האופנה של דולי והתשוקה של לואי – מתוך הספר אבני מרמה ממרקש – סטיבן גיי גולד

מסה מתוך ספר המסות “אבני מירמה במרקש” מאת סטיבן ג'יי גולד, שראה אור זה לא כבר בעברית בהוצאת דביר ובתרגומה של מיכל רון. במסה קצרה זו מנסח המחבר, בסגנונו המיוחד, כמה רעיונות והרהורים בנושאים שונים, כמו הדיכוטומיה שבין השפעת התורשה והשפעת הסביבה ומשמעותו

סטיבן ג'יי גולד

אין דבר ארעי או גחמני יותר מאופנה. מה יעשה אפוא מדען, המחויב לתיאור ולניתוח אובייקטיביים, עם יעד מעין זה שתנועתו כה אקראית? בדומה לעצה הרווחת למניעת התפשטותו של גורם רע כלשהו (“להרוג אותו כשהוא קטן”), יכול מדען לומר, “כמת אותו לפני שהוא נעלם”.

פרנסיס גלטון, דודנו המקסים, התמהוני והמבריק של צ'רלס דרווין ואבי מדע הסטטיסטיקה, ודאי הביא צו זה לתשומת לבו. פעם גמר אומר למדוד את הדפוסים הגאוגרפיים של היופי הנשי. הוא הצמיד אפוא פיסת נייר לצלב עץ קטן שיכול היה לשאתו בכיסו בלי שיבחינו בכך. הוא אחז את קצה הצלב בכף ידו, וכשמחט תחובה בין בוהנו לאצבעו, חורר חורים בשאר זרועות הצלב (בשני הצדדים ולמעלה).

אחר-כך סיווג גלטון כל אישה שחלפה על פניו ברחוב לאחת משלוש קטגוריות: יפה, ממוצעת, או כעורה (לפי העדפותיו הסובייקטיביות, כמובן) – וחורר את הצלב באמצעות הסיכה כדי לציין סיווג זה. לבושתה של סקוטלנד הסיק, כי היופי הולך מצפון לדרום: השיעור הגבוה ביותר של נשים כעורות נמדד באברדין, ואילו יפהפיות היו שכיחות לאין ערוך בלונדון.

כמה אופנות (קעקוע, אולי?) פורחות ונעלמות. לנצח, אני מקווה. אחרות נעות מחוץ לאופנה ולתוכה, כמו נדבקו למטוטלת כלשהי. שתי חולשות באדם מקדמות אופנה מתנדנדת זו עד מאוד. ראשית, הצורך שלנו ליצור סדר בעולם המורכב מוליד את הגרוע בהרגלינו השכליים: הדיכוטומיה, או נטייתנו לצמצם כל מערך סבוך של גוונים ובני גוונים ולהופכו לבחירה בין שתי חלופות מנוגדות בתכלית (כל אחת ומטענה המוסרי, וככזו היא בשלה לגיבוב מליצות ולהתנשאות, אם לא למלחמה של ממש):

דת לעומת מדע, ליברלים נגד שמרנים, פשוט מול מהודר, החיפושיות בניגוד לבטהובן. ושנית, אכן אין מענה לשאלות רבות כבדות משקל ביחס לאהבותינו ולאורח חיינו, ובאשר לגורלן של האומות – ולכן אנו חגים במעגלי החלופות המשוערות של הדיכוטומיות שלנו, בזו אחר זו, לעולם בתקווה שהפעם נמצא את המפתח שאינו קיים לפתרון החמקמק.

בין האופנות המתנודדות שבהן שולטת בעיקר תנועת המטוטלת החברתית שלנו, לדידו של הביולוג של האבולוציה, אין סוגיה היכולה לטעון לבכורה או לגלות זיקה רבה יותר לקשת רחבה של שאלות פוליטיות מאשר סוגיית המקור הגנטי לעומת הסביבתי של היכולות ואורחות ההתנהגות של האדם.

כפי שמבין כל בר דעת, סיווגה של סוגיה זו כדיכוטומיה גובל בשטות. גם התורשה וגם הסביבה – השפעתן מכרעת. יתר על כן, אי-אפשר להפריד אדם בוגר, שגדל כתוצאה מפעולת גומלין בין גורמים אלו (ואחרים), למרכיבים נפרדים המצוינים באחוזים. ובכל זאת, העדפה אופנתית של הטבע או הסביבה נעה כמטוטלת אנה ואנה כשם שהלכי רוח פוליטיים מנשבים וכשם שפריצות דרך במדע מקנות חשיבות למאפיין זה או אחר בקשת הרחבה של ההשפעות החיוניות.

