התאבדותו של עדי טלמור בסיוע דיגניטאס: בניגוד לישראל, החוק השוויצי מתיר סיוע רפואי לסיום חייהם של חולים סופניים

פרופ' עמוס שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומומחה לתחום האתיקה הרפואית, אומר בשיחה עם אתר הידען כי הסוגיה כרוכה בהתלבטויות אתיות של החוק ושל הרופאים

עדי טלמור ז"ל. צילום: דוברות גלי צה"ל, מתוך ויקיפדיה
עדי טלמור ז"ל. צילום: דוברות גלי צה"ל, מתוך ויקיפדיה

דיגניטאס, הארגון השווייצרי המסייע לאנשים להתאבד הוא המקום שבו בחר שדרן גלי צה"ל עדי טלמור לשים קץ לחייו. מותו נקבע כבר ביום שישי, אך רק היום נודע הדבר למשפחתו וממנה לחבריו לתחנה

"לחיות בכבוד – למות בכבוד" זה המוטו של ארגון הצדקה השוויצרי דיגניטאס. הקבוצה שמרכזה בציריך תפסה את הכותרות כאשר אנשים שחלו במחלות כרוניות מכל העולם הגיעו לשווייץ וביקשו סיוע בהתאבדות.
דיגניטאס נוסדה ב-1988 בידי עורך דין שווייצרי, לודוויג מינלי, והיא מופעלת כמלכ"ר. הוא ניצל את החוקים הליברלים של שווייץ בכל הנוגע לסיוע בהתאבדות, לפיו ניתן להרשיע בסיוע להתאבדות רק אנשים שעשו זאת מתוך אינטרס עצמי (כדוגמת קרובי משפחה המעוניינים אולי לרשת את כספו של המתאבד) אך פוטר מאשמה רופאים העושים זאת לבקשתו של החולה.

 

לפי דיווחים שהופיעו היום במהדורות החדשות בטלוויזיה, עד כה הומתו בשווייץ בסיוע רופאי ארגון דיגניטאס כאלף אזרחים זרים שבאו מכל רחבי העולם לנצל את הפרצה הזו בחוק השווייצי. חלק מהם הופיעו בסרט הטלוויזיה

כדי להבין את הדקויות המשפטיות, המאפשרות זאת, ומדוע דווקא שווייץ פנינו לפרופ' עמוס שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, אחד המומחים הגדולים בארץ לסוגיית האתיקה הרפואית.

"סוגיית ההחלטות הרפואיות בסוף החיים היא סוגיה מורכבת. ראשית מהי הגדרת סוף החיים? נוהגים להשתמש במונח חולה סופני או חולה חשוך מרפא, אלה הגדרות עמומות שיכולות לכלול מצבים שונים ומגוונים, למשל אדם שלקה בתרדמת בלתי הפיכה כמו ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון למשל לא עונה להגדרה של חולה הנוטה למות בחוק הישראלי משום שההגדרה מדברת על מי שסובל ממחלה חשוכת מרפא עם צפי חיים על ידי רופאים של לא יותר מ-6 חודשים, מה שכמובן גורם לכך שההגדרה לא חלה על שרון.

 

בנוסף יש מספר צורות התנהלות רפואית באשר לחולה סופני או חולה הנוטה למות, בהנחה שהקריטריון לקביעה שאכן מדובר בחולה סופני ברור.
סוג ההתנהלות הראשון מכונה טיפול פליאטיבי או טיפול תומך, טיפול שמטרתו שיכוך כאבים והקלה על הסבל של החולה בערוב ימיו באמצעות תרופות משככות כאבים או בדרכים אחרים. העוקץ הוא בכך שטיפול פליאטניבי אגרסיבי שבכוונתו להקל על החולה ולא להחיש את מותו התוצאה שלו לעיתים קרובות יכולה להיות החשת מותו. למשל טיפול במורפיום שהוא טיפול מקובל להקלה בסבל, לאורך זמן זה יכול לדכא מנגנונים ולגרום למוות. סוג זה של התנהלות הוא הפחות פרולמטי והוא המוכר במרבית מדינות העולם המערבי וגם אצלנו. החוק הישראלי מכיר בטיפול פליאטיבי, טיפול תומך שמיועד להקלה ושיכוך כאבים גם מתוך ידיעה שזה עלול להחיש את הקץ."

סוג ההתנהלות השני הוא הימנעות מטיפול מקיים חיים או מאריך חיים, דוגמה חיבור למנשם, החוק הישראלי כמו בכל מדינות המערב, מתיר בתנאים מסוימים הימנעות מטיפול מקיים חיים או מאריך חיים כשמדובר בחולה הנוטה למות לפי ההגדרה שהזכרתי קודם. מבצעים בקשה של מי שמסוגל לבקש זאת בזמן אמת, או אם החולה השאיר בקשה כזו בהוראה מקדימה.

