לידתה המאוחרת של הארץ השטוחה מתוך ספרו של סטיבן ג'יי גולד – דינוזאור בערמת שחת

דינוזאור בערמת שחת – תעלומות ומוזורויות בתולדות הטבע הוא אוסף מאמרים שפרסם הביולוג המנוח סטיבן ג'יי גולד ואשר הוצאת דביר מיטיבה לעשות כאשר היא מוציאה לאור את כתביו שטרם ראו אור בעברית

סטיבן ג'יי גולד

פרק 4 – לידתה המאוחרת של הארץ השטוחה
השיירים בני התמותה של בדה הנכבד (735-673) מונחים בקתדרלה של דרהם, מתחת למצבה הנושאת את הכתובת הראויה לכל הפרסים בשל גישת ה”עזוב שטויות” שלה למוות. בטורים לטיניים הכתובים בחריזה רומנטית, מכריזה מערת הקבורה: “בקבר זה נחות, עצמותיו של בדה הנכבד.”

במיוני ההיסטוריה של המערב שלמדתי בילדותי, בדה זורח לבדו באור נדיר בחשכת יכני-הביניים שבין הגדולה הרומית וההתאוששות המדייוולית האיטית המגיעה לשיאה בתהילתו המחודשת של הרנסאנס. פרסומו של בדה נשען על פרשנותו לכתבי הקודש ועל ספרו ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי, שנכתב בלטינית והושלם בשנת 732. הכרונולוגיה נותנת יסוד להיסטוריה טובה, ובדה הקדים לעבודתו הגדולה שני חיבורים על חישובו וסדר ארגונו של הזמן : על הזמנים ב-703, ו”על מדידת הזמן” ב-725.

לכרונולוגיה של בדה נודעה השפעה מרבית על הפופולריזציה של השיטה הלא-נוחה שלפיה אנחנו מחלקים את הזמן בין לפני ספירת הנוצרים לבין לספירת הנוצרים (ראו מסה 2), לפני לידתו המשוערת של ישו הנוצרי ולאחריה (תיארוך שגוי קרוב לוודאי, כיוון שהורדוס כבר היה מת במפנה התקופות, ולא יכול היה לראות את “האנשים החכמים” ולטבוח בחפים מפשע בראשיתה של שנת אחת לספירה הנוצרית). בלוחות הזמנים שלו ביקש בדה להכניס סדר באירועי ההיסטוריה הנוצרית, אבל המניע והמטרה הראשוניים של חישוביו התרכזו בבעיה אחרת, החוזרת ומטרידה את הכרונולוגיה הכנסייתית – חישוב מועדו המדויק של חג הפסחא. השימוש בהגדרה המורכבת של חג זה – יום א' הראשון שאחרי הירח המלא החל ביום שוויון היום והלילה של האביב או לאחריו – מחייב מידה רבה של תחכום באסטרונומיה, כיוון שהוא מחייב ידיעה מדויקת גם של מחזורי עונות השנה וגם של מועדי הירח.
חישובים אלה כוללים את התיאוריה של השמים, ובדה הציג בבירור את תפיסתו את הארץ ככדור הנמצא במרכז היקום – “גלגל המוצב כמרכז העולם”. ולבל יטעו הבריות בכוונתו, אמר בדה במפורש כי הוא מתכוון לכדור תלת-ממדי, לא לקערה שטוחה. יתר-על-כן, הוסיף, כוכב-הלכת שלנו יכול להיחשב ככדור מושלם מפני שאפילו ההרים הגבוהים ביותר אינם יותר מקמט בלתי-נראה בקוטר כה גדול.

למדתי גם פעם שכמעט כל מלומדי הכנסייה האחרים של ימי-הביניים הנבערים הפריכו את דעתו של אריסטו שהארץ היא כדור, ותיארו את ביתנו כמישור שטוח, או לכל היותר קעור. כלום לא שמענו את האגדה על קולומבוס המנסה לשכנע את הכמרים המלומדים של סלמנקה שהוא יגיע להודו ולא יפול מקצה הארץ ?
המוח האנושי עובד כנראה כמתקן-מיון (אולי אפילו, כפי שטוענים רבים מהסטרוקטורליסטים הצרפתים, כמכונת דיכוטומיות, המחלקת תמיד את העולם לשניות של נא-ומבושל [הטבע והתרבות], זכר-ונקבה, חומרי-ורוחני וכן הלאה), והרגלי מחשבה המוטבעים בנו נתקלים בקושי שההמצאה של המאה התשע-עשרה על הארץ השטוחה, כפי שעוד נראה, באה כדי לתמוך בהפרדה מפוקפקת ומסוכנת אחרת שנישאה לאגדה אחרת של הקדמה החברתית – המלחמה לכאורה כין המדע לבין הדת.

