העקה בטיסות לחלל מעניקה לנגיפים חופשה מהמעקב של מערכת החיסון, ומסכנת את המשימות העתידיות בחלל העמוק
אצל יותר ממחצית מאנשי הצוות במעבורת החלל ובתחנת החלל הבינ”ל יש ריאקטיבציה של נגיפי הרפס, לפי מחקר של נאס”א שפורסם בכתב העת Frontiers in Microbiology. רק חלק קטן מפתחים תסמינים, אבל שיעורי הריאקטיבציה של הנגיפים גדל עם משך הטיסה בחלל ויכולים להוות סכנה בריאותית משמעותית במשימות למאדים ומעבר לו.
המערכות לגילוי מהיר של נגיפים של נאס”א והמחקר המתמשך על טיפולים מתחילים להגן על האסטרונאוטים — וגם על חולים בכדור הארץ שמערכת החיסון שלהם נפגעה.
אצל אסטרונאוטים שמערכת החיסון שלהם נפגעה יש ריאקטיבציה של נגיפי הרפס
“האסטרונאוטים של נאס”א חשופים במשך שבועות או אפילו חודשים למיקרו כבידה וקרינה קוסמית — שלא לדבר על כוחות ה-G הקיצוניים בהמראה ובכניסה מחדש”, אומר המחבר הבכיר ד”ר סאטיש ק. מהטה מ-KBR Wyle במרכז החלל ג’ונסון. “את האתגר הפיזי הזה מחמירים גורמים מעיקים מוכרים יותר כמו הפרדה חברתית, ריתוק ושינוי במחזור השינה/ ערות”.
כדי לחקור את ההשפעה הפיזיולוגית של טיסה בחלל, מהטה ועמיתיו ניתחו דגימות רוק, דם ושתן שנאספו מאסטרונאוטים לפני, בזמן ואחרי טיסה בחלל.
“בזמן טיסה בחלל יש עלייה בהפרשה של הורמוני עקה (סטרס) כמו קורטיזול ואדרנלין, שידוע שהם מדכאים את מערכת החיסון. בהתאם, אנחנו מוצאים שהתאים החיסוניים של האסטרונאוטים — במיוחד אלה שבמצב רגיל מדכאים ומחסלים נגיפים — נעשים פחות יעילים בזמן הטיסה ולפעמים עד 60 יום אחריה”.
בתוך החנינה הזאת מפני הריגת נגיפים שנובעת מעקה, נגיפים רדומים עוברים ריאקטיבציה ומופיעים שוב.
“עד היום, 47 מ-89 אסטרונאוטים (53%) בטיסות קצרות של מעבורת החלל ו-14 מ-23 במשימות ארוכות יותר של תחנת החלל השילו נגיפי הרפס בדגימות הרוק או השתן שלהם”, מדווח מהטה. “השכיחויות האלה — וגם הכמות — של השלת נגיפים גבוהות במידה ניכרת מהדגימות לפני או אחרי הטיסה, או מנבדקי בקרה בריאים תואמים”.
בסך הכל, התגלו ארבעה משמונת נגיפי ההרפס בבני אדם הידועים. הם כוללים את הזנים שאחראים להרפס הפה ואיברי המין (HSV), אבעבועות רוח ושלבקת חוגרת (VZV) — שנשארים לכל החיים בתאי העצבים שלנו — וגם CMV ו-EBV, ששוכנים באופן קבוע אבל ללא אירועים בתאים החיסוניים שלנו בזמן הילדות. CMV ו-EBV הם שני נגיפים שקשורים לגרימת זנים שונים של מונונוקלאוזיס, או “מחלת הנשיקה”.
חקר החלל עמוק עשוי להיות תלוי במניעה וטיפול יעילים
עד כה השלת הנגיפים היא בדרך כלל ללא תסמינים.
“רק שישה אסטרונאוטים פיתחו תסמינים כלשהם בגלל ריאקטיבציה של נגיפים”, אומר מהטה. “כולם היו מינוריים”.
אבל השלת נגיפים ממושכת אחרי הטיסה יכולה לסכן אנשים עם מערכת חיסונית פגועה או שלא נדבקו בנגיפים, כמו יילודים.
“VZV ו-CMV מידבקים הושלו בנוזלי גוף עד 30 יום אחרי החזרה מתחנת החלל הבינלאומית”.
ומה שיותר חשוב, כשאנו מתכוננים למשימות מאוישות בחלל העמוק מעבר לירח ולמאדים, הסכנה שהריאקטיבציה של נגיפי הרפס מהווה לאסטרונאוטים ולאנשים שבאים איתם במגע יכולה להפוך ליותר קריטית.
“הגודל, התכיפות והמשך של השלת נגיפים גדלים כולם עם אורך הטיסה בחלל”. הפיתוח של אמצעי נגד לריאקטיבציה של נגיפים חיוני להצלחה של המשימות האלה בחלל העמוק, טוען מהטה.
“אמצעי הנגד האידיאלי הוא חיסון לאסטרונאוטים — אבל עד כה זה קיים רק נגד VZV”. “ניסויים בחיסונים נגד נגיפי הרפס אחרים לא נראים מבטיחים, כך שעכשיו אנחנו מתמקדים בפיתוח משטרי טיפול ממוקדים באנשים שסובלים מהתוצאות של הריאקטיבציה של הנגיפים.”המחקר הזה רלבנטי מאוד גם לחולים על כדור הארץ. הטכנולוגיות שלנו לגילוי מהיר של נגיפים ברוק שפותחו לטיסות כבר משמשות במרפאות ובתי חולים ברחבי העולם”. מסכם מהטה.