כך למשל, צירוף גורמים פוליטיים ומדעיים העדיף להדגיש את גורם הסביבה בעת דיון בשנים שבאו אחרי מלחמת העולם השנייה: ההבנה כי מוראות ימי היטלר הוכשרו מבחינה שכלתנית באמצעות תאוריות גנטיות אוויליות על גזעים נחותים; ושיאו של הביהביוריזם בפסיכולוגיה.

הסברים גנטיים שבו כיום לאופנה, והואצו על-ידי מזיגה דומה של השפעות חברתיות ומדעיות: היסט לימין של המטוטלת הפוליטית (ותפוצה צינית של הביטוי “אינך יכול לשנות אותם, כך הם בנויים” כטיעון מלאכותי המשמש לצמצום השקעות הממשלה בתוכניות חברתיות) והרחבת יתר לכל אפשרויות ההתנהגות שיש עמן תוצאות מלהיבות באמת בזיהוי הבסיס הגנטי של מחלות מסוימות, גופניות ונפשיות כאחת.

לרוע המזל, בלהט הרגע, אנו שוגים לעתים קרובות וממירים הארה נצחית באופנה חולפת. כך דרך משל, אנשים רבים מניחים שהפופולריות הנוכחית של הדטרמיניזם הגנטי היא ביטוי לאמת מוחלטת, שניצחה בסופו של דבר ונחלצה מבין ציפורניהם של חוקרי הסביבה המובסים מימים עברו. אך לקחי ההיסטוריה מורים שהמטוטלת תשוב ותנוע.

כיוון שגם הטבע וגם ההשפעה הסביבתית יכולים ללמדנו רבות – וכיוון שמכלול התנהגותנו וחשיבתנו מבטאות צירוף מורכב ללא הפרד של גורמים אלו ואחרים – אין ספק שהדגש הנוכחי על תרומת הטבע יוליך בעתיד להתפעלות מכוחה של הסביבה כשננוע לעבר הבנה משופרת על-ידי תנועה מצד אחד למשנהו בחיפושינו אחר מימוש הצו הסוקרטי: “דע את עצמך”.

בתשוקתי הגלטונית למדוד את טווח המשיכה הנוכחית להסברים גנטיים (לפני שהמטוטלת תחזור ותנוע ואחמיץ את ההזדמנות), אני ממהר להעלות שתי סוגיות מן העת האחרונה, הראויות מאוד לכותרת בחדשות. אפשר שהסוגיות ייראו כחסרות זיקה הדדית – דולי הכבשה המשוכפלת, וספרו של פרנק סאלו'ויי בדבר השפעת סדר הלידה על ההתנהגות האנושית, אך לשני הסיפורים האלה מאפיין משותף ומסקרן שיש עמו תובנה מדהימה להעדפה הנוכחית של ההסברים הגנטיים.

בקיצור, הדיווחים על שני הסיפורים עשו שימוש כמעט מוחלט במונחים גנטיים, אך שניהם זועקים (לפחות בעיני) לקריאה שונה לחלוטין כראיה להשפעות סביבתיות חזקות. ברם, נדמה לי שאיש לא הסיק (ואפילו לא שם לב) למסקנות ברורות לחלוטין אלו. איני יכול לתאר לעצמי כי משהו החורג מהאופנה הנוכחית המצדדת בטיעונים גנטיים יכול להסביר שתיקה מביכה זו.

אני משוכנע שאילו התפרסם אותו מידע בדיוק לפני עשרים שנה באווירה המעדיפה הסברים המבוססים על סביבת הגידול, היה מעלה פרשנויות שונות לחלוטין. הרקע לעולמנו, שבערות ורשעות האדם בולמות אותו, שחור דיו. כלום לא מוטב שנאפשר לשתי המשואות להאיר במשך כל הזמן?