המלומדים הקלסיים לא פקפקו ביחס לכדוריותה של הארץ. כדוריות זו היתה מרכזית בקוסמולוגיה של אריסטו, וגם חישוביו של ארטוסתנס על היקפה של הארץ – שנעשו במאה השלישית לפני הספירה – התבססו עליה. מיתוס הארץ השטוחה טוען כי ידע זה אבד כשירדה חשכת הכנסייה על אירופה. במשך אלף שנות ימי-הביניים, החזיקו לכאורה כל המלומדים בדעה שהארץ חייבת להיות שטוחה – כרצפת אוהל שחופת השמים מחזיקה בה, אם לצטט מטפורה מקראית כפשוטה. הרנסאנס גילה מחדש את הדעות הקלסיות על כדוריותה של הארץ, אבל ההוכחה נזקקה לאומץ לבם של קולומבוס ושל חוקרים אחרים שהיו אמורים לכאורה ליפול מקצה הארץ, אבל (החל בשליחותו של מגלן) שבו הביתה מהכיוון ההפוך, אחרי שהקיפו את הארץ כולה.

ההשראה לגרסה לילדים של המיתוס מתרכזת בקולומבוס, שלפי המשוער התגבר על הלשנה באסיפת כמרים בסלמנקה והצליח לזכות בהזדמנות מידי פרדיננד ואיזבלה. תנו דעתכם על גרסה זו של האגדה. שמצטט ראסל מתוך ספר לימוד לילדי בית-הספר היסודי שנכתב כ1887-, מיד לאחר המצאת המיתוס (והשונה אך במעט מהדיווח שקראתי בילדותי, בשנות החמישים):

“אבל אם העולם עגול,” אמר קולומבוס, “לא הגיהינום נמצא מעבר לים הסוער. שם צריכה להימצא הגדה המזרחית של אסיה, קתאי של מרקו פולו”… באולם המנזר נאספה החבורה הכבודה – כמרים גלוחים בגלימותיהם… חשמנים בשלמות שני… “אתה חושב שהארץ עגולה… כלום לא ידוע לך שהאבות הקדושים של הכנסייה הרשיעו את המאמינים באמונה זו… התיאוריה הזו שלך נשמעת כדברי כפירה.” קולומבוס יכול היה לרעוד במנעליו למשמע המילה כפירה; האינקוויזיציה החדשה החלה זה עתה לפעול כסדרה, ולרשותה מתקנים משוכללים לשבירת עצמות, לסריקת הבשר במסרקות ברזל. למעיכת האגודלים. לתלייה, לשרפה ולכבישה במכבשים, של הכופרים.

סיפור דרמטי אל נכון, אבל בדיוני לחלוטין. מעולם לא היתה תקופה של “חשכת הארץ השטוחה” בקרב המלומדים (אחת היא מה רב מספרם של חסרי-ההשכלה אז ועכשיו שראו כך את תמונת הארץ). הידע היווני על כדוריותה של הארץ לא נעלם מעולם. וכל המלומדים החשובים בימי-הביניים קיבלו את כדוריותה של הארץ כעובדה קוסמולוגית מבוססת. פרדיננד ואיזבלה אכן העבירו את תוכניותיו של קולומבוס לעיונה של ועדה מלכותית בראשותו של הרננדו דה טלוודה, הכומר המוודה של איזבלה, ואחרי מפלת המורים, הארכיבישוף מגרנדה. ועדה זו, שהיתה מורכבת מיועצים שהיו גם אנשי כמורה וגם שאינם-כמרים, נפגשה בין שאר המקומות גם בסלמנקה. הם העלו כמה התנגדויות אינטלקטואליות חריפות לקולומבוס, אבל כולם הניחו שהארץ עגולה. ביקורתם העיקרית היתה שקולומבוס לא יוכל להגיע להודו בזמן הקצוב, מפני שקוטרו של כדור הארץ גדול מדי. יתר-על-כן, המבקרים צדקו לגמרי. קולומבוס “בישל” את חישוביו כדי שיעלה מהם כדור-ארץ קטן הרבה יותר, מה שיוכיח שאפשר להגיע להודו. אין צורך לומר שהוא לא הגיע, ולא יכול היה להגיע, לאסיה, וכך עדיין קוראים לתושביה המקוריים של אמריקה בשם אינדיאנים [בני אינדיה, הודו] כתוצאה משגיאתו.

