משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר “אין-חומר” מאשר “יש-חומר”, והוא מחבק בחום כל פירור מידע שנמצא או נחשף, היא לאתר הצלבה כלשהי בין שני מקורות בלתי תלויים ולענייננו – כתבי יוסף בן מתתיהו מזה וספרות חז”ל מזה
משאת נפשו של ההיסטוריון, בדרך כלל זה המתעסק בעידן הקדום, כשעל שולחן עבודתו מצטבר יותר “אין-חומר” מאשר “יש-חומר”, והוא מחבק בחום כל פירור מידע שנמצא או נחשף, היא לאתר הצלבה כלשהי בין שני מקורות בלתי תלויים ולענייננו – כתבי יוסף בן מתתיהו מזה וספרות חז”ל מזה.
למען הגילוי הנאות אציין כי נקודות “מיפגש” וירטואליות מתקיימות בין עדויות יוסף בן מתתיהו לבין אלו הנקשרות ברבן יוחנן בן זכאי, והבולטת ביניהן היא ה”בגידה” – זה מפיקוד על גזרת המרד בגליל וזה ממעורבות בהנהגה של ירושלים הנצורה – שנפלו/עברו לידי הרומאים. בכל מקרה אין לשלול את האפשרות שיוסף בן מתתיהו הכיר את רבן יוחנן בן זכאי עוד מתקופת בחרותו בירושלים, ואולי אף כשהיה מפקד המרד בגליל וניהל תכתובת של אגרות עם הנהגת המרד בירושלים. ואם הכיר את ריב”ז יש להניח שהכיר את תלמידו המופלג רבי יהושע בן חנניה, שהוא מושא הרשימה הקצרה הבאה.
ולענייננו – בספרו “מלחמות היהודים” (ספר ו' פרק ו'), לאחר התיאור הדרמטי של שריפת המקדש, מחזיר אותנו המחבר לימי ערב החורבן, לאווירה הקודרת של נבאים וידעונים למיניהם, אשר ראו “במו עיניהם” את האותות שבישרו על האסון הכבד הממשמש ובא.
בין השאר נזכר שם איכר הדיוט ושמו ישוע בן חנניה שהגיע לירושלים באחד מימי החג, וכשהוא סובב ברחובות ירושלים יצאו מפיו זעקות שבר על העיר והמקדש. בשעה שהובא לפני הנציב אלבינוס ועבר עינויים קשים היטיב לזעוק: “הוי, הוי, ירושלים!”. אלבינוס פטר אותו לנפשו בשל חשד לאי-שפיותו.
אותו ישוע הסתובב בירושלים במשך שבע שנים וחמישה חודשים ולא פסק מלזעוק משפטי שבר על החורבן הקרב.
בספרות החיצונית, שבה מגולמים אירועים גם מתקופת החורבן, צדות את עינינו עדויות על זעקות שבר של מחברים שונים, כגון ברוך הסורי, בגין עוצם מכת החורבן. והנה במסכת אבות דרבי נתן מסופר על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי יהושע בן חנניה כדלקמן: “פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע (בן חנניה) הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל'”. הנה כמה מעניין להקביל בין רבי יהושע בן חנניה לבין “סתם” יהושע בן חנניה המופיע בחיבורו הנ”ל של יוסף בן מתתיהו המוגדר כ”איכר הדיוט”. מעבר לזהות השם, למקום (שניהם מירושלים) ולזמן (תקופת שלהי המרד והחורבן) מחוברות שתי הדמויות בזעקת השבר – זה “הוי” וזה “אוי”.
אכן הצלבה מעניינת.
יחיעם שורק. הסטוריון, מכללת בית ברל
9 תגובות
לד"ר יחיעם שורק שלומות :
החיבור דת פוליטיקה , הינו הליך מאולץ , שנגרם עקב הצורך של חלק מהחברה , שלא מוצא לעצמו מקום סביר בה , להתארגן במסגרות שנותנות להן תקווה כלשהיא ; כאשר המסגרת הדתית , מנסה לממש תקוות בין היתר באמצעות פעילות והתארגנות פוליטית ( בכל מקרה זה עדיף על התארגנויות מדרדרות עד ל – … ).
ובמידה וכן , ובמידה ומעוניינים לשכך במקצת את הדאגה של המדען הראשי ( מאמר בנושא פורסם לא מכבר ) , שבעצם אמורה לשקף את הדאגה של כולנו , עקב הישגים נמוכים של תלמידי ישראל בתחרויות כמו במתימטיקה , ביחס לעבר ; רצוי אולי להיזהר מהתהליכים שהתרחשו בחברה , כמו ( יש עוד ) : הקמת בתי ספר לבני בעלי היכולת , שתופסים " טרמפ " על הישגי הוריהם , ולא חשים , ולא מוכנים בצורך בלהתאמץ .
לאלי שלום
ראשית – הסקת מסקנות לאורך טווחי זמן הגונים, חרף גירויה, פסולה לחלוטין, מאחר שהשינויים החלים על רוחבו ואורכו של הסרגל ההיסטורי הינם עצומים.
שנית – עם זאת, ובמעין "עצימת עין" לגבי ההערה הקודמת, המסקנה המתבקשת היא: "היזהרו מהחיבור בין דת לפוליטיקה". האמונה הממוסדת אין לה מקום בהקשרים הפוליטיים והמדיניים. כל כולה מפץ הרסני של הקיים וחתירה לקראת השלטת ממלכת אל עלי אדמותץ, משהו בסגנונו של מתתיהו מזה והפילוסופיה הרביעית הקנאית של יהודה וחזקיה הגלילי מזה.