דולי היא אל נכון הכבשה המפורסמת ביותר מאז כינה יוחנן המטביל את ישו “שה האלוהים הנושא את חטאת הארץ”. אין ספק שפרסומה כיונק המפורסם ביותר לפי שעה עולה על זה של האפיפיור, הנשיא, מדונה ומייקל ג'ורדן, וכל אותה מהומה בגלל העתק פחם, כמו צילום מסמכים! אינני מתכוון לשפוך קיתון של צוננים על כבשה קטנה זו, ששוכפלה מהתא של אמה הבוגרת, ואולם איני בטוח כי היא ראויה לכל ההתרגשות והפחד שעוררה לידתה החריגה.

כאשר קוראים את המאמר המקצועי המתאר את ייצורה של דולי (א' וילמוט, א”א שנייקה, ג' מקוו'ייר, א”ג' קיינד וקה”ס קמבל, “צאצאים חיים שנוצרו מתאים עובריים ובוגרים של יונקים”, נייצ'ר , 27 בפברואר, 1997, עמודים 810-813), אין מנוס מאכזבה מסוימת, במקום תמרות העשן וההפרזות של תגובות ציבוריות כה רבות, ולתהות אם סיפורה של דולי מספר פחות מכפי שהעין רואה.

אינני מנסה לבטל או להמעיט בערכן של הסוגיות האתיות שמעלה לידתה של דולי (לנושא זה אחזור מיד), אך איננו עומדים להתייצב בפני צבא של היטלרים אף לא בפני משחק דרבי שכל שחקניו הם מתחרים זהים מבחינה גנטית (מבחן של אמת לכישורי מאמנים!) ראשית, דולי אינה פותחת תחום חדש בביולוגיה, משום שזה עשרים שנה ידוע כבר עקרונית איך לשכפל בעלי-חיים, גם אם טרם פותחו טכניקות כלשהן לניצול הפוטנציאל הגנטי המלא של תאים בוגרים שכבר התמיינו.

(עם זאת, אני מודה שהפתרון הטכנולוגי יכול להיות בעל תוקף מעשי ואתי בדיוק כמו פריצת הדרך התאורטית. אני מניח שכך גם יכול אדם לטעון שהפצצה האטומית הראשונה רק מימשה אפשרות מוכרת.)

שנית, זה כמה שנים יכולים עמיתי לשכפל חיות מתאים עובריים. דולי אינה אפוא השכפול הראשון של יונק, אלא השכפול הראשון מתא בוגר. גם איאן וילמוט ועמיתיו שיכפלו כבשים מתאי עוברים בני תשעה ימים ובני עשרים ושישה ימים – בהצלחה רבה יותר.

הם השיגו 15 הריונות (למרות שלא כולם הגיעו לסיומם) מתוך 23 כבשים שהשתתפו בניסוי (כלומר, אמהות נשאיות לתאים המופרים המושתלים), וחמישה הריונות מתוך 16 כבשים שבהן הושתלו תאים עובריים, אך רק דולי (הריון אחד מתוך 13 ניסיונות) היא פרי השתלת תאים בוגרים. מתבקש ניסוי חוזר שיאשש את תוצאות ניסוי זה. (עם זה, לדעתי ודאי יתגברו על קשיי ההווה, ושכפול מתוך תאים בוגרים, אם הוא בכלל אפשרי, יושג ללא ספק באופן שגרתי יותר עם השתפרות הטכניקות והכרת הנושא).

שלישית, והפעם ביתר כובד ראש, עדיין איני משוכנע כי עלינו לראות את התא שממנו שוכפלה דולי כתא בוגר לכל דבר. דולי נוצרה מתא שנלקח מ”בלוטת השד של כבשה בת שש שנים, בשליש האחרון להריונה” (אם לצטט את המאמר המקצועי של וילמוט ועמיתיו). כיוון ששדיהם של יונקים שהתעברו גדלים באורח ניכר בשלבים האחרונים של ההריון, כמה מתאי השד, שהם בוגרים להלכה, עלולים להישאר לא-מפותחים באורח חריג ואפילו “דמויי תאים עובריים”, ובכך להתרבות במהירות כדי ליצור רקמת שד חדשה בשלב המתאים של ההריון.

כתוצאה מכך אולי אפשר לשכפל רק מתאים בוגרים חריגים בעלי פוטנציאל עוברי אפקטיבי, ולא מכל תאי לחי, שיער או טיפת דם שנפלה באקראי לידי משכפל מטורף. וילמוט ועמיתיו מודים באפשרות זו במשפט שנכתב בקהות האופיינית לפרוזה המדעית השגרתית, ולכן כמעט כל העיתונאים לא נתנו דעתם אליו: “איננו יכולים לשלול אפשרות שרק אחוז קטן של תאים שכמעט שלא התמיינו מסוגל לאפשר חידוש של בלוטת השד במהלך ההריון”.

