חשיבה הנדסית ברומא

מעדויות שונות במכלול הספרים שנכתבו ברומא עולה, כי חוץ מכתיבה היסטורית.כתיבה משפטית וכתיבה פילוסופית, נכתבו גם ספרים בתחומים הנדסיים שונים. הספר היחידי ששרד והגיע אלינו בשלמותו הוא ספרו של ויטרוביוס על האדריכלות

מבוא

מעדויות שונות במכלול הספרים שנכתבו ברומא עולה, כי חוץ מכתיבה היסטורית.כתיבה משפטית וכתיבה פילוסופית, נכתבו גם ספרים בתחומים הנדסיים שונים. הספר היחידי ששרד והגיע אלינו בשלמותו הוא ספרו של ויטרוביוס על האדריכלות. בספרו זה אין ויטרוביוס מתאר ודן רק בדרך הקמתם של מבנים ומונומנטים שונים, אלא סוקר גם תחומים הנדסיים שונים. מעבר לחשיבותו ההיסטורית של הספר, הוא גם מאפשר מבט בוחן ולו גם ראשוני של עולם התוכן ההנדסי של תקופה זו מנקודת מבטו של המתכנן והבונה עצמו. יש בכך כדי לתת כלי ראשוני לבדיקת ולניתוח מכלול החשיבה ההנדסית של תקופה זו.

הדרך הנאותה לקבל מבט פנורמי על הנדסה ברומא היא ללכת עקב בצד אגודל, אחרי מכלול ההיבטים של תחום זה. הדבר הראשון שיש לתת עליו את הדעת הוא פילוסופיה, וזאת מהסיבה שכל טכנולוגיה שהיא חייבת בתשתית פילוסופית. זהו המסד שבאמצעותו צופים בטבע, מנתחים אותו, מנסחים כללים ולאחר מכן באות הנוסחאות המתמטיות. הפילוסופיה הרומית נשענת בעצם על הפילוסופיה היוונית וגם ויטרוביוס הולך בתלם זה. רואים זאת בהתייחסותו להיבטים העיוניים הקשורים להנדסת בנין. בתארו את הבניה הדורית למשל הוא מסביר: “משרצו להציב באותו מקדש עמודים, לא היו בידיהם הנחיות לפרופורציות הסימטריות, ובחפשם דרך לפיה יוכלו להתאימם לנשיאת משא, אך גם להותירם נאים למראה, מדדו עקבות כף רגל והשוו אותה עם גובהו. וכך, משמצאו כי כף רגל אדם הנה שישית מגובהו, התאימו יחס זה לעמוד וקבעו את גובה העמוד, והכותרת בכלל, פי שישה מעוביו בבסיסו” (עמ. 86). ואמנם ויטרוביוס מציין במקום אחר כי הפרופורציות הן הדבר החשוב ביותר בתכנון הבניה. “משנבחר המודול לסימטריה, והמידות הפרופורציוניות חושבו מגיע תור המחשבה לשקול את טבעו של המקום בזיקה לשאלה של שימושיות ויופי” (עמ. 136). כמשתמע מדברים אלה, לפרופורציות חשיבות רבה, הן חשיבות אסתטית, הן חשיבות פונקציונלית והן חשיבות פרגמטית. שימוש מושכל בפרופורציות מביא גם לחלוקת מעמס נכונה, המאפשרת לחלקים הנמוכים של המבנה להחזיק את החלקים העליונים. כאן חיקו לא מעט את דרך צמיחת הצמחים “כמו למשל בעצים בעלי גזע עגול וחלק כמו האשוח, הברוש והאורן, שכל אחד מהם עבה בקטע שמעל השורשים והוא הולך וצר באופן טבעי עם הגובה בהתאמה עם צמיחתו” (עמ. 106, 109). יכול להיות שצורת חשיבה זו היא המקבילה לחלוקת המעמסים בבניה ולחישובי כמויות בתקופתנו. אמירה מעניינת במיוחד נמצאת בהקדמה לספר השמיני שלו, בו ויטרוביוס אומר: “כל הנולד מן האדמה כלה מפאת כוחו הבלתי נמנע של הזמן ושב אליה. כל הנולד מן האוויר שב באופן דומה אל מרכיבי השמים. דבר לא נפסד, אלא משתנה וחוזר אל היסודות בהם היה בראשונה” (עמ.171). אי אפשר להתעלם מהדמיון המפתיע של ניסוח זה לחוק שימור האנרגיה. יכול להיות שהתייחסות מפורטת יותר לנושא זה עשויה להימצא בספרים הנדסיים שאבדו ואולי ימצאו ביום מן הימים.

ספרות מקצועית

את מכלול הספרות המקצועית אפשר לחלק ל-3 קבוצות והן:

1. ספרות הנדסית שכללה 6 תחומים והם- א. ספרות על פרופורציות כמו זו של סילנסו שכתב על פרופורציות של מבנים דוריים. פילו שכתב על פרופורציות של מקדשים וארקסיוס שכתב על הפרופורציות הקורינתיות. ב. ספרות על סימטריה שנכתבה על ידי נאקסיס, תיאוקידס, דמופילוס וכו’. ג. ספרות על אדריכלות שנכתבה על ידי טרנטיוס, פיבליוס ספטימיוס וכו’. ד. הנדסת בנין שלה מוקדש חלק ניכר מספרו של ויטרוביוס. ה. הנדסת מים- תחום הקשור להובלת מים ונראה שויטורוביוס היה הראשון שכתב על כך בצורה מפורטת (עמ. 184-190). אין ויטרוביוס נותן אזכורים של מחברים אחרים בנושא. ו.הנדסת מכונות-ויטרוביוס מזכיר מחבריס שכתבו בנושא כמו דיאדס, ארכיטאס, ארכימדס וכו’ (עמ. 153-154). ז.הנדסה ימית-לתחום זה ויטרוביוס מקדיש מעט מאוד (עמ. 222) ואין הוא מזכיר מחברים אחרים.יש להתפלא על כך משום שרומא היתה מעצמה ימית. קשה להאמין שלא היו מהנדסים שהתמחותם היא בניית אוניות לסוגיהן כמו ספינות סוחר וספינות מלחמה. תחום עזר שקרוב לוודאי נכלל בחלק מהספרים הוא השרטוטים. נראה שהיה זה תחום שדרש ידע נרחב עד כדי היותו דיסציפלינה מתודית העומדת בפני עצמה. רמיזה לכך נמצאת בהתייחסותו של ויטרוביוס לגבי האדריכל כי זה “חייב להיות אדם משכיל על מנת להותיר את כתביו בזיכרון לדורות, שנים, עליו להיות בעל ידיעת תורת השרטוט כך שיוכל בנקל להכין שרטוטים כדי לתאר בהם את עבודותיו” (עמ. 24).

