יהודה המקבי היה קנאי דתי אכזרי ותאב שלטון. יורשיו לא היו טובים ממנו

בדומה למיתוסים של מצדה ובר כוכבא, גם סיפורי המקבים והחשמונאים זכו לעירוי מיוחד משלהי המאה הי"ט, כשגויסו חד-צדדית לטובת הרומנטיקה הציונית וצדקת דרכה בארץ ישראל.

יחיעם שורק

קנאים צמאי דם

אחד החגים המרגשים ביותר והמעודדים בגלריית מועדי ישראל הוא חג החנוכה, חג שמספר השירים והסיפורים שסופרו עליו במרוצת הדורות הוא חסר תקדים. במרכזו של מיתוס החג עומדות פרשות הגבורה של מתתיהו ובניו מזה ושל חנה ושבעת בניה מזה ודורות החשמונאים מזה ומזה; עומדות ומזינות ילדים ומבוגרים כאחד. ברצוני להעמיד את חלקי המיתוס הזה על דיוקם.

בדומה למיתוסים של מצדה ובר כוכבא, גם סיפורי המקבים והחשמונאים זכו לעירוי מיוחד משלהי המאה הי"ט, כשגויסו חד-צדדית לטובת הרומנטיקה הציונית וצדקת דרכה בארץ ישראל.

חיפשו גיבורים כפי שהיה מקובל בכל רעיון ותנועה לאומית, חיפשו, מצאו, יצרו מיתוס והערו אותו לוורידי העם דרך מערכות החינוך הרשמי והאגבי. אבל הבודק את עלילות המקבים והחשמונאים ימצא את עצמו מבקש להתרחק מכל זיקה מוסרית אליהם, אם שוחר הומניזם הוא.

הכל החל במודיעים (מודיעין), כשמתתיהו – קנאי קיצוני פסוודו-סהרורי – החליט לגרור את העם למרידה בשלטון ההלניסטי ובסימניו, וכל זאת באקט של שיסוף גרונו של מתייוון יהודי, ש"העז" להביע בפומבי את דעתו התיאולוגית.

יהודה המקבי, שירש אותו (ולא בלי מניפולציה נגד אחיו הבוגרים), משך אחריו צעירים קנאים, נלהבים, מחפשי אקשן, להילחם בכוחות הצבא ההלניסטי, כשהוא מותיר מאחוריו בשדה הקרב חללים והרבה משפחות שכולות.

הוא דחה הצעות שלום הלניסטיות מפני שהכוחנות וריח הדם הקפיצו את האדרנלין שבו ובלבו מין מנטרה קסומה של "לכבוש, לכבוש ולכבוש". הוא התנהג באכזריות כלפי האוכלוסייה ההלניסטית האזרחית וביקש, מטעמים פרגמטיים ואישיים, לכפות עליהם את היהדות או לטרנספר אותם.

בקרב האחרון, באלעשה, החליט, במין אקט של התאבדות, לפרוץ לתוך המערך ההלניסטי עם מאות לוחמים, שנפלו עד האחרון שבהם. יורשיו לא היו טובים ממנו. נהפוך הוא: מדיניותו של יהודה, שמקורה בתאוות שלטון ואדנות מהולה בקנאות דתית (מין מתכון קטלני), היתה ליורשיו מין מנטרה מקודשת. יהונתן, יורשו של יהודה, בעט בריטואל הכהני, המסורתי, התמנה על ידי הסורים-ההלניסטים לכהן גדול, ויצא להרחיב את גבולות יהודה בחרב ה"מקודשת". בדומה לו פעל שמעון אחיו.

המגמה של הרחבת השטח על ידי מלחמות שתבעו קורבנות, פצועים ונכים, הוצאות כספיות ושוות כסף (עבודות שירות), שחיתויות ועוד, היתה מופנמת עמוק בלב היורשים החשמונאים, שלא התחבטו כלל בנושאי טרנספר, חיסולים (גם כלפי יריביהם היהודים), גיור כפוי, גירוש, התאכזרות בכלל, כשהכל מקודש בשם המסר הדתי והפולחני (כולם היו כהנים גדולים).

ואל נשכח, מימי נכדו של מתתיהו, יהוחנן הורקנוס, מתרבה ההשפעה ההלניסטית בחצרות החשמונאים ובעלי בריתם האריסטוקרטים, ובכללם מן הכהונה הגדולה. הללו מרבים להתערב במדיניות הסורית-ההלניסטית, להתערב, להישחת ו"להישרף". הנכדים שכחו איפוא (ואולי זה טוב) את המנטרה הקנאית של הסבא, אך כאמור התמידו במדיניותם האכזרית והאנטי-הומניטרית.

וכדאי לדעת: מנהיגי העם שלאחר חורבן הבית, הפרושים, חז"ל, סירבו בתוקף לשבץ את חנוכה בכלל מועדי ישראל (ראו סדר מועד במשנה, בתוספתא ובתלמודים), ואף לא הזכירו בחצי מלה את מתתיהו ואת המקבים, כמו גם את קנאי המרד הגדול. הללו חששו, ובצדק, שלאור המקביות עלול לצמוח דור מרדני, שיקרא תיגר על הרומאים וידרדר את העם לאסון נוסף.

בן כוסבה (בר כוכבא), כך דומה, לא שמע בקולם, ומעניין שלפי אחת ממסורות חז"ל הוא הוצא להורג על ידי החכמים.

ד"ר שורק הוא היסטוריון המלמד במכללת בית ברל

הרפורמים: לא היה נס חנוכה

אחד מראשי התנועה מציע הסבר אחר למסורת הדלקת הנרות

בחנוכה לא אירע שום נס ולא היה ולא נברא שום פך שמן. כך קובע הרב הרפורמי יהורם מזור, אב בית הדין של התנועה הרפורמית ומזכיר הגוף ההלכתי הגבוה של התנועה הרפורמית בישראל.

"הסיפור, ככל שהוא יפה ומעניין, רחוק ודאי מן האמת ההיסטורית כרחוק הנס מהמציאות", כתב הרב בבטאון התנועה הרפורמית. "המקור הקדום ביותר לסיפורי חנוכה מופיע בספרי המכבים, שנכתבו סמוך להתרחשויות עצמן. בספר המכבים נכתב כי חגיגת חידוש העבודה במקדש נמשכה שמונה ימים. לכן נקבע כי מעתה ואילך יש לציין את האירוע המיוחד הזה בחג שיוחג מדי שנה במשך שמונה ימים… יום חנוכת המקדש בימי יהודה המכבי ואחיו", הוסיף הרב. לדבריו, "העובדה שההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), בן למשפחת כהנים החשמונאים, אינו מזכיר את נס פך השמן, מדגישה בוודאי כי נס לא קרה פה".

אז למה מדליקים נרות בחנוכה? על-פי הרב, הסיבה לכך – משום שהחליפו את המנורה שנבזזה מבית המקדש בלפידים.

(שלמה צזנה, מעריב, 1/12/2002)