אך אפילו לא התרשמתי כל-כך מן ההישגים שהושגו עד כה, אינני דוחה מכול וכול את הסוגיות האתיות המרשימות שהועלו נוכח האפשרות לשכפול מתאים בוגרים. אמנם זה עשרות בשנים אנו משכפלים עצי פרי בתהליך הרגיל של ייחור – בלא שתתעורר זעקה מוסרית כלשהי. ואמנם אפשר שלא נעמוד בפני הסכנות האבולוציוניות שבאחידות גנטית של צמחים ובעלי-חיים שגודלו למאכל, משום שאני מאמין כי מגדלי הצמחים והחיות אינם טיפשים כדי כך שישמידו את כל הסוגים למעט גנוטיפ אחד של המין.

תמיד יישאר אפוא במלאי מאגר אקטיבי של שונות גנטית (כדרכם של מגדלי הצמחים לעת הזאת). (עם זאת, אל לנו להקל ראש בסכלות האדם בפוטנציה – ופורענות כלשהי עלולה להשמיד מלאי מקומי, ואילו שונות גנטית המתפשטת במין כולו מאפשרת חוסן אבולוציוני מרבי).

עם זאת, אף שאותם חששות המסוקרים בהרחבה נראים לי מוגזמים, עודני חושש מאוד מהשימושים הפוטנציאליים לרעה בשכפול בני אדם, ואני מעודד דיון פתוח ומעמיק בסוגיות אלו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו תרחיש שאול. משום מה אינני נותן דעתי להיטלר עתידי המייצר צבא של עשרה מיליון רוצחים אוטומטים זהים – משום שאם תגיע החברה אי-פעם למצב שבו מישהו בעמדת כוח יוכל למעשה לממש זאת, כי אז אבדנו בלאו הכי.

מחשבותי רצות לעבר סבך מוסרי בשיעור קטן יותר שאולי אכן יהיה עלינו להתמודד עמו בשנים הקרובות – למשל, המקבילה הביוטכנולוגית לפרקליטים הרודפים אחרי אמבולנסים: חברה זריזה הסורקת את מודעות האבל ומחפשת מודעות פטירה של ילדים קטנים, ואחר-כך ניגשת אל ההורים האבלים ומציעה: “אנו מצטערים על אובדנכם. אגב, האם שמרתם דגימת שיער? בעבור חמישים אלף דולר בלבד יש בכוחנו לייצר בשבילכם ילד חדש”.

נישאר עדיין בתחום האתי, אך הפעם אתייחס לנקודה העיקרית שאני רוצה לציין בקשר להתעלמות מהמקורות החברתיים של אורחות ההתנהגות האנושית. אני סבור כי התרחישים המפחידים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והדיונים האתיים הנרגזים ביותר בתוכניות האירוח ברדיו, התמקדו בבעיה שאינה קיימת, בעיה שכל החברות האנושיות פתרו לפני אלפי שנים. אנו שואלים: כלום שכפול הוא אדם בשר ודם? האם לשכפול יש נפש? האומנם שכפול הנוצר מן התא שלי שולל את אישיותי הייחודית?

לדעתי, שאלות אינסופיות אלו – כולן וריאציות על נושא האיום שמאיים השכפול על מושג האינדיבידואליות המסורתי שלנו – כבר זכו למענה אמפירי, למרות שהדיון הציבורי על אודות דולי שמח להתעלם מעובדה ברורה זו. שכפולים אנושיים מוכרים לנו מיום שעמדנו על דעתנו. אנו קוראים להם תאומים זהים – והם שכפולים מוצלחים לאין ערוך מדולי ואמה. לדולי ולאמה הגנטית משותף רק דנ”א גרעיני – משום שרק גרעינו של תא השד של אמה הוכנס לתא מופרה (שגרעינו הוצא) של אם נשאית, ואחר-כך גדלה דולי ברחמה של אם זו.