כמעט כל המלומדים החשובים של ימי-הביניים הכירו בכדוריותה של הארץ. פתחתי מסה זו בהסתכלות על בדה הנכבד מהמאה השמינית. התרגומים ללטינית מהמאה השתים-עשרה של ספרים רבים שכתבו יוונים וערבים הרחיבו בקרב המלומדים במידה רבה את ההערכה הכללית למדעי הטבע, בעיקר לאסטרונומיה – והשכנוע בכדוריותה של הארץ התפשט וגבר. רוג'ר ביקון (1292-1220) ותומס
אקווינם (1274-1225) קיבלו גם הם את עובדת הכדוריות בירושה מאריסטו ופרשניו הערבים, וכך גם המדענים הגדולים של ימי-הביניים המאוחרים, ובהם ג'והן ברירן (1358-1300) וניקולאס אורסמה (1382-1320).

אם כך, מי טען אפוא בזכות הארץ השטוחה, אם כל האישים הכבודים האלה האמינו בכדוריותה? רשעים חייבים להימצא בכל סיפור עוולה, וראסל מראה כי פילוסוף המדע האנגלי הגדול ויליאם יוואל גילה לראשונה את האשמים הגדולים בספרו תולדות המדעים הניסיוניים, שהופיע ב1837- – שני טיפוסים שחשיבותם מזערית ושמם לקטנטיוס (325-245) וקוסמס אינדיקופלסטס (שכתב את ספרו הטופוגרפיה הנוצרית כשנים 547- 549. ראסל מציין: “יוואל הפנה את אצבעו כלפי האשמים… כעדות לאמונה המדייוולית בארץ השטוחה, וכמעט כל היסטוריון שלאחריו חיקה אותו – לא עלה בידם למצוא אלא דוגמאות מעטות אחרות.”

לקטנטיוס הביא את האמירה האבסורדית לשיאה בהאמינו כי האנשים באנטיפודים, הנמצאים מעברה השני של הארץ, מהלכים ורגליהם מעל ראשם, גידולי השדה צומחים שם כלפי מטה והגשם נופל כלפי מעלה. קוסמס תמך בהתלהבות במטפורה המקראית -“נוטה שמים כיריעה” [תהלים קד], שלפיה הארץ היא כרצפה שטוחה מתחת לקשת הקמורה של הרקיע ממעל. אבל שניהם מילאו תפקידים שוליים כקהילת המלומדים של ימי-הביניים. ידועים רק שלושה כתבי-יד שלמים של קוסמס (ועוד חמישה או שישה קטעים), וכולם כתובים יוונית. התרגום הראשון ללטינית הוא מ1706- – כך שקוסמס נותר סמוי מהעין לקוראים של ימי-הביניים בשפה המקובלת עליהם.

ספקי מיתוס הארץ השטוחה לא יכלו מעולם להכחיש את קיומה של העדות הפשוטה על בדה, ביקון, אקווינס ואחרים – וכך טענו כי אישים אלה פעלו כמגדלורים אמיצים באפלה הסובבת. מי יצר את האורתודוקסיה שייצגה את בורותה של הסכמה כללית זו? שני אפסים הקרויים לקטנטיוס וקוסמס אינדיקופלסטס? בדה, ביקון, אקווינס ודומיהם לא היו מנתצי פסילים אמיצים. הם היו הממסד, ואמונתם בכדוריותה של האדמה היתה הקנון, ואילו לקטנטיוס ועמיתיו נותרו שוליים לחלוטין. כינויו של אקווינס מהפכן אמיץ מפני שהפיץ את הדעה שהארץ היא כדור, כמוה כתיוגם של פישר, הלדיין, רייט, רובזזנסקי, מאייר, סימפסון, וכל האבולוציוניסטים הגדולים במאה העשרים כמתקנים קיצוניים מפני שבריאתן שולי, דוויין גיש שמו, כתב באותן שנים ספר קטן ואומלל הקרוי “אבולוציה? המאובנים אומרים לא”

