אי.טי אל תתקשר, תשלח דואר

גישה חדשה בחיפוש חיים בחלל: שליחת חלליות במקום גלי רדיו

  
האם זו הדרך הטובה ביותר לחיפוש חיים בחלל? טלסקופ הרדיו בארסיבו.

ייתכן שספינת חלל חוצנית, הנושאת עמה מסר אלינו, שוכנת לה במקום כלשהו במערכת השמש, כותבים מדענים בכתב העת Nature.
עד היום העריכו שהדרך הטובה ביותר לגלות חייזרים היא חיפוש אחר אותות רדיו, שביכולתם לגמוא מרחקים עצומים. כעת חוקרים מארצות הברית טוענים, כי שליחת חללית לחלל היא דרך יעילה הרבה יותר.
בדיקה שנערכה לאחרונה בחנה אותות רדיו מ-800 כוכבים, אך כל סימן לחוצנים לא נתגלה. החיפוש אחר חיים בחלל התקדם לעידן המודרני בשנת 1959 עם פרסום מאמר מאת ג'וזפה קוקוני (Cocconi) ופיליפ מוריסון (Morrison) מאוניברסיטת קורנל בכתב העת Nature.
במאמר טענו החוקרים, שניתן להיעזר בטלסקופי רדיו, הנבנים לשם מעקב אחרי מקורות גלי רדיו טבעיים, לחיפוש אחר אותות מחייזרים. לפי שיטת אומדן מסוימת, גלי רדיו מהווים הדרך הטובה ביותר להעברת מידע במרחקים בין כוכביים.
יתרה מזאת, ישנן תדירויות הגיוניות לשימוש. אזור “בור המים” (Water hole) הוא אזור רגוע בספקטרום גלי הרדיו, שבולט בו קו הפליטה של אטום המימן. בהתחשב בקשר בין מים וחיים, אזור בור המים עשוי להיות מקום מפגש ספקטרלי למינים שונים.
מאז 1959 התנהלו חיפושים רבים, רובם באזור בור המים. כולם העלו חרס. כמו כן נערכו ניסויים, שחיפשו אחר הבזקי לייזר, שעשויים גם להוות דרך יעילה לשידור מסרים מכוכב לכוכב.
כריסטופר רוז (Rose) מאוניברסיטת רוטגרס וגרגורי רייט (Wright) מאגודת אנטיופי, שניהם חוקרים אמריקאים, מציגים הסבר חדש לחוסר ההצלחה של החיפושים אחר אותות חוצניים תחום גלי הרדיו.
הם טוענים, שבמקרים רבים יותר הגיוני לשלוח חללית הנושאת מסר לכוכבים אחרים מאשר לשלוח אלומת גלי רדיו. עבור הודעות ארוכות, שיטת ה”אריזה” שלהם יותר יעילה, שכן היא דורשת פחות אנרגיה לכל ביט מידע מועבר.
עבודתם פותחת מחדש קו מחקר, שנזנח על ידי ציידי החייזרים. אלה חשבו, שהאנרגיה הדרושה לבנייתו ושיגורו של “מכתב בבקבוק” גדולה בהרבה מהאנרגיה, הדרושה להעברת אותות בגלי רדיו.
האפשרות של ספינת חלל חייזרית חבויה במערכת השמש שלנו היא אחד מהמרכיבים העיקריים של מדע בדיוני.
ארתור צ'. קלארק נעזר ברעיון בספרו משנת 1951 “2001: אודיסאה בחלל”, בו מתואר מונולית חייזרי, שנתגלה על הירח. הספר היווה את מקור ההשראה לסרט משנת 1968, הנושא אותו שם.
אולי זה לא מדע בדיוני אחרי הכל.