2. ספרי לימוד-ויטרוביוס מציין שאדריכלים חייבים להכשיר, על מנת שיהיו אנשי מקצוע מעולים. “רק אנשים שהוכשרו כיאות בשיטות מדעיות מדויקות יבחרו לעסוק במקצוע האדריכלות” (עמ. 213). אין זה מספיק לקרוא ספרות מתאימה, אלא יש לקבל הסמכה פורמלית על מנת לעסוק במקצוע זה. ויטרוביוס מציין במפורש שלצורך זה נכתבו ספרי לימוד (עמ. 132). על פניו מצטיירת תמונה שהיו ברומא מסגרות לימוד שהכשירו אנשי מקצוע. יכול להיות שמבחינת הפונקציה שלהם הם היו דומים לבתי ספר להנדסה. ויטרוביוס מתייחס רק לספרי לימוד בתחום הבניה, מכיון שזהו בעצם תחום התמחותו. אין זה מן הנמנע שהיו גם ספרי לימוד במקצועות הנדסיים אחרים כמו הנדסת מכונות והנדסת אוניות.

3. ספרי גיאוגרפיה-ויטרוביוס מציין שנכתבו ספרי גיאוגרפיה שונים, אם כי אין הוא מזכיר את שמות המחברים (עמ. 175). הדגש של ויטרוביוס באזכור זה הוא הנהרות המצוינים ומתוארים בעבודות אלה. ההתייחסות שלו היא אמנם קלימטולוגית, אך סביר להניח שמדובר בסיבות נוספות. נהרות אלה שימשו כעורקי תחבורה.

ראוי לציין שלא נעלם מעינו של ויטרוביוס הפן המשפטי של ספרים. כך בהתייחסו ליוליוס קיסר הוא אומר:”אך באשר לי, קיסר, אין אני מפרסם את החיבור שלפנינו על ידי שינוי כותרות. ספרים שכתבו אחרים וכתיבת שמי עליהם , וגם אין זו דרכי לזכות בהכרה בכך שאני מטיל דופי ברעיונותיהם של אחרים” (עמ. 153). במקום אחר הוא מציין שכשם שספורטאים זוכים לקצבה לכל ימי חייהם על חשבון הציבור כך מן הראוי שסופרים יתוגמלו (עמ. 191). דברים אלה של ויטרוביוס, יש בהם דמיון למושגי הקניין הרוחני, זכויות היוצרים ושכר הסופרים של תקופתנו. הוא מעלה בעצם תביעה בפני השלטונות לא לקפח אנשים שבעבודתם הספרותית, תרומתם היא לאורך זמן, מה עוד שבמהותם ספריהם משרתים את כלל הציבור וכי יש לתגמלם בהתאם.

הנדסת בניין

כפי שאפשר לראות את מכלול עבודתו זו, ויטרוביוס מקדיש להנדסת בניין את רובו של הספר וזאת כנראה משתי סיבות. ראשית זה היה תחום התמחותו ושנית הענף ההנדסי המוביל בתקופתו היה ענף הבניין. בעבודתו זו הוא מתייחס ל-3 סוגי מבנים על פי הפונקציה המיועדת להם-מבני מגורים, מקדשים ומבני ציבור כמו בית האוצר, בית הכלא, בניין מועצת העיר , בתי המרחץ והתיאטרון. לכל סוג בנייה היו ספציפיקציות משלו הנגזרות מתוך הגדרת הפונקציה. יחד עם זאת היו תת-תחומים שחייבים בהם בכל או במרבית סוגי המבנים והם:

1. יציבות הקרקע-יש לבנות כך שהמבנה יחזיק מעמד לאורך זמן וזה יכול להיעשות רק במקום בו הקרקע היא יציבה (עמ. 33).

2.יסודות-את היסודות עדיף לחפור בקרקע מוצקה-זאת הקרקע שיציבותה מובטחת. העומק של היסודות מותנה בבניין אותו עומדים להקים. מבנה גדול ומסיבי מחייב עומק יסוד גדול יותר ולהיפך.”על כל המסד להיות בנוי מוצק ככל הניתן. ועל פני הקרקע יש להניח קורות מתחת לעמודים שעוביים עולה במחצית על זה של העמודים, כך שהחלקים התחתונים יהיו חזקים מאלה העליונים” (עמ. 77). במידה והקרקע באתר הבניה איננה מוצקה וכי איננה אלא עפר תחוח, או שהיא ביצית, יש לחזקה ולייצבה בצורה מלאכותית. יש לחפור בה “לחושפה” ולהתקין כלונסאות עשויות מעץ חרוך של אלנוס, של זית, או של אלון. את אלה יש לתקוע באמצעות מכשיר בסמיכות זה לזה, ואת המרווח שביניהם יש למלא בפחם, לבסוף יש להניח על גביהם את היסודות באופן החזק ביותר” (עמ. 77).

3.רצפה- ויטורביוס עושה הבחנה בין כמה סוגי רצפות והם רצפות אבן (עמ. 62), רצפות חצץ (עמ. 156) ורצפות עץ (עמ. 157).

4.מבנה-ויטרוביוס מבחין בין שני סוגי קירות. סוג אחד נקרא רטיקולום. זהו מבנה קיר בעל מראה אסתטי ומושך את העין, אך בעל תוחלת חיים קצרה. זאת בשל שיטת בניה הגורמת לו להיסדק “שכן נדבכיו ומישקיו נמשכים לכל כיוון”. הקיר מהסוג השני נקרא אינקרטום העמיד יותר מכיון ש”אבני הגוויל המונחים בנדבכיו ומישקיו הקטועים, יוצרים קיר חזק” (עמ. 55). בכל מקרה בשני סוגי הקירות הבניה נעשית באמצעות אבנים העשויות מתערובת דקת גרגר “כך שהקירות הבנויים בעיקר מטיט המורכב מסיד כחול, יחזיקו מעמד פרק זמן ארוך יותר. מאחר שהאבנים שבשימוש הן רכות ונקבוביות והן מתאימות לספוג את הלחות מתוך הטיט וכך לייבש אותו, אך אם יש בנמצא סיד וחול בשפע- הקיר המכיל לחות רבה יותר לא יאבד כה מהר את חוזקו, כי הם יחזקו אותו” (עמ.55). חוץ מקירות, המבנה כלל לא פעם עמודים. אלה עשויים היו מחומר קשה, עץ או אבן והם נועדו לתמוך בגג. גובהם עלה בהרבה על רוחבם והחישובים ביחס למימדיו של העמוד התבססו על פרופורציות. לשם המחשה נציג את דרך התכנון של עמוד מהסגנון הדורי. “עובי העמוד יהיה בן שני מודולים, וגובהו והכותרת בכלל-14 מודולים, גובהה של הכותרת יהיה מודול אחד ורוחבה-שני מודולים ושישית המודול” (עמ. 92).

5. גג- ויטרוביוס מציין שהחלק העליון של כל הבניינים (עמ. 89) היה עשוי מעץ כאשר נעשו בו שימושים שונים מבחינת המיקום בגג ועל פי זה טבע מינוח מתאים. אין הכוונה למינוח הבוטני, אלא למינוח הפונקציונלי-לאיזה צורך הם משמשים במהלך הקמת הגג. “קירות השתי הן אלה המונחות על גבי עמודים, אומנות ואנטות. התקרות עשויות ממרישי –גג ומלוחות. אם גג המפתח רחב למדי, מצויות מתחת לגג קורות קישור ומוטות חיזוק. אם הוא בינוני-רק קורות שדרה וקורות אלכסון ראשיות, הנמשכות עד אל קצוותיה הם החיצוניים של שולי הגג. על גבי קורות האלכסון הראשיות מצויים מוטות, ומעל אלה ומתחת לרעפי הגג, מצויים קורות האלכסון ואלה נמשכים למרחק כזה עד כי קצותיהם מכסים את הקורות” (עמ. 89-90).

באשר לתהליך קבלת ההחלטות של הבניה עצמה מובאים בחשבון 5 גורמים שהשקלול שלהם הוא שהיה מבטיח בניה אופטימלית והם:

1.חומרי בנייה-ויטרוביוס מבחין בין 3 סוגי לבנים המשמשים לבנייה. סוג אחד שמוגדר על ידו לודיון ואשר נמצא בשימוש ברומא ושניים אחרים שנקראים האחד פנטהדרון והשני טטרהדרון נמצאו בשימוש ביוון (עמ. 50). את האבנים היו מכינים מטין. מסיבות הקשורות לאיכות הכנת הלבנים, ייצורן היה נעשה באביב. ייצור בעונה זו מבטיח התייבשות אחידה של כל לבנה ולבנה, מה שמבטיח את חוזקה (עמ. 49). “לבנים תהיינה שימושיות ביותר אם תיווצרנה שנתיים קודם לשימוש… נכון הדבר שבאוטיקה בעת בנין קירות, הם עושים שימוש בלבנים רק אם אלו נעשו והתייבשו במשך חמש שנים, ואושרו לכך על ידי המגיסטרט” (עמ.50).מכך יש ללמוד שני דברים חשובים ביותר. ראשית הכנת כמויות כה גדולות של לבנים במשך מספר שנים מחייבת החסנה מתאימה, שיטות אחסון והובלה שוטפת לאתרי הבניה השונים, מה שמחייב גם הבנה מעמיקה בנושאים לוגיסטיים. לא מן הנמנע שהיו ברומא גם כאלה, שהתמחו בתחום זה וגם כתבו ספרים בנושא. שנית המגיסטרט על פי הגדרה הוא מפקח על הבניה ועל טיב החומרים. מדובר כאן בעצם על בקרת איכות, מה שיכול לרמוז על תקנים שנקבעו על ידי השלטונות ואשר נשמרו בקפדנות רבה מאוד. באשר לסיד, ויטרוביוס מבחין בין שני סוגי סיד-סיד המתאים לבנייה וסיד המתאים לציפוי קירות או תקרות וכל אחד מהם מחייב שימוש בסוגים שונים של חול וסיד בפרופורציות שונות (עמ.52). כן נמצא בשימוש סוג מסוים של אבקה שאם מערבבים אותה עם סיד ואבני גוויל היא מעניקה חוזק למבנים רבים (עמ. 52-53).

2. תאורה- את הבנייה יש לתכנן כך שלכל בית תהיה תאורת שמש במידה מירבית. באזורים כפריים לא מתעוררת שום בעיה מאחר שצפיפות המבנים היא נמוכה. לא כך בערים, בהן הצפיפות היא גבוהה והקירות הם גבוהים. את החלונות יש למקם בכל החדרים. המיקום שלהם חייב להיעשות תוך התחשבות ביעדים שלשמם הם נבנים. אור מן המזרח חיוני לחדרי שינה וחדרי ספריה, אור מן המערב חיוני בעונת החורף עבור בתי מרחץ ודירות חורף ואור צפוני חיוני לאולמות תצוגה ולתמונות ולמקומות שאין בהם צורך באור יציב (עמ. 32). מסיבות בטיחותיות אור חיוני גם במעברים ובחדרי מדרגות בכדי למנוע התנגשות בין אנשים הנעים כן בכל שעות היום כשמשאות שונים בידיהם (עמ. 144). גם בתכנון מקומות אחסון יש להתחשב בכיוון האור. האור האידיאלי הוא זה הבא מן הצפון כמו למשל מרתפי יין, אסמים ומחסני מזון ופירות. אלה האחרונים “אינם נשמרים לאורך זמן אלא אם כן הם מאוחסנים במקום שאינו חשוף לאור השמש” (עמ. 33).

3.אקוסטיקה- בניגוד לבתי מגורים שבהם החדרים הם מטבעם קטנים, הרי במבני ציבור החדרים הם גדולים ובעצם מדובר יותר במבנים בעלי חללים גדולים כדוגמת מבנים שיש בהם הרבה אולמות ולעיתים החללים הם פתוחים. יש צורך להביא בחשבון גם את האקוסטיקה כדי שאפשר יהיה לשמוע היטב את הדוברים. מדובר בעצם בשני סוגי מבנים-מבני ציבור ותיאטראות. ויטרוביוס נותן מספר דוגמאות למבני ציבור כמו בית האוצר, בית הכלא ובית המועצה. את הקירות הפנימיים שלהם צריך לכסות עד מחציתם בכרכוב עשוי מעץ או מעשה כיור שקולות המדברים לא יעלו בחלל האוויר ויתפזרו. העץ או הכרכום מחזירים את הקול (במינוח עכשווי- את גלי הקול) עד קצת מעל גובה האנשים וכולם יכולים להבין את כולם (עמ. 112). מבנה ציבורי מטיפוס אחר הוא התיאטרון. בניגוד למבני ציבור אחרים, שבהם רבים מאוד מדברים זה עם זה, כאן רק קבוצה קטנה של אנשים, מדברים וכולם מקשיבים להם. התיאטרון הוא למעשה אולם גדול מאוד. קולות השחקנים עלולים להתפזר בחלל האוויר בלי שהצופים ישמעו אותם. כדי להתגבר על כך נעשה שימוש בשתי טכניקות. טכניקה אחת היא הצבת אגרטלי קול (מברונזה או חרס) בין המושבים כדי להגביר את קולות השחקנים (עמ. 27, 116). טכניקה שניה מתקינה את קווי המושבים “כך שקו אשר ישורטט מן המושב התחתון לעליון ישיק לקצה ולפינה העליונים של כל המושבים. באופן זה לא יעמוד כל מכשול בדרכו של הקול” (עמ. 113).

4. אקלים-באשר לסגנון הבניה יש להביא בחשבון את המיקום הגיאוגרפי. מה שטוב למשל למצרים איננו טוב לרומא ולא לספרד. כל מקום דורש סגנון ייחודי לו. ויטרוביוס מסביר זאת במיקום של השמש ובתנועתה בכיפת השמים. “תכנון הבתים חייב להתחשב בטבע המקום ובאקלימו. כך למשל בצפון יש לקרות את הבתים בשלמותם בגג ולהגן עליהם ככל הניתן ולא להשאירם חשופים. אך יש להפנותם לכיוון החם. לעומת זאת, במקום שעוצמת (חום) השמש רבה, כבמדינות הדרום הסובלות מחום רב, יש לבנות בתים פתוחים יותר לצפון ולצפון מזרח” (עמ. 133).

5. כיוון הרוחות- בזמן הבניה יש להביא בחשבון את כיוון הרוחות מאחר ולאלה השפעה רבה על תפקודם השוטף של אלה הנמצאים בתוכם. ויטרוביוס עושה הבחנה בין 3 רמות באשר לתכנון מיקום הבניה. רמה ראשונה היא רמת העיר. הדגש אצל ויטרוביוס הוא בנוגע לערים בצורות. אלה צריכות להיבנות במקום גבוה שאקלימו הוא ממוזג ומרוחק מביצות (עמ. 33-35). במידה וחייבים בכל זאת לבנות ביצורים של ערים סמוך לביצות “ובתנאי, שהם מצויים ליד הים ופונים לכיוון צפון או צפון-מזרח, והם מעל מפלס הים, הרי האתר יהיה טוב למדי, כי ניתן לחפור תעלות ובאמצעותן לנקז את המים אל החוף” (עמ. 35). ניקוז זה מבטיח את סילוקם של אותם יצורי ביצה גורמי מחלות.

רמה שניה היא רמת הרחובות-תכנון רחובות העיר (או טורי הבתים על פי מינוח אחר של ויטרוביוס) ייעשה כך שתימנע זרימת רוחות ביניהם או לכל הפחות להחליש את עוצמתן. הניסיון המצטבר של בניה לא טובה במשך דורות הראה שיש לכך חשיבות בריאותית. “אנו עושים את מקומותינו למקומות בריאים עבור אנשים בריאים, אלא גם במקרה של מחלות, הנגרמות אולי על ידי תנאי מיקום לקויים במקום אחר, החולים –העשויים במקומות בריאים אחרים להבריא באמצעות דרכי טיפול שונות יבריאו כאן מהר יותר מפאת מתינות מזג האוויר שמקורו בסילוק הרוחות” (עמ. 39).

רמה שלישית היא רמת הבתים-כיוון הבתים צריך להיות שונה מהכיוון שמהם נושבות הרוחות “זאת בכדי שרוחות תכינה בפינות של גושי הבתים, עוצמתם תישבר ותתפזר” (עמ. 41).

הנדסת מים

מפעלי המים הרומאים הם מפעלים שהושקעו בהם מחשבה ותכנון רבים. הדוגמה הבולטת ביותר ואשר השתמרה במשך דורות היא האקווידקטים הנמשכים לאורך מאות קילומטרים. כבר בבחינה ראשונית שלהם אפשר לראות כי מי שתכנן אותם ידע לטפל בפרויקטים עתירי מורכבות שדרשו ידע הנדסי רב, הן מבחינת הקמת הסטרוקטורות מובילות המים והן מבחינת אבטחת זרימתם השוטפת של המים. את מפעל המים הרומאי אפשר לחלק לשני סוגים. סוג אחד הוא מערכת ההובלה וסוג שני הוא הטיפול במים ברמת הבניין הבודד.

1. מערכת ההובלה-מערכת זו מתחילה באיתור מקורות המים, מה שחייב ידע גיאולוגי המתייחס למבנה הקרקע ולטיפולוגיה של עמקים שבהם יכולים להימצא מים, ידע בוטני המתייחס לצמחים הנמצאים מעל מקורות נביעה וידע אסטרונומי המתייחס למקומות שפניהם ממסלול השמש והלאה (עמ. 172-173). במקביל לאיתור מקורות אלה נבדקה גם איכותם (עמ. 172, 182). בזכות הניסיון המצטבר של דורות קודמים ושלהם עצמם וידע גיאוגרפי נרחב, יכלו הרומאים לאבחן סוגים שונים של מעיינות כמו מעיינות מים חמים, מעיינות מים קרים, מים בעלי טעם מתוק, מים בעלי טעם מלוח וכו’. סוגים שונים יועדו למטרות שונות כמו מעיינות מרפא, מעיינות מי רחצה, מעיינות מי שתייה וכו’ (עמ. 176-177). ההובלה עצמה נעשית באמצעות אמות מים בנויות אבן, צינורות עופרת או צינורות חרס (עמ. 184). יש להעדיף צינורות חרס על פני צינורות עופרת מכיון שהמים העוברים דרכם יותר בריאים מאשר אלה העוברים בצינורות עופרת, מה עוד שצינורות החרס קלים יותר לתיקון. כל אדם יכול לתקנם ואין צורך להזמין כל פעם אנשי מקצוע לביצוע תיקונים (עמ. 189). הצינורות שעל פני אמת המים חייבים להיות מקורים כדי שהשמש לא תכה בהם (עמ. 185). כלומר למנוע התחממות ואידוי.

משעה שהמים מגיעים ליעדם הם נקלטים על ידי מגדל המים “אליו מקושר מאגר בן 3 מיכלים. למגדל המים מתקינים 3 צינורות שונים. צינור לכל אחד מן המיכלים כך שאם המים עולים על גדותיהם במיכלים הצדדיים, יזרמו אלה אל המיכל שבתווך. מן המיכל המרכזי יימשכו צינורות אל כל האגנים והרהטים: מן השני אל עבר בתי המרחץ, …ומן השלישי…אל בתי המגורים הפרטיים, כך לא יווצר מחסור באספקת מים לשימוש הציבור” (עמ. 185).

2.רמת הבניין הבודד- ברמה זו ויטרוביוס מתייחס לדרכים שונות להרחקת מי גשמים ולבתי מרחץ. באשר להרחקת מי גשמים במקדשים, באותם טורי רעפים הנמצאים מעל העמודים קודחים “נקבים המתקשרים למרזב המנקז את מי הגשמים מן הרעפים, אך את אלה המצויים ביניהם יש להשאיר תמימים” (עמ. 82). התוצאה היא שמי הגשמים מתנקזים אל המרזב ולא למרווחים שבין העמודים, כך שאלה הנמצאים במקומות אלה לא יירטבו. בבתי המגורים הפרטיים מטיפוס הווילה, למרחב הפנימי יש פתח גדול המיועד לקלוט מי גשמים ולהפנותם לאגן הנמצא ברצפתו (עמ. 273).

באשר לבתי מרחץ, סידורם של דודי המים היה כזה שאפשר היה לקבל שלוש דרגות חום (עמ. 126). בבית המרחץ היו שלושה דודי מים אחד למים רותחים, אחד למים פושרים ואחד למים קרים. המיקום שלהם היה כזה שאת המים המוזרמים מהדוד החם מקבלים בכמות שווה לאלה של המים הפושרים ולאלה של המים הקרים. בבית המרחץ היתה מערכת צינורות מחרס שהיתה מובילה את האוויר החם מהתנור לאורך הקירות.

הנדסת מכונות

ויטרוביוס מגדיר מכונה כ”מערכת של מוטות שהיא בעלת יכולת מיוחדת להעתיק משאות כבדים. היא מובאת לידי תנועה מלאכותית של מעגלים סובבים המכונים בפי היוונים בשם קוקליקה קינסיס” (עמ. 214). הגדרה זו שונה מההגדרה המקובלת היום שמכונה היא מכשיר לביצוע עבודה. אמנם המכונה על פי הגדרת ויטרוביוס בהעבירה משאות ממקום אחד למקום אחר מבצעת עבודה, אך עבודה זו היא מצומצמת ביותר. יש להבין הבדל זה בהגדרות בשל הפערים הטכנולוגיים שבין התקופות ובמשמעות הפילוסופית השונה שעומדת בבסיס הטכנולוגיות.

מבחינת הקונצפט הפילוסופי העומד מאחורי הנדסת המכונות הרי ש”כל תורת המכונות מקורה בטבע, והיא מודרכת ונשלטת על ידי תנועה ביקום. הבה נשקל את התנועות ההדדיות של השמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת, אשר בלא תנועתם, המכנית מטבעה, לא היו בידינו שינויי היום והלילה ולא הבשלת הפירות בעונתם” (עמ.215). המכונות למעשה הן מנגנונים מכניים המחקים את תנועתם של גרמי השמיים למטרות שימושיות. מכונות אלה היו פרי המצאתם של דורות קודמים ויטרוביוס נותן לדורות אלה את מלוא הקרדיט על פיתוחים אלה, לא רק מנקודת מבט פילוסופית, אלא גם מנקודת מבט פרגמטית.”דברים אחדים הם עיבדו מתוך רצון ליעילות יתר, באמצעות מכונות ותנועתן הסיבובית ואחרים באמצעות מכשירים, וכך כל אשר מצאו ראוי למחקר, לאומנויות ולמדעים השימושיים, דאגו לשכללו על בסיס עקרונות מדעיים, צעד אחר צעד” (עמ. 215). ויטרוביוס עושה כאן הבחנה בין מדע שימושי למדע לא שימושי (מה שנקרא בימינו מדע בסיסי או מדע טהור), בלי לגרוע מחשיבותו של שום מדע שהוא ויחד עם זאת שני סוגי מדע אלה נשענים על אותה תשתית והיא סך העקרונות המדעיים, כאשר ההתקדמות היא הדרגתית ממכונות פשוטות למכונות מורכבות יותר ויותר.

ויטרוביוס עושה הבחנה בין מכונה למכשיר. ההבדל הוא במספר האנשים הדרושים להפעלה. להפעלת מכונה דרוש מספר גדול של אנשים מיומנים ובעלי כוח ולמכשיר די באדם אחד להפעלתו (עמ. 214-215).

מבחינת החומרים שמהם עשויה המכונה מציין ויטרוביוס שהיא היתה עשויה ממוטות. אין הוא מציין ממה היא עשויה מעץ או ממתכת. סביר להניח שהיו מכונות עשויות מעץ ומכונות עשויות ממתכת ומכונות העשויות גם מעץ וגם ממתכות שונות. המחרטה הסובבת (עמ. 215, 267) שהיתה בשימוש יועדה לייצור עץ, כלי מתכת ואבן. קשה להאמין שאפשר היה לעצב מתכת ואבן באמצעות עץ. סביר יותר שפעולה זו נעשתה באמצעות מתכות. מהתיאורים השונים של המכונות שוויטרוביוס מזכיר מתברר שבמכונות היו גם גלגיליות גלגלי שיניים. ויטרוביוס מתייחס בספרו ל-4 סוגי מכונות והם:

1.מכונות להרמת משאות-בתיאורו את המכונות להרמת מכונות, ויטרוביוס מגדיר סוגי מטענים על פי משקלם. ההבדלים הם יחסיים והם משאות כבדים, משאות כבדים יותר ומשאות שמידותיהם ומשקליהם עצומים (עמ. 216), כאשר לכל סוג משא, מכונה המתאימה לו. ככלל, ככל שהמשא כבד יותר כך גם המכונה מורכבת יותר. תכנון המכונות נעשה בהתחשב במשקל ובבטיחות המפעילים. אין כאן שום שרטוטים המתארים את המכונות. יכול להיות שבמקור כן היו והם אבדו. מכל מקום חסרונם של אלה מכביד על תרגומם לתיאורים גרפיים, הנותנים מפרט מלא של כל חלק וחלק מהם. המכונות למשאות שמידותיהם ומשקליהם עצומים מחייבים שימוש בטכנולוגיה שונה. סוג מיוחד של מכונות העשויות מחומר הנקרא פוליספסטין מאפשר הרמת משאות והטייתן לכיוונים שונים על פי הצורך (עמ. 218). בהתייחסו לדברים אלה מציין ויטרוביוס ש”פועלים בהן כמרכיבים של תנועתן ועוצמתן, שני דברים שונים זה מזה, אשר מפאת פעולתם המשותפת מפיקים תכונות אלה. האחד הוא הקו הישר, השני הוא- המעגל…יחד עם זאת אין בכוחה של תנועה קווית ללא תנועה מעגלית. או סיבוב ללא תנועה קווית, להרים משאות” (עמ. 220). בדברים אלה ישנה התייחסות מפורשת של המרת תנועה מעגלית לתנועה קווית. יכול להיות שבאותם ספרים על הנדסת מכונות שאבדו היתה התייחסות מפורטת יותר , לרבות שרטוטים באשר לעקרון זה.

2. מכונות להרמת ושאיבת מים-ויטרוביוס מתאר 3 סוגי מכונות להרמת מים המתוכננות על פי הגובה הרצוי. אין התייחסות לגובה ספציפי, אלא לגבהים יחסיים. מכונה אחת מעלה לגובה נמוך ומיועדת לספק כמות גדולה של מים במהירות והיא מיועדת לגנים, להשקיה למהילת מלח בבריכות. מכונה אחרת מיועדת להעלות מים לגובה רב יותר ומכונה שלישית מיועדת להעלות מים לגובה רב ביותר (עמ. 224). מדובר למעשה בגלגלי מים גדולים המצוידים במיכלי מים בתצורות שונות. שני סוגי המכונות הראשונים מסובבים באמצעות דריכה ובמכונה השלישית סיבוב הגלגל מסובב שלשלת סביב ציר וזו מעלה כלי קיבול כלפי מעלה.

גרסה מיוחדת של מכונות היא זו המוצבת בנהרות. סביב היקפם מותקנים לוחות המוטים עם זרם המים “וכאשר אלה מונעים בכוח זרם הנהר, הם מסובבים את הגלגל. באופן זה נעשית שאיבת המים בתיאום ונשיאתם למעלה ללא צורך בפועלים לעבודת דריכה” (עמ. 225). נעשה כאן שימוש מושכל במים כמקור כוח, בלי לערב בכך אנשים. המים הם מפעילי המכונות.

מכונות אחרות להעלאת מים שלא על בסיס גלגלים הם בורג ארכימדס ומשאבת יניקה. בורג ארכימדס הוא צינור אשר לכל אורכו נמצא ציר שמחוברים אליו מדפים בצורה ספירלית ואשר סיבוב הציר מביא להעלאת מים. אין בורג כזה מסוגל להעלות מים לגובה רב כפי שהדבר נעשה על ידי גלגל. הנחת הבורג בין שני מקורות מים חייבת להתבצע “בזווית הזהה לזווית הנוצרת משרטוט משולש ישר זווית פיתגוראי” (עמ. 226). כלומר זהו משולש שבו מתייחסים לבורג כאל צלע בת 5 חלקים. כאשר בסיס המשולש הוא בעל 4 חלקים וגובה המשולש (הפרש הגבהים שבין מקור המים הנמוך למקום אליו המים מועברים) הוא 3 חלקים. אפשר לראות בבירור יישום של ידע מתמטי לצרכים הנדסיים. מכונה מסוג אחר היא משאבת יניקה המספקת מים זורמים ממאגר המצוי במפלס נמוך (עמ. 227-228). משאבה זו היא מערך של גלילים אופקיים המחוברים לגלילים ניצבים להם, שבתוכם שסתומים ובוכנות. הבוכנות פועלות באמצעות מוטות ומנופים על האוויר והמים המצויים בגלילים, באמצעות לחץ האוויר נדחפים כלפי מעלה. בניגוד למכונות האחרות להרמת מים ולשאיבתם העשויות עץ, משאבת היניקה עשויה מברונזה. יש בכך כדי להעיד על יכולת ההבחנה של המהנדסים הרומיים באשר למגבלות וליתרונות שבשימוש בחומרי הגלם השונים שעמדו לרשותם. גם אם ויטרוביוס לא אומר זאת, נראה שקיימת אצלו ואצל מי שפיתחו את משאבת היניקה הבנה כי ניתן לעשות באוויר כחומר, שימוש הנדסי.

3. מכונות במה לתיאטרון- אלה הן למעשה פלטפורמות דמויות מנסרה משולשת המוכנסות לבמה באמצעות מנופים מעל לקיר האחורי. בסיס הפלטפורמה הוא משולש הסובב על צירו, כאשר לכל אחת מצלעותיו מחובר דופן מעוטר. הפלטפורמות שימשו להכנסת שחקנים לבמה והעיטורים שימשו כחלק מהתפאורה (עמ. 120).