מתי אפוא, ומדוע, צמח מיתוס זה על האמונה המדייוולית בארץ השטוחה? עבודתו ההיסטוריוגרפית של ראסל נותנת לנו נקודת ציון טובה גם לגבי הזמן וגם לגבי האנשים. אף לא אחד מהרציונליסטים האנטי-קלריקלים הגדולים של המאה השמונה-עשרה – קונדיאק, קונדורסה, דידרו, גיבון, יום, או בנג'מין פרנקלין שלנו – לא האשים את הסכולסטיקונים באמונה כארץ השטוחה, אף שאנשים אלה לא חסכו את בוזם לגרסאות המדיווליות של הנצרות. וושינגטון אירווינג העניק לסיפור הארץ השטוחה תנופה הגונה בספר ההיסטוריה הבידיונית ברובה של קולומבוס, שפירסם ב1828- – אבל לגרסתו לא היו מהלכים. האגרה המפתחת במהלך המאה התשע-עשרה, אבל לא נכנסה לממלכה החיונית של הדייסה לדרדקים וז'רגון מדריכי התיירים. ראסל ערך סקירה מעניינת של טקסטים לימודיים לבתי-הספר התיכוניים במאה התשע-עשרה, וגילה כי מעטים מאוד הזכירו את מיתוס הארץ השטוחה לפני 1870, אבל כמעט כל הטקסטים שאחרי 1880 הכילו אגדה זו. אנחנו יכולים לקבוע את המועד המדויק של פלישת מיתוס הארץ השטוחה לתחומי לתרבות הכללית לתקופה שבין 1860 ל-1890.

באותן קטנים התפשטה גם תנועה אינטלקטואלית המתבססת על השגיאה השנייה בקטגוריות המיון הנבחנת במסה זו – הצגת ההיסטוריה המערבית כמאבק מתמיד, אם לא ממש “מלחמה”, בין המדע לבין הדת. שבו היתה הקדמה כרוכה בניצחונו של המדע ובנסיגת התיאולוגיה שבאה בעקבותיו. תנועות כאלו נזקקו תמיר לשעירים לעזאזל ולאגדות כרי להפיץ את טענותיהן. ראסל טוען כי מיתוס הארץ השטוחה הגיע למעמדו הקנוני כדרשה הראשית על ניצחון המדע במסגרת הדיכוטומיזציה המזויפת של תרבות המערב. איך היה אפשר אי-פעם לרקוח סיפור טוב מזה לשירותם של צבאות המדע? חשכת הדת הורסת את הידע היווני וקולעת סביבנו מקלעת-קורים של פחד, המבוססת על אמצה, ומנוגדת גם להיגיון וגם לניסיון. אבותינו חיו בחרדה, האי-רציונליות הרשמית הגבילה אותם, והם היו מלאי פחדים שכל אתגר יביא לנפילתם מקצה האוץ אל שאול-תחתיות הניצחי. מעשייה מתאימה לתכלית מכוונת, אבל שקר מוחלט מפני שמעטים מהמלומדים בימי-הביניים פיקפקו אי-פעם בכדוריותה של הארץ .

נמשכתי במיוחד לנושא זה מפני שמיתוס הדיכוטומיה והמלחמה בין המדע לבין הדת – נושא חשוב במאה התשע-עשרה ובעל השלכות אומללות הנמשכות עד זמננו – קיבל את הדחף הגדול ביותר שלו בשני ספרים המצויים ברשותי ויקרים לי בגלל מחויבותם האיתנה לרציונליות (ככל שדגם הדיכוטומיה בהיסטוריה המוצג בהם הוא מוטעה ובסופו של דבר מזיק), ובגלל קשר דרוויני מעניין עם כל אחד ממחבריהם. (לעתים קרובות אמרתי שאני כותב מסות אלו כבעל-מלאכה ולא כמלומד רב-תחומי, והעסק שלי הוא התיאוריה האבולוציונית.) ראסל מזהה את שני הספרים האלה כמחוקקיו העיקריים של מיתוס הארץ השטוחה: “תולדות הסכסוך נין הדת למדע לג'ון דרייפר” , שהופיע לראשונה ב1874- ; ותולדות המלהמה בין המדע לתיאולוגיה הנוצרית) לאנדרו דיקסון וייט שהופיע ב1896- (והרחיב באורח ניכר ספר קטן שנכתב לראשונה ב1876- ושמו מלחמת המדע.