לתאומים זהים יש לפחות עוד ארבעה מאפיינים נוספים (וחשובים) משותפים המבדילים בינם לבין דולי ואמה. ראשית, תאומים זהים נושאים גם את אותם גנים מיטוכונדריים. (המיטוכונדריה, “בתי-החרושת לייצור האנרגיה” של התאים, מכילים מספר מועט של גנים. אנו מקבלים את המיטוכונדריה שלנו מהציטופלזמה של תא הביצה שממנו אנו עשויים, ולא מהגרעין שנוצר על-ידי התחברות זרע וביצית. דולי קיבלה את הגרעין שלה מאמה, אך את הציטופלזמה של תא הביצה, ולפיכך את המיטוכונדריה שלה, קיבלה מן האם הנשאית שלה).

שנית, לתאומים זהים משותף אותו מערך של גנים אמהיים שנוצר בביצה המופרית. הגנים אינם הופכים למופרים מעצמם. תאי הביצית מכילים תוצרי חלבונים של הגנים האמהיים הממלאים תפקיד חשוב בפיקוח על התפתחותו המוקדמת של העובר. דולי העובר התקדמה באמצעות הגנים הגרעיניים של אמה, כשהתוצרים הגנטיים של אמה הנשאית מצויים בציטופלסמה של תאי היסוד שלה.

שלישית – וכעת אנו מגיעים לגורמים הסביבתיים הברורים – תאומים זהים חולקים רחם אחד. דולי ואמה נוצרו במקומות שונים. רביעית, תאומים זהים חולקים תקופה אחת ותרבות אחת (אפילו הם חלק מאותה קבוצה נדירה, החביבה על החוקרים, של קרובי משפחה שהופרדו בלידתם, וגדלו בלא שידעו זה על קיומו של זה, במשפחות רחוקות ובמעמדות חברתיים שונים). השכפול של תא בוגר גדל בעולם אחר. מישהו באמת סבור כי שכפול של בטהובן, שהיה גדל היום, היה מתיישב יום אחד וכותב את הסימפוניה העשירית בסגנונו של אביו שחי בראשית המאה התשע-עשרה?

תאומים זהים הם אפוא שכפול מוזר – דומים זה לזה מכל הבחינות הרבה יותר מאשר דולי ואמה. אנו יודעים כי הדמיון בין תאומים זהים אכן מדהים, לא רק בהופעתם, אלא גם בסגולות רבות ובתווים מדוקדקים של האישיות. ובכל זאת, האם פיקפקנו אי-פעם בכך שלכל אדם בצמד הזה אישיות משלו? ודאי שלא. אנו יודעים שתאומים זהים הם אנשים נפרדים, על אף דמיונם המוזר והמפליג. אנו נותנים להם שמות שונים. הם חווים בחייהם התנסויות שונות וגורלות שונים. חייהם מתנהלים בנתיבים שונים של גחמות עולמנו המורכב. הם גדלים כיחידים נפרדים ללא ספק, ועם זה הריהם שכפולים מוצלחים לאין ערוך מאשר דולי ואמה.

מדוע התעלמנו מעיקרון מרכזי זה בחששותינו ביחס לדולי? תאומים זהים הם ראיה מובהקת לכך שהבדלים בעת הגדילה שאין מנוס מהם הם ערובה לאינדיבידואליות ולאישיות נפרדת לכל אחד מהשכפולים האנושיים. וכיוון שכל דולי אנושית לעתיד לבוא ודאי תהיה שונה בהרבה מאמה (גם מבחינת טבע המיטוכונדריה והתוצרים הגנטיים של האם הנשאית, וגם מן הבחינה הסביבתית של רחמים אחרים והתרבויות שבהן תגדל) יותר מהשוני שבין תאומים זהים, מדוע לשאול אם לדולי יש נשמה או חיים עצמאיים משלה בשעה שמעולם לא פיקפקנו באישיות ובאינדיבידואליות של תאומים זהים שדמיונם רב בהרבה?

הספרות תמיד הכירה בעיקרון זה. חסידי הנאציזם ששיכפלו את היטלר בסרט הנערים מברזיל הבינו כי יש להעצים גם את הדמיון באופן הגידול שלהם. לכן מסרו את תינוקות היטלר אלה למשפחות הדומות ביותר למשפחה שתיפקדה שלא כהלכה שבה גדל היטלר – ואף לא אחד מהם גדל והיה למפלצת האיומה ביותר בהיסטוריה. החיים תמיד מוודאים שגם עיקרון זה יתקיים.

אנג וצ'נג, התאומים הסיאמיים המקוריים והשכפולים הקרובים ביותר, פיתחו אישיות נבחנת ועצמאית. אחד היה לאלכוהוליסט קודר, והשני נותר טוב לב ועליז. אל לנו לייחס אינדיבידואליות יתרה לכבשים בכללותן. אחרי ככלות הכול עודן מסמלות את הליכתנו העיוורת אחר העדר ואת אופן הפעולה הזהה בדלגן מעל גדרות – אך דולי תגדל ותהיה מיוחדת ועקשנית ככל שמסוגלת כל כבשה להיות.

חברי פרנק סאלו'ויי פירסם לאחרונה ספר שעליו עמל וטרח ויגע יותר מעשרים שנה. מאז החל בלימודיו דנו פרנק ואני על התאוריה שלו. אני חשבתי (והצעתי) כי היה עליו לפרסם את תוצאות מחקריו עוד לפני 20 שנה. עודני מחזיק בדעתי – אמנם אני מוקיר את ספרו, ומכיר בכך שתקופת הבשלה כה ארוכה איפשרה לפרנק לאשש את טיעונו ככל שאסף ועיבד נתונים נוספים, אך אני גם סבור כי נעשה מחויב יתר על המידה לטיעון המרכזי שלו, וניסה לפרוש את מטריית ההסבר שלו לטווח רחב מדי, בצד טיעונים הנראים לפרקים כמקרים מיוחדים או כפרי היגיון מיוסר.

נולד למרוד מתעד את השפעתו המכרעת של סדר הלידות על עיצוב אישיות האדם וסגנון החשיבה שלו. הבכורים, המקבלים בלעדית את תשומת לב ההורים עד שאחיהם הצעירים מגיחים לאוויר העולם, והחזקים יותר מאחיהם הקטנים (בשל גילם וגודלם), מוצאים לרוב את דרכם עם הסמכות ההורית ועם יתרונות מעמדם. הם נוטים לגדול מוכשרים ובוטחים בעצמם, אך גם שמרנים, ואינם נוטים לחבב “שיגעונות” וחידושים.

מדוע לאיים על מבנה קיים שמאז ומעולם הציע לך יתרון על פני אחיך? הילדים הצעירים יותר נולדים למרוד. עליהם להתחרות כנגד הסיכויים כדי לזכות בתשומת לב ההורים הממוקדת זה מכבר במישהו אחר. עליהם לריב ולהיאבק וללמוד לדאוג לעצמם. הילדים הצעירים יותר נוטים אפוא לגמישות, לחדשנות ולפתיחות לשינויים. המנהיגים העיסקיים והפוליטיים של אומות יציבות הם ברגיל בכורים, אך המהפכנים המזעזעים את התרבויות שלנו ומעצבים מחדש את הידע המדעי שלנו נוטים להיות האחים הצעירים יותר.

סאלו'ויי מגן על התזה שלו באמצעות מידע סטטיסטי על הקשר בין סדר הלידות לבין ההישגים המקצועיים בחברות מודרניות, ובפרשו דפוסים היסטוריים כמושפעים במידה רבה מהבדלי התנהגות אופייניים בין בכורים לבין הצעירים מהם. כמה מטיעוניו ההיסטוריים מרתקים ומשכנעים לטעמי כאשר מחילים אותם על מדגמים גדולים (אך לעתים קרובות הם זוכים לפרשנות יתר מביכה בנסותם להסביר את פרטיהם הנפתלים של החיים הפרטיים, כדוגמת השפעת סדר הלידות על מידת הצלחתן של נשות הנרי השמיני להתגבר על אכזריותו הקפריזית).

כדוגמה מרתקת, סאלו'ויי מתעד תזוזה מתמדת באחוז היחסי של הבכורים בקרב קבוצות כוח עוקבות במהלך המהפכה הצרפתית. המתונים שהיו בעמדת הכוח בראשונה נטו להיות בכורים. משהלכה המהפכה והקצינה, אך היתה עדיין בעלת אידאלים ופתוחה לחידושים ולדיון פתוח, שלטו בעיקר הילדים הצעירים יותר. אך כאשר עברה השליטה לתומכי הקו הנוקשה הלא-מתפשרים, שכוננו את שלטון הטרור, שוב שלטו הבכורים בכיפה.