 

סוג ההתנהלות השלישי הוא הפסקת טיפול רפואי מקיים חיים, לא חיבור אלא ניתוק. האדם מחובר למנשם, נניח שהוא חולה נוטה למות, המנשם עובד ועכשיו הוא מבקש או הורה בזמנו בהוראה מקדימה לנתק אותו מהמנשם. החוק הישראלי אוסר זאת, שלא כמקובל בארצות המערב. זה כמובן נקבע בהשפעה תרבותית והשפעה הלכתית דתית – זה המקור לאיסור. החוק הישראלי שלא כמו מדינות המערב האחרות עושה אבחנה בין הימנעות מלכתחילה לבין הפסקה בדיעבד, גם אם מדובר בשני חולים זהים על פי מצבם הרפואי ועומדים בתנאים האחד עומד בפני חיבור והשני מחובר ומבקש להתנתק, במקרה הראשון אפשר להענות לבקשתו כלומר. לא לחבר מותר, אבל אם מחובר, הניתוק אסור על פי החוק הישראלי. אני מדבר על החוק כפי שהוא בספר. אינני יודע מה קורה בפועל בבתי החולים יכול להיות שזה לא בדיוק זהה או משקף את מילות החוק הכתוב."

 

"התנהלות פעילה יותר היא סיוע רפואי באיבוד עצמי לדעת ממש, לא על ידי הימנעות מטיפול או הפסקת טיפול אלא יותר מזה – הרופא צועד צעד אקטיבי ישיר נוסף, יותר ישיר ממה שאמרנו עד כה – דהיינו סיוע מכוון וישיר להפסקת החיים ממש, למשל על ידי הנפקת מרשם רפואי שבאמצעותו יכול חולה לקבל תרופות שהם בעצם רעל. אז אם הוא מסוגל לכך הוא יכול לקחת בעצמו את הגלולות או להזריק לעצמו או למצוא דרך אחרת איך לעשות זאת (לפי כלי התקשורת, כך אכן אירע במקרה של עדי טלמור).

 

הנפקת רעל לחולה אסורה על פי החוק הישראלי

הנפקת רעל שיגרום לחולה להתאבד אסורה על פי החוק הישראלי. הליך זה אסור בארץ באופן פורמלאי. במדינות רבות אין היתר פורמאלי חוקי מפורש לכך אך יש מספר מדינות שזה בהחלט מותרL הולנד, בלגיה, שוויצריה ובארה"ב המדינה הראשונה שחוקקה חוק בכיוון הזה והתירה בפרוצדורה מסוימת בעיקרון זה מותר ואפשרי זו מדינת אורגון. היום יש עוד מדינות בארה"ב כמו מדינת ושינגטון ועוד מדינה או שתיים שהצטרפו לאורגון מפני שהם מתירות Physician Assisted Suicide – איבדו עצמי לדעת בסיוע רפואי.
ההתנהלות הרדיקלית ביותר היא המתת חסד – פשוטו כמשמעו, אפילו לא בהנפקת מרשם רפואי שבעזרתו החולה עצמו יכול לשים קץ לחייו, אלא לדוגמה באמצעות הזרקת זריקה קטלנית באמצעות רופא בפרוצדורה רפואית. התנהלות מהסוג הזה מותרת היום בהולנד, בבלגיה, ובתנאים מסוימים בשוויצריה,

 

בהולנד ובלגיה מאפשרים בהתקיים תנאים מסוימים ובהליך מסודר, הכולל התייעצות, וצריכים לוודא שזה אכן רצונו של החולה ומשתפים בתהליך גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הדבר לא קורה מהיום למחר אלא נותנים תקופת צינון ובודקים שוב וצריך יותר מחוות דעת רפואית אחת. כמו כן יש להכין דיווח רשמי לרשויות הבריאות. אבל בעקרון בהתמלא כל התנאים והפרוצדורות וההליכים הללו יכול הרופא עצמו להזריק זריקת רעל לחולה על מנת לשים קץ לחייו. בארץ זה כמובן אסור, כמו הסיוע להתאבדות שהחוק במפורש אוסר את זה. זה החוק. ושוב, מה קורה בפועל בחדרי חדרים, אני לא יודע." מסכם פרופ' שפירא.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

13 תגובות

  1. מנחה היקום: המדרון שאתה משרטט לא ברור ולא מובן. כיצד קפצת מהאדם הריבוני (בניגוד לאדם הרבני) על חייו לכך שהמדינה תחליט על סיום חיים של אזרחים ? מוזר משהו.
    הרעיון להמתת חסד הוא חשוב וראוי.

  2. חייבים לחוקק חוק שמאפשר על פי רצונו של אדם – ובתנאים מסויימים (של שפיות)- לקחת לידיו את ההחלטה על סיום חייו על ידי עצמו באמצעות קוקטייל רעל כזה. וכמובן אדם שלא משותק – יצטרך לבצע את האקט בעצמו.