4.מכונות מלחמה-ויטרוביוס נותן תיאור קצר של הנושא, אם כי לגבי מספר מכונות כמו קטפולטות, בליסטראות ואילי ניגוח הוא נותן תיאורים מספריים מפורטים (עמ. 237-239, 231-235). מכיון שהשרטוטים המקוריים שליוו את הספר במקור אבדו, פענוח המבנה שלהם על פי תיאוריו של ויטרוביוס קשה מאוד. מכל מקום לרומאים היו מכונות שונות ששימשו אותם במלחמותיהם. חלק מהם הם פרי פיתוחם של היוונים אשר אומצו על ידם. לגבי אילי המצור אפשר לעקוב אחר מהלך פיתוחם. אילי מצור נמצאו כבר בשימושם של האשורים והבבלים ונראה שוויטרוביוס לא היה מודע לעובדות היסטוריות אלה. נקודת ההתחלה שלו היא המלחמה הפונית הראשונה (עמ. 236) ועל פני עמוד ומחצה ויטרוביוס נותן סקירה קצרה על ההיסטוריה של אילי המצור (עמ. 236-237). תכנון כלי הנשק נעשה בשלושה שלבים. בשלב הראשון שלב השרטוטים- בתיאור כלי נשק אין ויטרוביוס מתייחס בכלל לשרטוטים. מתוך מה שכבר הספקנו לראות אנו יודעים כי אלה שלמדו הנדסת בניין למדו גם את אמנות השרטוט. אין שום אפשרות לתכנן מבנה בלי שבידי המתכננים יהיו תרשימים המתארים את המבנה במתכונתו הסופית. אותו הדבר אמור גם לגבי מכונות המלחמה. אלה נמצאו קרוב לוודאי בעבודותיהם של מהנדסים כמו דיאדס (עמ. 236), שעליהם הוא מבסס פרק זה. שלב שני- שלב בניית הדגמים. על סמך השרטוטים נבנו דגמים שונים בקנה מידה מוקטן שבאו להראות את התכנות פעולתם (עמ. 240-241) והשלב השלישי הוא בניית המכונות עצמן. המהנדסים ידעו שקיימים הבדלים בין ביצועיו של הדגם לבין ביצועיה של המכונה בגודל המלא. סביר להניח שבדגמים אלה ולאור הניסיון שהצטבר, כי היה קיים שלב ביניים בין תפקודיהם של הדגמים ותפקודיהן של המכונות בקנה המידה המלא וכי הוכנסו שיפורים בדגמים שיושמו במכונות עצמן. מבין השורות עולה כי היתה קיימת הבחנה בין מכונות מלחמה שנועדו להתקפה לכאלה שנועדו להגנה (עמ. 236).

ויטרוביוס מבחין הין 5 סוגים של מכונות מלחמה והן הקטפולטה, הבליסטרה, איל הניגוח , המגדל והצב. הקטפולטה היתה מכונה להטלת חיצים. אלה היו חיצים ארוכים יותר מאלה המוטלים על ידי קשת. הקטפולטה המופעלת ידנית והחיצים מוטלים למרחקים הרבה יותר גדולים מאלה המוטלים על ידי קשת. מכונה כזאת יכלה להטיל לפחות שני חיצים בו זמנית.”הפרופורציות של מכונות אלה מחושבות כולן על פי אורכו של החץ שנועד להטלה מן המכונה” (עמ. 232). כיוון ההטלה של החיצים היה נקבע באמצעות מיתרי הקטפולטה “וכך בשעה שהמיתרים נמתחים באמצעות מנופי היד, הרי כאשר מכים בהם ביד מפיקים מהם צליל שווה מכל צד. אחר כך הם מחוזקים למקומות באמצעות טריזים כדי שלא יתרופפו. באופן דומה הם מועברים אל הצד השני, מלופפים על גבי הכננות ונמתחים באמצעות מנופי היד עד למצב שבו יפיקו צליל זהה, וכך מכוונים את הקטפולטות באמצעות הטריזים לצליל הנכון באמצעות האוזן המוסיקלית” (עמ. 235-236). להפעלת הקטפולטה נדרשה אם כן מיומנות מקצועית רבה מאוד. מדובר בנראה באנשים שהוכשרו במיוחד להפעלתן של מכונות אלה ובעלי אוזן חדה מאוד. ככל שהמתיחה של המיתרים היתה גדולה יותר, כך הוטלו החיצים למרחק גדול יותר.

הבליסטראות הן מכונות להטלת אבנים. באותה מידה בה אורך החץ משמש כתקן לייצור קטפולטות, כך מידת משקל האבן שהבליסטרה מיועדת להטיל, ומידת הכובד משמשות כתקן לייצור הבליסטרה (עמ. 234).נמצאות אם כן בליסטראות שונות המיועדות למשקלי הטלה שונים. מכאן מתבקשת המסקנה שהיו בשימוש בליסטראות קלות ובליסטראות כבדות. בהבחנה שמציין ויטרוביוס בין מידת משקל וכובד אפשר לראות כי הרומאים הבחינו כנראה בין המסה של החומר לבין משקלו. איל המצור שימש לפריצת שערי חומות ולהריסתן. אילי המצור הראשונים היו קורות עץ שנישאו על ידי מספר לוחמים. אילי מצור מתקדמים יותר היו כבר “ממונעים”. הם הוצבו על פלטפורמות בעלות גלגלים. מכונה אחרת היתה המגדל. זאת היתה פלטפורמה גבוהה בעלת מספר קומות. בקומה התחתונה היה איל הניגוח. בקומה זו ובקומות שמעליה היו מאגרי מים שנועדו לכיבוי אש. בקומה העליונה היו קטפולטות וסקורפיונים (קשת חצי אוטומטית להפעלה ידנית) ( עמ. 237). את איל הניגוח היה אפשר להזיז קדימה ואחורה באמצעות חבלים. המגדל היה למעשה כלי רב תכליתי-פלטפורמה שעליה הוצבו מספר מכונות מלחמה. הצב היה כלי בעל פונקציה שירותית. הוא “נועד למילוי חפירים ובכך (נועד) לאפשר גישה אל החומה (עמ. 237) “והוא יכול לנוע קדימה או אחורה או לצודד לימין או לשמאל” (עמ. 238). הצידוד נעשה באמצעות מנופים שהועברו דרך נקבים שאפשרו את התנועה הסיבובית. דגם אחר של הצב היה בעל 8 גלגלים שניתן להתאימם לתנאי הקרקע (עמ. 238). יוצרו כנראה סוגים שונים של גלגלים-לקרקע עבירה ולקרקע פחות עבירה. נראה ששימוש מושכל זה בגלגלים יושם גם במגדלים.

הנדסה ימית

בתחום זה ויטרוביוס התייחס לשני נושאים והם בניית נמלים ותפעול ספינות. באשר לבניית ספינות אין כמעט התייחסות מצידו. אפשר להסביר זאת אולי בשתי דרכים. או שהוא לא הכיר את הנושא ולכן העדיף לא לטפל בו, או שלא היו בידו מספיק מקורות כתובים כדי שינסה לתמצתם ולסכמם כמו שעשה בתארו מכונות מלחמה שונות.