סאלו'ויי ערך בטבלה את סדר לידתם של כמה מאות צירים שהחליטו על גורלו של לואי ה-16 באספה הלאומית. מבין תומכי היד הקשה שהצביעו בעד עריפת ראשו, 73 אחוזים היו בכורים; אך 62 אחוזים מאלו שנולדו מאוחר יותר הצביעו בעד פשרה שיש עמה הרשעה וחנינה. כיוון שלואי איבד את ראשו על חודו של קול, אפשר שגם הבדל כה דק בשיעורי סדר הלידות בקרב הצירים יש בכוחו לשנות את מהלך ההיסטוריה.

כיוון שפרנק הוא חבר טוב (אף שאיני תמים דעים עם כל פרטי התזה שלו), וכיוון שהייתי לפחות עוזר למיילדת של הפרויקט שלו בן 20 השנים, יש לי עניין מיוחד בלידתו המאוחרת של נולד למרוד. קראתי את הטקסט ואת כל הביקורות החשובות שהופיעו בעיתונים ובכתבי עת רבים. ואני תמה – אפילו המום לא תהיה מילה חזקה מדי – מן ההתעלמות המוחלטת מהמסקנה הפשוטה והברורה ביותר העולה מן הנתונים של פרנק – הנקודה היחידה הברורה לחלוטין שהיה על כל אחד להדגיש, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של הסוגיות העולות מן הנתונים הללו.

סאלו'ויי ממקד את מרבית הפרשנות שלו על אנלוגיה נרחבת (תקפה ברגיל, למיטב שיפוטי, אך מוגזמת כאמצעי בלעדי) בין סדר הלידה במשפחות לבין המעמד האקולוגי בעולם של תחרות דרוויניסטית. ילדים מתחרים על משאבים הוריים מוגבלים, כשם שפרטים נאבקים על קיומם (ועל התרבותם) בטבע. סדר הלידות מקדם ילדים ב”גומחות” שונות, ודורש דרכים שונות של תחרות לשם הצלחה מרבית. אם בכורים מחוננים יותר ביתרונות שיש עמם קבלת אחריות, הצעירים יותר חייבים לאתר בכל אמצעי מושכל שברשותם ולהיאחז בו – דבר המוביל אותם לסוגי אישיות שונים מוצקים ומרדניים.

אלן וולף בסקירה השלילית החביבה עלי בניו ריפבליק כותב (בגיליון ה-23 לדצמבר, 1996; ג'ארד דיימונד הדגיש נקודה זו בסקירה החיובית החביבה עלי, בניו יורק ריביו אוף בוקס (ב-14 בנובמבר 1996): “כיוון שהבכורים כבר תופסים את הגומחות שלהם, הנולדים אחריהם – אם רצונם שיבחינו בהם, צריכים למצוא לעצמם גומחות פנויות. אם יצליחו – יתוגמלו בהשקעת ההורים”.

כפי שאמרתי, אני מוכן להמשיך בקו טיעון זה עד גבול מסוים. אך עלי גם לציין כי מגבלות הפרשנות לדימוי דרוויניסטי זה הסיטו את תשומת הלב מן המסקנה העיקרית העולה מן ההשפעה הגדולה שיש לסדר הלידות על התנהגות האדם. הדימוי הדרוויניסטי נוגע בביולוגיה; אנו גם נוטים (אמנם בטעות) לראות הסברים ביולוגיים כגנטיים במהותם.

אני מניח כי שרשרת טיעונים רווחת ומופרכת זו מניעה אותנו להדגיש את כל מה שאנו סבורים שתאוריית סאלו'ויי מלמדת אותנו ביחס ל”טבע” (מכל מקום, ההעדפה שלנו בתקופה זו של אופנה מתחלפת לסיבות גנטיות) מתוך הנטייה השגויה שלנו להתייחס להסברים בדבר התנהגות האדם כמאבק בין הטבע לבין הסביבה.

אך הבה נשקול את המשמעות של השפעת סדר הלידה ביחס להשפעות סביבתיות, אפילו אינן אופנתיות לפי שעה. יש, כמובן, הבדלים גנטיים בין האחים, אך שום היבט של הבדלים גנטיים אלו אינו עולה בקנה אחד עם אופן שיטתי כלשהו של סדר הלידה. הבכורים והצעירים יותר מקבלים אותו טיפול גנטי בתוך המשפחה. לכן אין לייחס אפוא לגנטיקה הבדלים שיטתיים בהתנהגות בין הבכורים לבין הצעירים יותר.