תרגום:
דיקלה אורן

מסר לחייזרים? גלי הרדיו לא יעילים, עדיף לשלוח להם בקבוק

מאת יובל דרור

מסר לחייזרים, שנשלח על גבי החללית פיוניר 10 אל מחוץ למערכת השמש
החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ החל לפני יותר מ-45 שנים, על ידי מדענים שהגיעו למסקנה, כי הדרך הטובה ביותר לתקשר עם חייזרים היא באמצעות גלי רדיו. מסיבה זו, הם טענו, יש להשתמש בטלסקופי הרדיו שעל כדור הארץ, כדי לנסות ולהאזין לאותות שאולי נשלחים אלינו מהחלל החיצון ולשגר אותות משלנו לעבר הכוכבים.
החדשות הרעות הן שבינתיים שום אות לא התקבל. החדשות הרעות עוד יותר הן, שכנראה אף חייזר לא קלט את האותות ששלחנו לכיוונו. החדשות הרעות במיוחד הן שצמד מדענים אמריקאים טוענים ששיטת התקשורת המבוססת על גלי רדיו אינה יעילה, ואם אנחנו רוצים להיות בטוחים שהחייזרים ידעו שאנחנו כאן – עדיף לשלוח להם חבילה.
החיפוש אחרי חיים תבוניים בחלל החיצון מורכב – אף אחד אינו יודע אם יש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ וגם אם הם קיימים, קשה לנחש מה יהיה אמצעי התקשורת שבאמצעותו כדאי לתקשר אתם. מעריכים כי חייזרים ירצו ליצור אתנו קשר באמצעות אותות רדיו, אבל לא יודעים לאיזה כיוון יש להפנות את “האוזניים” שלנו, לאיזה תדר יש לכוון אותם ואם נדע לפענח את המסרים כשיגיעו – אם יגיעו.
ומה היא, אם כן, הדרך הטובה ביותר לשלוח לחייזרים אותות רדיו שיודיעו כי “אנחנו כאן”? כריסטופר רוז וגרגורי רייט, מהמחלקה לאלקטרוניקה והנדסת מחשבים באוניברסיטת רטגרס, בדקו אם שיטת שידור גלי הרדיו טובה לביצוע המשימה. את תוצאות המחקר שלהם הם פירסמו בכתב העת “Nature”. לטענתם, אף על פי שגלי רדיו, קרני לייזר וקרני רנטגן נעים במהירות האור, ככל שהם עוברים מרחק גדול יותר, כך הם מאבדים אנרגיה ומתפזרים, ולכן ההודעה נעשית בלתי ברורה. “חשבו על אלומה של פנס”, ניסה רוז להסביר: “העוצמה של האור פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור”.
בנוסף, מבחינה כלכלית היכולת של בני האדם לשגר גלי רדיו לכל כיוון אפשרי כמעט אפסית זאת, בשל האנרגיה העצומה שיש להשקיע בשיגור קרני רדיו לחלל החיצון. ומה באשר לחייזר המאזין? אם שידרנו את האות במשך חמש דקות ואז הפסקנו, מי מבטיח שדווקא בחמש הדקות האלו החייזר מאזין?
מסיבות אלו ואחרות, צוות המדענים טוען שאם היו שואלים אותם, הם היו מציעים לאי-טי (מסרטו של סטיוון ספילברג) – לכתוב ולא להתקשר. כמובן, המקרה של אי-טי היה דחוף ולכן הוא בחר להתקשר, וזו בדיוק הטענה של רוז ורייט. “נקודת המוצא של העבודות הקודמות היתה שיש ליצור קשר במהירות האפשרית. ואולם, אם מבטלים את הצורך במהירות, מגיעים למסקנה שהקשר הראשון עם חייזרים יתבצע אחרי שיקבלו מאתנו פריט ממשי, כמו הודעה בתוך בקבוק, ולא מסר אלקטרומגנטי”.
לדבריהם, חבילה שנשלחת אל החלל לא “מדוללת” כמו גלי רדיו עם הזמן. מחישוב שערכו עולה, שניתן לחרוט את כל המידע שקיים על פני כדור הארץ על פני קובייה שמשקלה גרם אחד (בתנאי שהחריטה נעשית ברמה הננו-מטרית). למרות שיהיה צורך לשלוח את הקובייה באריזה קשיחה, כבדה וגדולה כדי שתגן עליה מפני קרינה ופגעי החלל, לטווח הארוך המשלוח יהיה זול ויעיל יותר.
השניים ציינו, כי סביר להניח שגם החייזרים מבינים זאת, ולכן ייתכן שהודעה דומה שנשלחה אלינו מהחייזרים, נמצאת במקום כלשהו בכדור הארץ ואנחנו פשוט לא שמנו לב. זו כמובן הבעיה המרכזית עם ההצעה של רוז ורייט, כי הרי מי מבטיח שהחייזרים ידעו לפתוח את הקופסה ששלחנו להם, להרים את הקובייה ולהבין שעל גבה חרוט כל המידע האנושי? ובכלל, האם אנחנו רוצים להתחיל את יחסנו עם העולם החיצון בהטלת קופסאות על ראשי התושבים?