחרות. אמנם, ספורטאים עיוורים הזיזו את עיניהם ואת ראשם מספר רב יותר של פעמים מאשר ספורטאים רואים, אך סביר להניח שעשו זאת כדי להתמצא במרחב (למשל, כדי למקסם מידע המתקבל מחושים כמו שמיעה).

הקשר בין הבעות הפנים לרגשות

אם ספורטאים עיוורים מפיקים מספר הבעות פנים זהה לזה שמפיקים ספורטאים רואים, אזי השאלה הבאה שיש לבחון היא האם הבעות פנים שמפיקים ספורטאים עיוורים קשורות לרגשות. מניתוח הנתונים מתברר שהתשובה לשאלה זו חיובית. ספורטאים עיוורים הפיקו הבעות פנים של כעס, בוז, גועל, עצב, הפתעה וכן סוגים שונים של חיוכים: הן חיוכים המעידים על שמחה אמיתית (Duchenne smiles), והן חיוכים שאינם מעידים בהכרח על שמחה (Non-Duchenne smiles).

סוגי הרגשות וטווח הרגשות שהביעו פניהם של הספורטאים העיוורים היו דומים לאלה שהופקו על-ידי ספורטאים רואים באותם המצבים. נוסף על כך, מעניין לציין כי לא נמצא הבדל בין ספורטאים עיוורים מלידה ושלא מלידה. דבר זה מעיד על כך שהסיבה לעיוורון, כמו גם זמן התחלתו, אינם משפיעים על הפקת הבעות פנים.
השפעת הזכייה וההפסד על הבעות הפנים

אם ספורטאים עיוורים מפיקים בהבעות פניהם מִנעד רגשות הדומה לזה שמפיקים ספורטאים רואים, השאלה השלישית שיש לבחון היא האם השתנו הבעות פניהם של הספורטאים העיוורים בהתאם לזכייה או להפסד בקרב.

מניתוח הממצאים עולה כי לאחר הניצחון עטו ספורטאים עיוורים הבעות פנים נבדלות מאלו שהפיקו עקב הפסד. יתר על כן, הבעות הפנים של הספורטאים העיוורים היו דומות להבעות הפנים שהפיקו ספורטאים רואים לאחר זכייה או הפסד. ממצאים אלו נצפו בספורטאים (רואים ועיוורים) ממגוון רחב של ארצות ותרבויות. מכאן אפשר להסיק, שעיוורים מפיקים באופן ספונטני אותן הבעות פנים שמפיקים אנשים רואים.
התגובה לקבלת המדליה

השאלה האחרונה שעמדה לבחינה במחקר הנוכחי היא האם הבעות הפנים של ספורטאים עיוורים השתנו בהתאם לסוג המדליה שזכו (או שלא זכו) בה, ובהתאם להקשר שבו צולמו: מיד בתום הקרב, שאז קשה יותר לשלוט ברגשות; או כעבור כחצי שעה עם חלוקת המדליות, כאשר עבר מעט זמן ואפשר לשלוט יותר בהבעות הפנים.
תגיות
אוטיזם בריאות גבולות הריון התפתחות זוגיות חינוך ילדים ילדים מדע מחקר מחקרים מחקרים רפואיים ניסויים סמכות הורית עיוורון פסיכולוגיה שפת גוף תינוקות

רוב הספורטאים העיוורים שזכו במדליית זהב או ארד, הפיקו חיוך המעיד על שמחה אמיתית מיד בתום הקרב (74%), בעת קבלת המדליה (97%), ובתום הטקס, בעת העמידה לתצלום קבוצתי על הפודיום (76%). ממצאים אלה דומים לאלו שהתקבלו במחקר על קבוצת הספורטאים הרואים.

הקבוצה המעניינת במיוחד היא זו של זוכי מדליית הכסף, אשר החמיצו הזדמנות לזכייה במדליית הזהב הנכספת ולכן אמורים להרגיש צער והחמצה, ולא רגשות שמחה. האם רגשות אלו יבואו לידי ביטוי בהבעות הפנים של הספורטאים העיוורים? מתברר שכן. מתברר כי איש מזוכי מדליית הכסף לא הפיק חיוך דושאן מיד עם סיום הקרב. לעומת זאת, 85% מהם הפיקו חיוך כלשהו כשקיבלו את המדליה, ו-54% מהם חייכו כשעלו על הפודיום. ממצאים דומים התקבלו גם בעבור הספורטאים הרואים.

משתמע, אם כן, שספורטאים עיוורים, אשר כנראה לא היו שמחים לחלוטין כשהפסידו בקרב על מדליית הזהב, חייכו בכל זאת בעת טקס הענקת המדליות חיוך “חברתי”. העובדה שהספורטאים העיוורים השתמשו בחיוך בפרט ובהבעות פנים בכלל לפי ההקשר החברתי שבו היו מצויים, מעידה על כך שלימוד מתצפית אינו הכרחי כדי שבני אדם ילמדו איך להביע רגשות. אולם, ייתכן שקיימים מנגנונים אחרים, שאינם קשורים בראייה − כמו מערכות חיזוקים − שבאמצעותם אנשים לומדים מיַנקות כיצד ומתי להפגין רגשות על ידי הבעות פנים. הדבר מצריך מחקרי המשך.

לסיכום, ממכלול ממצאי המחקר התברר כי הבעות פנים שהפגינו ספורטאים רואים וספורטאים עיוורים במצבים רגשיים וחברתיים מקבילים, היו זהות. מכאן אפשר להסיק שהמקור של הבעות הפנים האוניברסליות הוא גנטי או מולד.

לתמונה ולרשיון שלה
http://www.freedigitalphotos.net/images/Men_g118-Smiling_Guy_p3083.html