(השפעות ביולוגיות אחרות עשויות לעלות בקנה אחד עם סדר הלידה – אם, למשל, סביבת הרחם משתנה באופן שיטתי במהלך מספר ההריונות – אך השפעות משוערות מעין אלו אין להן דבר עם ההבדלים הגנטיים שבין האחים במשפחה.) ההשפעה המהותית שיש לסדר הלידות לפי סאלו'ויי נותנת לנו את התיעוד המוצלח ביותר והאולטימטיבי לכוחה של הסביבה.

אם סדר הלידות כה מכריע בקביעת דרכה של ההיסטוריה וניתובם של האנשים במקצועות שבחרו, כי אז אי-אפשר להתכחש לכוחה של הסביבה כבעלת תפקיד רב עוצמה בווריאציות האינטלקטואליות וההתנהגותיות שלנו. ודאי, לא אחת איננו מבחינים במה שנמצא מתחת לאפינו; אך כיצד יכולות רוחות האופנה להסתיר אבחנה ברורה זו, אבחנה בעלת זיקה כה רבה לשאלות העמוקות והתמידיות ביותר שאנו שואלים על עצמנו?

הפעם אני מופתע במיוחד מן האירוניה של מסך האופנה. כפי שציינתי לעיל, האצתי בסאלו'ויי לפרסם את ממצאיו עוד לפני עשרים שנה – כאשר (למיטב שיפוטי) יכול היה לטעון אף טיעון מוצלח יותר, משום שאז כבר תיעד את ההשפעה החזקה והכללית של סדר הלידות על האישיות, ועדיין לא ניסה את דרכו בשביל החלקלק של הניסיון להסביר פרטים רבים מדי בכוח טיעוניו, שגבלו לפרקים בפרודיה עצמית.

אילו פירסם סאלו'ויי את מחקרו באמצע שנות השבעים, כששלטה התפיסה הסביבתית במטוטלת האופנה בעידן ליברלי יותר מבחינה פוליטית (שנשלט קרוב לוודאי על-ידי רוב של ילדים לא-בכורים!), אני בטוח כי טיעון ברור זה ביחס להשפעת סדר הלידות כהוכחה לכוחה של הסביבה היה זוכה לתשומת לב רבה ולא היה מודחק לקרן זווית.

מעטים הדברים בחיים האינטלקטואליים שאפשר לברך עליהם יותר מאשר על הפרדת האופנה מן העובדות. לעולם יחשוד אדם באופנה (בעיקר כאשר הנוהג של הרגע מתאים לנטייתו האישית); לעולם יקדש אדם את העובדות (ויזכור כי אוצר בלום של מידע טהור ואובייקטיבי אפשר שיתעד רק את התפיסה המוטית של אופנה חולפת). דנתי בשתי סוגיות שאין “לוהטות” כמותן, אך אי-אפשר להבינן כהלכה משום שמסך של אופנה גנטית מסתיר לפי שעה את עושרו של ההסבר המלא בהסתירו נושא סביבתי חשוב.

וכך אנו חוששים שמא הכבשה המשוכפלת הראשונה מייצגת בכלל חי הנושא את עצמו, ושוכחים כי מעולם לא פיקפקנו בכך באישיות השונה שיצרה הסביבה לכל אחד מהשכפולים שיצר הטבע – התאומים הזהים – שכפולים דומים הרבה יותר ומוצלחים לאין ערוך מדולי ואמה. וכך אנו מנסים להסביר את השפעתו הרבה של סדר הלידה אך ורק על-ידי העלאת ההקבלה הדרוויניסטית בין מעמד המשפחה והגומחה האקולוגית, ושוכחים כי השפעות שיטתיות אלו אינן יכולות להיות תוצר הבדלים גנטיים, ולכן הן יכולות רק להצביע על יכולת הניבוי של הסביבה.

מצטער, לואי. איבדת את ראשך לכוח השפעתן של סביבות משפחתיות על ילדים בכורים. הלו, דולי! הלוואי שנצליח לפקח לעד על אופן הייצור שלך, לפחות כשיש לכך זיקה לבני אדם. מי ייתן והאופנה הגנטית לעולם לא תעמוד בדרכו של המגוון האינסופי שמבטיחה לנו החברה למשך כל חיינו במורכבות הנפתלת של עולמנו – אותו עמק של דמעות, אושר ופליאה אין קץ.