6 תגובות
אתם סתם אתר גרוע ברמות בלי מידע מעניין בכלל ו
גדעוני,
סליחה מראש על צורת ההתבטאות שלי וההערות עבורך המופיעות למטה:
מי שכותב שהעצות של כולם (וגם של עצמו) אינן טובות ואף “מעידות על חוסר ידע” (ואפילו לא מציין את הסיבות שהוא חושב כך) – מה עוד שהוא אפילו גם לא מציג רעיונות ופתרונות בעצמו – הוא אחד משלושה: או שהוא אדם יהיר מאוד, או שהוא אדם טיפש מאוד או שהוא לא יותר מאדמיניסטרטור שיודע לחלק הוראות ללא שמץ של הבנה בתחום.
מה עוד, שאתה אפילו לא יודע את הפרטים, ההשכלה וההתמחות של האדם שכתב את ההערות למעלה; זה מה שנקרא “חמור קופץ בראש”.
העצות של כותבי התגובות מראות על חוסר ידע. אתם לא מבינים כמה דיונים יש בין מדענים, פיסיקאים מהנדסים ואנשים עם נסיון בכל אתגר כזה.
היתי מציע למחוק את העצות וגם את התגובה שלי.
מה העניין של הכותרת הסנסציונית “הדביקו אסטרונאוטים רבים”?
לפי המאמר הוירוסים שכבר היו עברו ריאקטיבציה – לא מוזכרת שום הידבקות
עידן,
הערה #1 שלך: נו ..עם סטרס גורם להם למערכת חיסונית ירודה ..תביאו להם לעשן גראס בחלל ..אולי זה יעזור .
תשובה: ברגע שיטוסו כמה מאות או אלפי אנשים יחדיו (בחללית אחת) – העקה הפסיכולוגית תרד פלאים, ללא צורך ב”עזרים חיצוניים”.
הערה #2 שלך: דבר שני – יש לפתור מיקרו גרביטציה בעזרת תחנת חלל צינטרפוגלית
תשובה: סיבוב מהיר דיו של עצם גדול (נניח חללית שמתפקדת כמושבה עבור אלפי אנשים, בדרכה למאדים או אפילו לירח) מחייב שימוש בחומרים חזקים במיוחד – שלא לדבר על מניעת “עייפות החומר” – בגלל התאוצה הצנטריפוגלית העצומה שתתקיים בגינה; כיום אין חומרים זולים וקלים לשימושים כאלה, ואפילו טכנולוגיית סיבי הפחמן המודרנית איננה פותרת בעייה זו. נקודה זו שלך גם “מתנגשת” בהערה השלישית שלך (ראה למטה).
הערה #3 שלך: דבר שלישי – לגבי קרינה קוסמית צגיך לבדוק מה מגן עלינו בכדור הארץ מקרינה קוסמית ולנסות לפתח מנגנון מלאכותי כזה שיגן על בסיסים בירח או בחלל העמוק .
תשובה: עד כה, בשהייה ארוכה יחסית מחוץ לכדור-הארץ – כלומר הטיסות המאויישות לירח והשהייה בתחנות החלל (האמריקאית, הסובייטית והבינלאומית) – המקום המוגן ביותר עבור האסטרונאוטים מקרינה קוסמית והתפרצויות סולאריות של השמש היה תמיד באזור של החללית שסביבו היו מאוחסנים כל מאגרי המים והדלק. זכור שכדור הארץ מגן מפני קרינה בשתי צורות: שדה מגנטי (בשל ליבת הברזל המותכת במרכזו) ועל ידי אטמוספירה בעובי של כ-100 ק”מ; בספינות החלל ותחנות החלל עד כה, עובי הקירות היה רק מספר מ”מ – כלומר יחס הגנה של פחות מפי-מיליון!!!
כידוע, על מנת לשלוח עצם לחלל יש “להתקמצן” עד כמה שאפשר במשקל המשוגר, ולכן לא ניתן לייצר ולשגר לחלל חלליות עם אזורים מוגנים (למשל תאים המוקפים בשכבות עבות של עופרת) עבור הגנה על מספר אסטרונאוטים – שלא לדבר על תאי ענק שיגנו מפני קרינה על אלפי האנשים המיועדים לא רק לטוס בחלל מספר שבועות או חודשים, אלא גם להתבסס ולבנות מושבות על הירח או על מאדים למשך שנים ארוכות – ללא ההגנות של אטמוספירה עבה ושדות מגנטיים.
לכן “פיתוח מנגנון מלאכותי”, כדבריך, ממש איננו פשוט.
נו ..עם סטרס גורם להם למערכת חיסונית ירודה ..תביאו להם לעשן גראס בחלל ..אולי זה יעזור .
דבר שני – יש לפתור מיקרו גרביטציה בעזרת תחנת חלל צינטרפוגלית
דבר שלישי – לגבי קרינה קוסמית צגיך לבדוק מה מגן עלינו בכדור הארץ מקרינה קוסמית ולנסות לפתח מנגנון מלאכותי כזה שיגן על בסיסים בירח או בחלל העמוק .
יום טוב .