התאבדותו של עדי טלמור בסיוע דיגניטאס: בניגוד לישראל, החוק השוויצי מתיר סיוע רפואי לסיום חייהם של חולים סופניים

פרופ’ עמוס שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומומחה לתחום האתיקה הרפואית, אומר בשיחה עם אתר הידען כי הסוגיה כרוכה בהתלבטויות אתיות של החוק ושל הרופאים

דיגניטאס, הארגון השווייצרי המסייע לאנשים להתאבד הוא המקום שבו בחר שדרן גלי צה”ל עדי טלמור לשים קץ לחייו. מותו נקבע כבר ביום שישי, אך רק היום נודע הדבר למשפחתו וממנה לחבריו לתחנה

“לחיות בכבוד – למות בכבוד” זה המוטו של ארגון הצדקה השוויצרי דיגניטאס. הקבוצה שמרכזה בציריך תפסה את הכותרות כאשר אנשים שחלו במחלות כרוניות מכל העולם הגיעו לשווייץ וביקשו סיוע בהתאבדות.
דיגניטאס נוסדה ב-1988 בידי עורך דין שווייצרי, לודוויג מינלי, והיא מופעלת כמלכ”ר. הוא ניצל את החוקים הליברלים של שווייץ בכל הנוגע לסיוע בהתאבדות, לפיו ניתן להרשיע בסיוע להתאבדות רק אנשים שעשו זאת מתוך אינטרס עצמי (כדוגמת קרובי משפחה המעוניינים אולי לרשת את כספו של המתאבד) אך פוטר מאשמה רופאים העושים זאת לבקשתו של החולה.

לפי דיווחים שהופיעו היום במהדורות החדשות בטלוויזיה, עד כה הומתו בשווייץ בסיוע רופאי ארגון דיגניטאס כאלף אזרחים זרים שבאו מכל רחבי העולם לנצל את הפרצה הזו בחוק השווייצי. חלק מהם הופיעו בסרט הטלוויזיה

כדי להבין את הדקויות המשפטיות, המאפשרות זאת, ומדוע דווקא שווייץ פנינו לפרופ’ עמוס שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת”א, אחד המומחים הגדולים בארץ לסוגיית האתיקה הרפואית.

“סוגיית ההחלטות הרפואיות בסוף החיים היא סוגיה מורכבת. ראשית מהי הגדרת סוף החיים? נוהגים להשתמש במונח חולה סופני או חולה חשוך מרפא, אלה הגדרות עמומות שיכולות לכלול מצבים שונים ומגוונים, למשל אדם שלקה בתרדמת בלתי הפיכה כמו ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון למשל לא עונה להגדרה של חולה הנוטה למות בחוק הישראלי משום שההגדרה מדברת על מי שסובל ממחלה חשוכת מרפא עם צפי חיים על ידי רופאים של לא יותר מ-6 חודשים, מה שכמובן גורם לכך שההגדרה לא חלה על שרון.

בנוסף יש מספר צורות התנהלות רפואית באשר לחולה סופני או חולה הנוטה למות, בהנחה שהקריטריון לקביעה שאכן מדובר בחולה סופני ברור.
סוג ההתנהלות הראשון מכונה טיפול פליאטיבי או טיפול תומך, טיפול שמטרתו שיכוך כאבים והקלה על הסבל של החולה בערוב ימיו באמצעות תרופות משככות כאבים או בדרכים אחרים. העוקץ הוא בכך שטיפול פליאטניבי אגרסיבי שבכוונתו להקל על החולה ולא להחיש את מותו התוצאה שלו לעיתים קרובות יכולה להיות החשת מותו. למשל טיפול במורפיום שהוא טיפול מקובל להקלה בסבל, לאורך זמן זה יכול לדכא מנגנונים ולגרום למוות. סוג זה של התנהלות הוא הפחות פרולמטי והוא המוכר במרבית מדינות העולם המערבי וגם אצלנו. החוק הישראלי מכיר בטיפול פליאטיבי, טיפול תומך שמיועד להקלה ושיכוך כאבים גם מתוך ידיעה שזה עלול להחיש את הקץ.”

סוג ההתנהלות השני הוא הימנעות מטיפול מקיים חיים או מאריך חיים, דוגמה חיבור למנשם, החוק הישראלי כמו בכל מדינות המערב, מתיר בתנאים מסוימים הימנעות מטיפול מקיים חיים או מאריך חיים כשמדובר בחולה הנוטה למות לפי ההגדרה שהזכרתי קודם. מבצעים בקשה של מי שמסוגל לבקש זאת בזמן אמת, או אם החולה השאיר בקשה כזו בהוראה מקדימה.