מסך דבריו של ויטרוביוס אפשר לראות כי קיימת הבחנה בין נמל טבעי לנמל לא טבעי. נמל טבעי הוא נמל הנמצא ליד “כפים או צוקי קצה שצורתם הטבעית מתעקלת פנימה (עמ. 128). היתרון של נמל כזה שהוא מוגן מפני סערות. על הרציפים מתקינים “מגדלים שביניהם ניתן באמצעות מכונות למתוח שלשלאות” (עמ. 128). באם נתונים טבעיים אלה לא קיימים יש לפעול להקמתו של נמל מלאכותי. גם אז יש למצוא איזה שהוא פריט נוף שיאפשר העזרות בו לבניית הנמל. פריטי הנוף המינימליים החיוניים הם נהר או מציאת מעגן בעבר האחד. למקרה בו נמצא רק מעגן “יש להתחיל מן העבר השני באמצעות קירות או מזח וכך יווצר הנמל הסגור” (שם עמ. 128). את הקירות או המזח יש לבנות מתחת לפני המים. ויטרוביוס נותן תיאור מפורט ביותר כיצד לבנות קירות אלה. באשר לקירות עצמם הם עשויים מתערובת של טיט, סיד ואבני גוויל. המיוחד שבתערובת זו הוא שהיא מתקשה מתחת למים, עד כדי כך שלא הגלים ולא כוח המים עלולים להמיס אותם (עמ. 53). נראה שלשילוב ספציפי של חומרים אלה וליחס השילוב ביניהם, שאין ויטרוביוס מזכיר, הגיעו בדרך של ניסוי וטעייה. בקשר למעגנים עצמם, חשוב לבנות אותם בכיוון צפון וזאת מהסיבה שחשיפה לכיוון דרום “תביא” להיווצרות ריקבון ולהתרבותם של תולעי עץ שיכרסמו באוניות. השימוש בעצים חייב להיות מינימלי ככל שניתן מכיון שהם ניצתים בקלות ומידותיהם חייבות להיות כאלה שהם יוכלו לעמוד במעמס של הספינות הגדולות ביותר (עמ.129).

על אופן בניית ספינות אלה אין ויטרוביוס מדבר. אזכור יחידי אשר יש לו נגיעה לכך הוא באשר למרחב הפנימי שלהן, כאשר הוא מציין כי חייבת להיות סימטריה מן המרחב שבין מאחזי המשוטים (עמ. 31). מכיון שמדובר כאן במשהו כללי, נראה שזהו כלל בנייה המתייחס לכל ספינה שהיא. התייחסות מפורטת יותר נוגעת לניווט ספינות. יש להבחין בין שיט תוך נמלי ולשיט ימי. בתוך נמלים אפשר להתקין את מכונת הפילוספסטון, שבה מערכת גלגלים סובבים וחבלים, בצורה אופקית על גבי פלטפורמה מסתובבת שמאפשרת גרירת אוניות לחוף (עמ. 218). כאן מיושם ידע מתחום הנדסת המכונות לתחום ההנדסה הימית. השייט הימי נעשה באמצעות מפרשים ומשוטטים ואופן הרמתם, מיקומם על הספינה ופרישתם מחייבים מיומנות רבה מאוד כדי לזכות במהירות רוח מקסימלית (עמ. 222). מרחקם של להבי המשוטים מדופן הספינה משפיע על מהירותה. “אם הלהבים מרוחקים מהמרכז, הם חותרים בתוך קצף גלי הים ודוחפים את הספינה קדימה בכוח רב ובקו ישר, שעה שחרטומה חוצה את המים” (עמ. 222).

נראה שלרומאים היתה איזו שהיא ידיעה באשר לשבירת אור. משוטים של ספינה “עד לרגע שבו הם נוגעים בפני המים הם נראים ישרים, כפי שהם אכן כאלה, אך ברגע שהם שוקעים במים, הם פולטים מגופם מראה מהבהב העולה על פני המים מבעד לחומר השקוף מטבעו, ושם, כשהוא מופרע, הוא גורם למשוטים להראות שבורים” (עמ. 136). יכול להיות שתופעה זו הובאה בחשבון לצורך קביעת מרחקם של להבי המשוטים מדופן הספינות.

סיכום

בחינה מדוקדקת של ספרו של ויטרוביוס ומבט רטרוספקטיבי על המפעל ההנדסי הרומי שחלק ממנו הצליח להשתמר עד ימינו אנו, מראה עד כמה אוצר הידע ההנדסי הרומאי היה גדול מאוד, גם אם הוא נשען על ידע קדום יותר, בפרט זה היווני. הרומאים השכילו לקחת את הידע היווני לשפרו ולשכללו במשך דורות (אפשר להגדיר זאת כמעין אבולוציה טכנולוגית) וגם פיתחו דברים משלהם. הצגת הידע כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה היא שיטתית ומקיפה ביותר ויתכן שבספרי הלימוד ההנדסיים הצגת הידע היתה גם מתודולוגית. רמז לכך אפשר לראות בהתפצלות של הידע בתחומים השונים לתחומי משנה כמו בהנדסת בנין ובהנדסת מים. אוצר הידע לא נשאר תחום בתוך עצמו. לעיתים נעשה בו שימוש רחב יותר-ידע מתמטי יושם למשל בבורג ארכימדס והידע ששימש לייצור מכונות ולהרמת משאות שימש גם בהנדסה של נמלי ים. את זאת אפשר להבין על רקע גישתם הפרגמטית של הרומאים לנצל את הידע שברשותם בצורה אופטימלית. דבר מעניין בספר זה הוא שכלי המדידה אשר אותם מזכיר ויטרוביוס הם בעל זיקה מובהקת להנדסת בנין. אין הוא מזכיר משום מה כלי מדידה ששימשו למשל בהנדסת מכונות. יתכן וקיים אזכור שלהם בספרים שאבדו.

הבסיס הפילוסופי של אוצר הידע ההנדסי הרומאי שונה מזה שלנו, ולעיתים ישנן רמיזות לאיזה שהוא ידע עמום או שחשו בו אינטואיטיבית שיכל להוביל לתפישות פילוסופיות של העת החדשה כמו חוק שימור החומר, ההבחנה בין משקל ומסה ושבירת אור, ידע שהשכילו לעיתים לעשות בו שימוש מעשי. המסקנה העולה מדברים אלה היא שגם אם הבסיס הפילוסופי שונה מזה של העת החדשה ובמידה ויש בו רציונל מחשבתי עקבי ושיטתי ויודעים להוציא אותו אל לפועל מהרעיון התיאורטי למעשי, הרי שאפשר להגיע להישגים טכנולוגיים יותר מאשר מרשימים.

מקור

ויטרוביוס-על אודות האדריכלות הוצאת דביר 1997