    עדיף להמנע מהאופציה השניה שקיימת כיום ועושים בה שימוש : לכל אדם שאינו מוגבל פיזית – יש את האפשרות השניה הפחות מכובדת לסיים את חייו – שזה או לקפוץ מקומה גבוהה בעזריאלי – ואז סיכוי טוב שהוא יקח יחד איתו עוד מישהו – וילכלך את המדרכה (מראה לא נעים ) – ויש גם סיכוי שישאר חי-צמח. ואופציה של לקפוץ מעל גשר בכביש מהיר – או לקפוץ לפני רכבת – וגם אז המראות לא יהיו נעימים.

    אז אם אין שום דרך למנוע מאדם לשים קץ לחייו- לפחות שהמדינה תהיה מספיק נאורה לאפשר את זה באופן מכובד.

  3. אחת הבעיות עליהן צריך לתת את הדעת אם ירצו בעתיד לשנות את החוק בישראל, היא בעיית המדרון החלקלק.
    כאשר שואל אדם את עצמו מי הריבון על גופו, יענה הדתי שהריבון הוא האלוהים ולכן אסור לקחת חיים גם אם בעיני האחרים חיים אלו מלאי סבל ואין בהם שום תוחלת.
    החילוני יענה שהריבון הוא האדם עצמו.
    המדרון המסוכן פה הוא כאשר המדינה מחליטה באופן טבעי שהאדם הפרטי מסר לה את ההחלטה הזו, כי המדינה דואגת למכלול אזרחיה. המדינה תוכל להחליט שאשה זקנה בת 95, חרשת עיוורת עם אלצהיימר בבית חולים היא אישה שעדיף לה למות. אולי כך הוא הדבר, אבל אולי הסיבה האמיתית היא רצונה של המדינה לחסוך כמה שקלים.
    ומה עם הקשיש הסובל והרוצה מאוד לחיות, שבני משפחתו ישכנעו אותו שטוב לו מותו מחייו, בגלל הירושה הנאה הקורצת להם ? גם הוא יכול לחתום "בדעה צלולה" על רצונו בכוס רעל.
    השאלות כאן הן קשות, ואולי עדיף היה שהמדינה לא תתערב כלל.

  4. א.בן נר:
    גם אני התרשמתי (בעיקר על פי כתבות הטלוויזיה) שהאיש היה בודד מאד.

    אינני יודע אם זה נכון או לא אבל אני די בטוח שאין לזה קשר לדרך בה בחר לסיים את חייו.

    גם המכתבים שהשאיר אינם מעידים על כך שרצה לשדר לאחרים מסר כלשהו.

  5. לדעתי הדבר הטרגי ביותר בסיפור מותו של עדי טלמור הוא דווקא
    בדידותו של האיש בחייו. אינני מדבר מידיעה אלא רק במשתמע.
    נראה לי כי הדרך בה בחר לסיים את חייו מעידה כי בחייו היה בודד מאד.
    אני מניח כי אדם בעל משפחה, בן\ת זוג וילדים, לא יכול לבחור לסיים כך
    את חייו. אולי עדי טלמור אפילו לא היה מודע למשמעות צעדו אבל, המסר
    העיקרי שאני קולט מצעדו הנו : "אנשים, ראו כמה הייתי בודד בחיי".
    תחושתי זו מתגברת לנוכח בחירתו לשרוף את גופתו ולקבור את עפרו
    בשוויץ.

  6. לואי:
    מסכן מי שמאמין בשטויות ומנסה להציג את מה שהמדע שלל כ"מדע חדש"

  7. התשובה לשאלות אלו תלויה בהנחות היסוד. האם החיים הם ערך עליון. או שמא, איכות החיים היא ערך עליון.
    מבחינת יצר ההשרדות הבסיסי – החיים הם הערך העליון, ואיכות החיים זה סתם משהו שקורה.
    מבחינת האדם המפותח – איכות החיים הם ערך עליון והחיים הם משהו שעל גבם נבנים איכות החיים.

    בכל מקרה, לחוק לא אמור להיות שום משמעות למקרים כאלו. אדם הרוצה למות, לא ניתן (מעשית) למנוע ממנו למות.
    אם מוות נמנע, זה אומר שהוא לא רצה למות (וזה נראה לי מייצג את רוב המצבים של ניסיונות ההתאבדות שנובעות לא מרצון אמיתי אלא מניסיון לקבל תשומת לב).

    בפועל, נראה לי שסביבי הנושא הזה יש הרבה צביעות חברתית.

  8. מיסכן… מילא זה היה באמת מסיים לו את החיים, אבל בטח הוא ניגנב שהוא רואה את הגופה שלו מלמעלה. המתודה המדעית בדבר ההכרה מתחילה לקבל צורה אחרת של הסתכלות, המוות הוא לא סוף פסוק, התודעה היא לא תוצאה של זיכרון או אינטראקציה מוחית ביולוגית כפי שהמדע הניח עד היום, להתעלם מאלפי עדויות של nde ועשרות מחקרים, היא היא חוסר נכונות להתמודד עם אינפורמציה לא אינטואטיבית!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן