המוח הסוכרתי

מתרבים הסימנים שמחלות הקשורות לאינסולין גורמות לניוון עצבי

מאת מלינדה ונר

כל חולה סוכרת, או מי שמכיר אדם החולה בסוכרת, מודע לחשיבותו של האינסולין. ההורמון עוזר לתאים לאגור סוכרים ושומנים לצורכי אנרגיה. כשהגוף אינו יכול להפיק די אינסולין (סוכרת מסוג 1) או כשאינו מגיב לאינסולין כראוי (סוכרת מסוג 2), מתפתחות בעיות לב וכלי דם מגוונות. אבל אין זה הכול: מחקרים מן הזמן האחרון מלמדים שאינסולין חיוני גם במוח. נמצא שאי תקינות הקשורה באינסולין מביאה למחלות של ניוון עצבי ובהן מחלות אלצהיימר, פרקינסון והנטינגטון. בין הממצאים החדשים נמצא גן הקשור בעיבוד אינסולין באזור בגנום הקשור למחלת פרקינסון.

בעבר סברו מדענים שאינסולין מיוצר אך ורק בלבלב ושאין לו קשר למערכת העצבים המרכזית. ואז, באמצע שנות ה-80, הבחינו כמה קבוצות מחקר בהורמון ובקולטנים המתאימים לו במוח. היה נראה שההורמון לא רק חוצה את המחסום שבין הדם למוח, אלא שהוא אף מיוצר, בכמויות קטנות, במוח עצמו.

זמן קצר אחר כך גילו מדענים שלאינסולין תפקיד חשוב בלמידה ובזיכרון. נטילת אינסולין, בזריקה או בשאיפה, משפרת מיד את היכולת לזכור סיפורים ולבצע מטלות זיכרון. גם למידה מעלה את רמות האינסולין: במוחן של חולדות העסוקות במשימות של זיכרון מרחבי יש רמת אינסולין גבוהה מרמתו במוחן של חולדות השרויות במנוחה.

התצפיות האלה הביאו את הנוירו-פתולוגית סוזן דלמונטה ועמיתיה באוניברסיטת בראון לברר אם האינסולין שבמוח קשור למחלת אלצהיימר המתאפיינת באובדן זיכרון חמור. הם השוו את רמת האינסולין ואת הקולטנים שלו במוחות שנלקחו לאחר המוות מחולי אלצהיימר ומאנשים שלא לקו במחלה. רמת האינסולין בחלקי המוח המזוהים עם למידה וזיכרון הייתה גבוהה עד פי ארבעה בממוצע במוחות הבריאים, ומספר קולטני האינסולין היה גבוה בהם עד פי עשרה.

“הדבר הבהיר שאפשר לסבול מבעיות הדומות לאלה של סוכרת רגילה, אבל רק במוח,” אומרת דלמונטה, המכנה את האלצהיימר בשם “סוכרת מסוג 3”. ומכיוון שרמת האינסולין במוח קשורה לאינסולין בשאר הגוף דרך המחסום שבין הדם למוח, הסיכוי שחולי סוכרת יפתחו אלצהיימר גבוהים יותר – פי שניים לפי מחקר מ-2002. חולי סוכרת סובלים גם מקשיי למידה וזיכרון יותר מכלל האוכלוסייה.

דלמונטה ואחרים, ובהם הנוירו-אנדוקרינולוג איגנסיו טורס אלמן ממכון קחאל שבמדריד, מצאו גם זיקה בין אלצהיימר לרמות נמוכות של גורם הגדילה דמוי אינסולין מסוג 1 (IGF-I) ושל הקולטן שלו, חלבונים הדומים במבנה שלהם לאינסולין ולקולטן שלו בהתאמה, (עד שלפעמים נקשר אינסולין לקולטן של IGF-I, ולהפך). “העלנו את ההשערה שמחלת אלצהיימר נובעת מהידרדרות חריפה בתמיכה שמספק IGF-I לתאי המוח,” אומר טורס אלמן.

כמה מחקרים חדשים מצאו זיקה בין אינסולין ו-IGF-I ובין מחלות פרקינסון והנטינגטון. שכיחות הסוכרת אצל חולי הנטינגטון גבוהה פי שבעה מן הממוצע בשאר האוכלוסייה, ולפחות מחצית מחולי הפרקינסון סובלים מבעיות במטבוליזם של גלוקוז. רוברט סמית', אנדוקרינולוג מאוניברסיטת בראון גילה לאחרונה חלבון הקרוי GIGYF2 שנקשר לקולטנים של אינסולין ו-IGF-I. כדי להיטיב להבין את תפקידו של GIGYF2, איתר סמית' את מיקום הגן שלו בדנ”א. במאמר בגיליון ה-11 באפריל 2008 של כתב העת האמריקני לגנטיקה של האדם דיווח סמית' שצוותו מצא את הגן “בדיוק באתר PARK11,” שהוא אזור בכרומוזום מספר 2 הקשור בפרקינסון. אבל סמית' אינו יודע בוודאות מה חלקו של הגן הזה במחלה.

ואכן, אחת השאלות הגדולות שנותרו עדיין פתוחות היא איך, הלכה למעשה, מזיקים למוח אותם שיבושים באיתותי האינסולין וה-IGF-I. “הנושא הזה מכריע. אנחנו משקיעים מאמצים רבים בבירור העניין,” אומרת דלמונטה. יש מדענים הסבורים שאינסולין קשור בייצורם של משקעים חלבוניים גדולים המצויים במוחותיהם של חולי אלצהיימר ופרקינסון. כשחשף סמית' תאי עצב לכמויות גדולות מן הרמה התקינה של GIGYF2, החלבון הצטבר בגושים גדולים שהמיתו את התאים. מחקרים אחרים מצאו שאינסולין מווסת את הייצור ואת הפירוק של החלבון אמילואיד ביתא, היוצר את המשקעים הדביקים במוחותיהם של חולי אלצהיימר.

אף שבינתיים אין איש יודע לפרטים איך הדבר מתרחש, מעטים המדענים בתחום המפקפקים בתפקידם המכריע של האינסולין וה-IGF-I במחלות ניוון עצבי. מדענים רבים עובדים על טיפולים שעשויים לתקן את תפקוד האינסולין ובכך להקל ואפילו למנוע ניוון עצבי. חוקרים הראו, לדוגמה, שתרכובות המשפרות את תגובת המוח והגוף לאינסולין מפחיתות את ההידרדרות הקוגניטיבית בשלבים המוקדמים של מחלת אלצהיימר. “זה מלהיב מאוד,” אומרת דלמונטה. “טוב שיש לנו דרך כלשהי להילחם בזה.”

מלינדה ונר היא כתבת עצמאית מניו יורק.