סוג ההתנהלות השלישי הוא הפסקת טיפול רפואי מקיים חיים, לא חיבור אלא ניתוק. האדם מחובר למנשם, נניח שהוא חולה נוטה למות, המנשם עובד ועכשיו הוא מבקש או הורה בזמנו בהוראה מקדימה לנתק אותו מהמנשם. החוק הישראלי אוסר זאת, שלא כמקובל בארצות המערב. זה כמובן נקבע בהשפעה תרבותית והשפעה הלכתית דתית – זה המקור לאיסור. החוק הישראלי שלא כמו מדינות המערב האחרות עושה אבחנה בין הימנעות מלכתחילה לבין הפסקה בדיעבד, גם אם מדובר בשני חולים זהים על פי מצבם הרפואי ועומדים בתנאים האחד עומד בפני חיבור והשני מחובר ומבקש להתנתק, במקרה הראשון אפשר להענות לבקשתו כלומר. לא לחבר מותר, אבל אם מחובר, הניתוק אסור על פי החוק הישראלי. אני מדבר על החוק כפי שהוא בספר. אינני יודע מה קורה בפועל בבתי החולים יכול להיות שזה לא בדיוק זהה או משקף את מילות החוק הכתוב.”

“התנהלות פעילה יותר היא סיוע רפואי באיבוד עצמי לדעת ממש, לא על ידי הימנעות מטיפול או הפסקת טיפול אלא יותר מזה – הרופא צועד צעד אקטיבי ישיר נוסף, יותר ישיר ממה שאמרנו עד כה – דהיינו סיוע מכוון וישיר להפסקת החיים ממש, למשל על ידי הנפקת מרשם רפואי שבאמצעותו יכול חולה לקבל תרופות שהם בעצם רעל. אז אם הוא מסוגל לכך הוא יכול לקחת בעצמו את הגלולות או להזריק לעצמו או למצוא דרך אחרת איך לעשות זאת (לפי כלי התקשורת, כך אכן אירע במקרה של עדי טלמור).

הנפקת רעל לחולה אסורה על פי החוק הישראלי

הנפקת רעל שיגרום לחולה להתאבד אסורה על פי החוק הישראלי. הליך זה אסור בארץ באופן פורמלאי. במדינות רבות אין היתר פורמאלי חוקי מפורש לכך אך יש מספר מדינות שזה בהחלט מותרL הולנד, בלגיה, שוויצריה ובארה”ב המדינה הראשונה שחוקקה חוק בכיוון הזה והתירה בפרוצדורה מסוימת בעיקרון זה מותר ואפשרי זו מדינת אורגון. היום יש עוד מדינות בארה”ב כמו מדינת ושינגטון ועוד מדינה או שתיים שהצטרפו לאורגון מפני שהם מתירות Physician Assisted Suicide – איבדו עצמי לדעת בסיוע רפואי.
ההתנהלות הרדיקלית ביותר היא המתת חסד – פשוטו כמשמעו, אפילו לא בהנפקת מרשם רפואי שבעזרתו החולה עצמו יכול לשים קץ לחייו, אלא לדוגמה באמצעות הזרקת זריקה קטלנית באמצעות רופא בפרוצדורה רפואית. התנהלות מהסוג הזה מותרת היום בהולנד, בבלגיה, ובתנאים מסוימים בשוויצריה,

בהולנד ובלגיה מאפשרים בהתקיים תנאים מסוימים ובהליך מסודר, הכולל התייעצות, וצריכים לוודא שזה אכן רצונו של החולה ומשתפים בתהליך גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הדבר לא קורה מהיום למחר אלא נותנים תקופת צינון ובודקים שוב וצריך יותר מחוות דעת רפואית אחת. כמו כן יש להכין דיווח רשמי לרשויות הבריאות. אבל בעקרון בהתמלא כל התנאים והפרוצדורות וההליכים הללו יכול הרופא עצמו להזריק זריקת רעל לחולה על מנת לשים קץ לחייו. בארץ זה כמובן אסור, כמו הסיוע להתאבדות שהחוק במפורש אוסר את זה. זה החוק. ושוב, מה קורה בפועל בחדרי חדרים, אני לא יודע.” מסכם פרופ’ שפירא.