דרייפר (1882-1811) נולד באנגליה והיגר ב1832- לארצות-הברית, שבה נעשה בסופו של דבר ראש בית-הספר לרפואה באוניברסיטת ניו-יורק. ספרו משנת 1874 הוא מן ההצלחות המ”וליות הגדולות במאה התשע-עשרה – חמישים מהדורות בחמישים שנה, כמו הכרך רב-המכר של הסדרה המדעית הבין-לאומית, פרסום המדע הפופולרי המצליח ביותר במאה התשע-עשרה. בפתיחת ספרו מציג דרייפר את התזה שלו:

“ההיסטוריה של המדע אינה סתם רשימה של תגליות מבודדות זו מזו; היא נרטיב על סכסוך בין שני כוחות הטוענים לשלטון, כוחו הרחב של האינטלקט האנושי מזה, והלחצים הנובעים מאמונה מסורתית ומאינטרסים אנושיים מזה… האמונה מטבעה אינה ניתנת לשינוי, והיא קבועה ועומדתן המדע מטבעו הוא מתקדם; במוקדם או במאוחר מוכרח לצמוח כינינום ניגוד שאי-אפשר להסתירו.”

דרייפר רומם את מיתוס הארץ השטוחה למעלת הדוגמה הראשית בדבר המכשול שמעמידה הדת בפני כוחו של המדע לחולל קדמה: “האופק המעגלי הנראה וטבילתו בים, וכן הופעתן והיעלמותן ההדרגתית של ספינות מעברו, אינם יכולים שלא לשכנע מלחים נבונים בצורתה הקמורה של הארץ. כתבי האסטרונומים והפילוסופים בני דת מוחמד הפיצו את התורה הזו ברחבי אירופה המערבית, אבל, כצפוי, היא נתקלה באיבת התיאולוגים… המסורת והמדיניות אסרו [על ממשלת האפיפיור] להודות בכל צורה אחרת של הארץ חוץ מזו השטוחה, כפי שהתגלה בכתבי הקודש.”

ראסל מעיר על הצלחת חיבורו של דרייפר : “לספר תולדות הסכסוך נודעת חשיבות עצומה, מפני שבפעם הראשונה אישיות בעלת השפעה הכריזה מפורשות כי קיימת מלחמה בין המדע לבין הדת, והוא הצליח כפי שרק מעט ספרים הצליחו אי-פעם. הוא קיבע במוחם של המשכילים את הרעיון ש”המדע” תומך בחופש ובקדמה כנגד האמונות התפלות והדיכוי של “הדת”. השקפתו נעשתה לחוכמה המקובלת.

אנדרו דיקסון וייט (1918-1832) גדל בסירקיוז שבניו-יורק, ובשנת 1865 ייסד את אוניברסיטת קורנל, כאחד ממוסדות הלימוד החילוניים המובהקים הראשונים באמריקה. הוא כתב על המטרות המשותפות לו ולתורם העיקרי שלו, עזרא קורנל: “מטרתנו היתה להקים בניו-יורק מוסד ללימודים מתקדמים ולמחקר, שכו יהיה למדע, הטהור והשימושי, מקום שווה לזה של לימוד הספרות, בעתיקה והחדשה, והוא יהיה משוחרר ככל האפשר מנוקשות;. במיוחד קבענו שהמוסד לא יהיה בשליטתה של מפלגה פוליטית או של כת דתית אחת.”

וייט הבטיח כי החלטתו לייסד אוניברסיטה חילונית אין עמה עוינות כלשהי כלפי התיאולוגיה, והיא נקבעת אך ורק מרצונו לעודד את רוח הדת שאינה קשורה בכנסייה מסוימת: “בהחלט לא עלה מעולם בדעתו של מי מאיתנו שבכל אלה אנו עושים דבר שהוא לא-דתי או אנטי-נוצרי… חונכתי להשתייך לכנסייה, זה לא כבר נבחרתי לחבר הנאמנים של קולג' כנסייתי, ונעשיתי פרופסור באחר… את ההנאה הגדולה ביותר אני שואב מארכיטקטורה כנסייתית, ממוזיקה דתית, ומהצורות הדתיות יותר בשירה. כך שרחוק מאיתנו הרצון לפגוע בנצרות, שנינו קיווינו לעודד אותה, אבל בעינינו אין היא מוגבלת לעניין הכיתתי.”

אבל התקפותיה של הכמורה השמרנית העלו בו מורת רוח עמוקה והמריצו את רוח הלחימה שלו: “ההתנגדות החלה מיד… מהבישוף הפרוטסטנטי הטוב שהכריז כי כל הפרופסורים חייבים להיות חברי אחד ממסדרי הקודש, כי רק הכנסייה נצטוותה, “צאי, הפיצי דעת בעמים,” עד לכמרים הקנאים שפירסמו האשמה כי… מלומד שבעמקי נפשו הוא נוצרי נאמן בא לקורנל כדי לחנך לכפירה… מהתיאולוג הנורע שנסע מעיר לעיר לגנות את “המגמות האתאיסטיות והפן-תאיסטיות” של תוכנית הלימודים המוצעת, עד לכומר הנלהב שטען כאוזני כנס כנסייתי כי אגסי, מתנגדו הגדול האחרון של דרווין, ומאמין אדוק, “מטיף לדרוויניזם ולאתאיזם” במוסד החדש.”

מכוות אלו של הניסיון הביאו את וייט לתפיסה אחרת של “מלחמת המדע והתיאולוגיה”. דרייפר היה אנטי-תאיסט אמיתי, אך סייג את עוינותו כמעט לגמרי לכנסייה הקתולית, כיוון שחש כי יש מקום לקיום-יחד של המדע והצורות היותר ליברליות של הפרוטסטנטיות. וייט, לעומתו, לא גילה איבה כלשהי לדת. אלא רק לדוגמטיות כלשהי – ואילו מאבקיו הוכיחו לו כי הפרוטסטנטים מסוגלים להציב מכשולים כמו כל האתרים. וכך כתב: “ככל שאני מעריץ את הדרך שבה טיפל דרייפר בשאלות המעורבות בעניין זה, השקפתו ונקודת מבטו על ההיסטוריה שונות משלי. האמנתי, ועודני משוכנעי כי זה מאבק בין המדע לבין התיאולוגיה הדוגמטית.” וייט טען אפוא כי ניצחונו של המדע במלחמה בדוגמטיות ייטיב עם הדת האמיתית כשם שייטיב עם המדע.

את האני מאמין שלו ביטא בפסקה שנדפסה באותיות מודגשות במבוא לספרו: בכל ההיסטוריה המודרנית, ההתערבות במדע למען האינטרסים המשוערים של הדת – ואין חשיבות לשאלה עד כמה היתה התערבות זו מצפונית – תמיד הרעה במישרין גם לדת וגם למדען ומן הצד האחר, כל מחקר מדעי שלא ניסו לסייגו -ואין חשיבות לשאלה עד כמה מסוכנים לדת נראו בינתיים כמה משלביו – תוצאתו תמיד היטיבה גם עם הדת וגם עם המדע.”

על אף אי-ההסכמות האמורות, לא היו תיאוריהם של וייט ודרייפר בדבר השפעות הגומלין בין המדע והדת בתרבות המערב שונים בהרבה. שניהם מספרים סיפור על ההתקדמות המזהירה שמחולל המדע כל הזמן. ושניהם מפתחים אותם מיתוסים ומשתמשים בהם כדי לתמוך בנרטיב שלהם, שלאגדה על הארץ השטוחה נודע בו מקום נכבד. על תיאוריית הארץ השטוחה של קוסמס אינדיקופלסטס, למשל, כתב וייט, “כמה מבכירי הכנסייה הועידו עצמם לחיזוקה בטקסטים חדשים והקיפו אותה בחומות של הסברים תיאולוגיים ; ואילו כלל המאמינים ראו בה מתנה ישירה מהכול-יכול.”

צד דמיון מעניין אחר הוא ששני אישים אלה פיתחו את הדגם היסודי שלהם בדבר המדע נגד התיאולוגיה בהקשר המפרה של המאבק בן-זמננו שקל מדי לראותו באור זה – המלחמה על האבולוציה, בעיקר על גרסתו החילונית של דרווין הנסמכת על הברירה הטבעית. שום עניין, ודאי לא מימי גלילאו, לא הציב אתגר כזה להשקפות המסורתיות על משמעותו העמוקה של הקיום האנושי, ולפיכך גם בא במגע באופן זה עם תחום עיון דתי (ראו מסה 25). לא נרחיק לכת באומרנו כי המהפכה הדרווינית התניעה את התפיסה רבת ההשפעה הזו בת המאה התשע-עשרה של תרבות המערב כמלחמה בין שתי קטגוריות מיון הנקראות מדע ודת. רייט יצר קשר מפורש לכך באמירתו המתייחסת לאגסי (מייסדו של המוזיאון שבו אני עובד עכשיו, ומרצה-אורח בקורנל). יתר-על-כן, הפרק הראשון כספרו עוסק בפולמוס האבולוציה, בשעה שהשני פותח במיתוס הארץ השטוחה.
דרייפר עוטה עליו ביתר שאת את הגלימה הדרווינית. בסופה של הקדמתו מציין חמש פרשיות במלחמה המדע והדת: הורדת הידע הקלסי מגדולתו וירידתה של החשכה; פריחת המדע באיסלם המוקדם; מלחמת גלילאו בכנסייה הקתולית ; הרפורמציה (נקודה לחיוב בשביל אנטי-קתולי כדרייפר) והמאבק על הדרוויניזם. לאיש בעולם לא היה רישיון אישי תקף יותר להשקפה כזו, כיוון שדרייפר היה עד שלא מרצון – ניתן לומר גם המחולל – של התקרית הנודעת ביותר במאבק הגלוי בין הדרוריניזם לבין השקפה הרתית. כולנו שמענו את הסיפור המפורסם על הבישוף וילברפורס ועל ת”ה הקסלי שהתנצחו בפגישת החברה הבריטית ב1860- (פרטים נוספים על תקרית זו ניתן למצוא במסה 26 בספרי המוקדם יותר הידד לברונטוזאורוס).
אבל כמה אנשים יודעים שהזיקוקים המילוליים שלהם לא היו חלק מסדר היום של הישיבה, וכי על הפרק עמדה הרצאה של אותו ד”ר דרייפר על “התפתחויות אינטלקטואליות באירופה הנדונות בהקשר להשקפותיו של מר דרווין”. (אני אוהב מקרים מפתיעים כאלה. סוציולוגים אומרים שאפשר לגעת בכל אדם בלא יותר משש דרגות של הפרדה, בהתחשב בצפיפותה של רשת המגעים האנושית. אבל את המחשבה על דרייפר המקבל את התואר הראשון במרחק סנטימטרים מהוקר, הקסלי ווילברפורס, אפשר לראות רק כמתת אלוהים למסאי הסוחר בהקשרים.)

מסה זו דנה במיתוס הכפול המצוי בתולדות הרגלנו הרע למיון מסולף : ראשית, אגדת הארץ השטוחה כבסיס לסדר המוטה שאנחנו מכניסים בתרבות המערב כסיפור של גאולה המתמשך מהתקופה הקלסית, אל ימי החשכה, אל ימי-הביניים ואל הרנסאנס; ושנית, המצאתו של מיתוס הארץ השטוחה כדי לתמוך כדיכוטומיזציה מסולפת של תולדות תרבות המערב כסיפור נוסף של קדמה, מלחמה בין המדע המנצח לבין הדת.
שגיאות אלה לא היו מסעירות אותי לו הוליכו רק להשקפה מוטעית על העבר בלי תוצאות מעשיות ביחס לעולם המודרני שלנו. אבל מיתום המלחמה בין המדע לבין הדת נותר אקטואלי מדי, והוא ממשיך לעצור את ההתחברות הנאותה ואת ההשלמה בין שני מוסדות שונים כתכלית וחשובים ביותר אלה בחיי האדם. איך תוכל מלחמה להתנהל בין שני נושאים חיוניים שלכל אחד מהם המסלול המתאים לו – המדע כמפעל המוקדש לגילוי ולהסברת בסיסו העובדתי של העולם שבניסיון, והדת כבחינה של מוסר ושל ערכים ?

אני מבין כמובן שהפרדה טריטוריאלית זו היא החלטה מודרנית – ומחלוקות העבר השונות היו כרוכות בסכסוך שכתוצאה ממנו חלה התאמה בגבולות שביניהם. בסופו של דבר, כשהיה המדע חלש או כמעט שלא נתקיים, פרשה הדת את כנפיה גם על תחומים הנחשבים עכשיו בדין כחלק מממלכת הידע של מדעי הטבע. אך כלום עלינו להאשים את הדת בהתפשטות-יתר זו ? כיצורים חושבים, אנחנו חשים בפנימיותנו הכרח להרהר בעניינים הגדולים של מוצא האדם ויחסיו עם האדמה ועם יצורים אחרים: אין לנו חלופה לבורות. אם פעם לא היה למדע מושג כלשהו בדברים אלה, הם נפלו, כברירת-מחדל, אף כי באי-נוחות ושלא כדין, לתחומה של הדת. איש אינו מוותר מרצון על מגרשו, והתפשטותו המאוחרת של המדע לטריטוריה שהיא שלו בדין ושהייתה נתונה זמנית בכיבוש הדת, אכן עוררה כמה תגרות ערניות ומלחמות מבשרות רע. מתיחויות אלו אף הוחרפו בשל נסיבות מיוחדות תלויות-היסטוריה – ובכללן המטריאליזם ההחלטי והאמיץ של התיאוריה האישית של דרווין, וכהונתה (באותו זמן) של אחת מדמויות החידה המרתקות ביותר במאה התשע-עשרה: האפיפיור החזק, הממורמר, ששמרנותו היתה גוברת והולכת, פיו נונו (פיוס התשיעי) .

אבל התאמות אלו, כואבות ככל שהיו, אינן עילה לציור תמונה פשטנית של ההיסטוריה כמלחמה מתמשכת בין המדע לבין התיאולוגיה. חשיפתו של מיתוס הארץ השטוחה צריכה ללמדנו על הטעות שבהשקפה כזו ולסייע בידינו להכיר במורכבותם של יחסי הגומלין בין מוסדות אלה. אי-רציונליות ודוגמטיות הן תמיד אויבות המדע, אבל הן גם אינן ידידות אמיתיות של הדת. ידע מדעי סייע תמיד להשקפות נדיבות יותר של דתות – כשם שהשתמרותו של הידע הקלסי על צורת הארץ אצל מלומדים מהכנסייה סייעה לצורך הדתי בלוחות מדויקים, למשל.

התחלתי מסה זו בסיפור על השימוש שעשה בדה הנכבד בקוסמולוגיה בכינון הלוח שלפיו נקבע מועד חג הפסחא. אסיים בסיפור אחר שנוצק באותו דפוס – ועוד דוגמה לקשר המעניין והמורכב בין המדע לבין הדת. יומיים לפני ביקורי בקברו של בדה הנכבד בדרהם, נדהמתי למראה מתקן אסטרונומי מורכב המוצג בהבלטה בכנסיית סן סולפיס בפריס. בכל יום, בדיוק בשעת הצהריים, חודר אור השמש מבעד לחור קטן שבחלון הנמצא במרומי האגף הדרומי, ומאיר פס נחושת המונח על קו האורך של רצפת האגף ומסתיים באובליסק העומד על כדור הסמוך לקיר הצפוני.

פס הנחושת והאובליסק מוצבים כך שאפשר לקבוע במדויק, לפי מיקומו של אור הצהריים, את הימים הארוכים והקצרים בשנה ואת הימים השווים. מדוע יימצא מתקן מדעי כזה בתוך כנסייה ? הכתובת שעל האובליסק משיבה את התשובה בלטינית: “לקביעת מועד הפסחא”. לקביעה זו דרוש חישוב מועדו המדויק של היום השווה של האביב. מעניין, כדוגמה נוספת ליחסים המורכבים שבין המדע לבין הדת, שסן סולפיס נעשתה להיכל ההומניזם בזמן המהפכה הצרפתית, ורוב הפסלים והחלונות המשובצים בעלי המשמעות הדתית נופצו. שמות המלכים והנסיכים, שפעם היו חרותים על האובליסק, נמחקו כליל, אכל המהפכנים הנלהבים האלה שמרו על יציע השיש הכחול היפהפה של המקהלה, מפני שקו אורך מנחושת חוצה אותו לאורכו והם לא רצו לפגוע במתקן מדעי.

לא הייתי בוחר לחיות בשום תקופה אחרת אלא בזמננו ; ההתקדמות ברפואה לבדה, וכתוצאה מכך שרידת ילדים הנגישים אליה, שוללת כל פיתוי להתחלף עם העבר. אבל לא נוכל להבין את ההיסטוריה אם אנחנו מרכיבים על העבר מיוני-גנאי המבוססים על הרגלינו הרעים בחלוקת רצף הזמן למדורים שערכם עולה ככל שמתקרבים אל ההווה. שגיאות אלו מצויות בהיסטוריה הפליאונטולוגית הנרחבת של החיים, כשם שהן מצויות בכרונולוגית הזמנים השולית של האדם. אני נרתע כל אימת שאני שומע כי עסק כושל זה, או קבוצה מובסת זו, נעשה כדינוזאור בכניעתם לקדמה. על דינוזאור להיות מונח של שבח, לא של עלבון. דינוזאורים שלטו במשך יותר מ100- מיליון שנה ומתו שלא באשמתם ; ההומו ספיינס עדיין איננו בן מיליון שנים, וסיכוייו לחיים גיאולוגיים ארוכים מוגבלים.
כבדו את העבר כערכו. העיר ניו-יורק היא ביתה של הקתדרלה הגדולה השנייה מדרום לדרהם. כשם שדרהם השתמשה כחרוזים לטיניים משעשעים לכבד את בדה הנכבד, כך מציגה ניו-יורק חרוז כדי להדגים בו את עקרון כיבוד העבר בשירותה של ההבנה. על קיר מעון הסטודנטים כתוב חרוז בלטינית שפירושו: “כשם שהוורד הוא פרח הפרחים, כך בית זה הוא בית הבתים.”