לד"ר יחיעם שורק שלום רב ; לאור חשיבות עתידית :
האם אפשר להפיק לקחים משני האירועים החשובים / גורליים , שאירעו לעם ישראל כמו המרד נגד השלטון ההלניסטי ( כולל הסיבות לאי השגת מטרות ) , והמרד הגדול ; או שנדרש הרבה מעבר לשני האירועים הנ"ל , כמו המצאות בגלות בתנאים קשים ביותר , על מנת להפיק לקחים , וזאת גם לתקופה לא ברורה , ולא כל כך בטוחה ?
לאסף שלום
דעתי גלומה במילה האחרונה של תגןבתך.
דין המערה הוא כנראה כדין מסמרי הצליבה, הספינה שנחשפה במצולות הכנרת ועוד שאר היפוטזות מופרכות
השמות הנזכרים, אם כי מאוד מגורה לחשוב בהקשר הזיקה בין הבן לאב, היו מאוד שכיחים, ועל כן הקשר ביניהם לבין זיהוי המערה, ובהיבט הארכיאולוגי-היסטורי בלבד הינו רעוע.
המקמה ארכיאולוגית דורשת מקורות תישתות מוצקים הרבה יותר.
דר שורק
מה דעתך על הסיפור של מציאת מערת הקבורה של ישו כביכול
לאלי שלום
ראשית – בשל המיעוט ה"מתאכזר" של עדויות בנות הצלבה בהקשר לעידן הקדום אנו נאלצים לחבק בחום כל פיסת מידע ופירור אינפורמטיבי, אם כי בזהירות הראויה.
שנית – אכן המרידה כנגד השלטון ההלניסטי סיכנה את בית המקדש, אשר בנסיבות מסויימות, עלול היה להיחרב כבר אז.
שלישית – יש בוודאי הסברים לכך, והם נוגעים רק בשוליהם ביתרונות הכוחות המקביים, ויותר בנסיבות הגיאו-פוליטיות של המזרח התיכון.
רביעית – המרד המקבי הצליח?! אף לא אחת ממטרות המרידה הושגו. נהפוך הוא: השליטים החשמונאיים, מימי יוחנן הורקנוס ועד אלכסנדר ינאי, תיפקדו כשליטים הלניסטיים לכל דבר. אף העצמאות הלכאורתית שהושגה בימי ינאי היתה שעונה על כרעי תרנגול ולא פלא שכל המערכת קרסה מול הרומאים, שלא הפעילו, עוד בימי פומפיאוס וסקאורוס, אלא מעט מזעיר מיכולתם.
לד"ר יחיעם שורק שלום רב :
במצב הכללי הרעוע כמתואר בלשון המעטה בפסקה הראשונה , היו הרבה מקרים , שחרגו מגבולות הנורמה שבמושגי התקופה , ותוארו מנקודות ראות והשקפות שונות , שבמידה ורוצים להבין את אמיתותן , יהיה צורך בהרבה מאוד הצלבות ( לא הייתה תקשורת בעת ההיא , שתקל על המלאכה ) , ומה שנדרש ורצוי : להתמקד בסיבות שקדמו להתרחשויות ( במקום לדוגמא : לנסות להצליב מידע על האיכר ההדיוט , שאולי היה מועיל יותר , למי שהסיפור חשוב לו ; לו ניסה להצליב מידע בהעלאת השאלה : איך יכול איכר , ללא ציוד מיכני מתקדם , שיום עבודתו מתחיל עם שחר , מסתיים כמעט עד החשיכה , להקדיש פרק זמן של שבע שנים וחמישה חודשים , להסתובב בירושלים , כשהוא זועק ללא הפסקה משפטי שבר על החורבן הקרב , שנתממשו למרבית הצער – ואז הוא חש וידע משהוא , והוא לא כל כך הדיוט ?
אבל היות וקרה מה שקרה , כאמור למרבית הצער , ככורח הנסיבות ; יתכן ורצוי לרדת לעומק הסוגיה בתהיות :
1 . לו העם היה מתאפק , גם לנוכח תובענויות קשות מנשוא , ( וכל בר דעת אמור להבין , שלתובענות יש מאפיינים של תפיחה ) , והעם היה נסחט עד קצה יכולת התפקוד שלו , ובלבד לרצות את הרומאים , שמה יחמירו בדרכי הענשה עד כדי … ( משאיר לשיקול דעתו של כל אחד ) .
2 . או אולי אחרת : על פי אותו העיקרון , אפשר לטעון , שהמרידה נגד היוונים סיכנה את בית המקדש , ולא היה צריך לקחת סיכון ולמרוד ביוונים .
לסיכום קצר בנושא חשוב זה :
1 . נכון והגיוני לטעון , שבלתי אפשרי לתכנן את ההתרחשויות ההיסטוריות ; מה שכן אפשרי לטעון : הידע שנצטבר לדוגמא עד לתקופתנו , יש בו כדי להגביר סיכוי על מנת למזער נזקים גורליים עתידיים .
2 . אין לנו זכות לשפוט את הגורמים שפעלו נגד הרומאים , זאת ועוד לאור הרקע של הידע והניסיון שהיה להם – הצלחת המרד נגד היוונים .
3 . נכון יהיה לחקור אולי : מדוע נגד היוונים המרד הצליח , וכשל כשל גורלי נגד הרומאים ?
לאלי שלום
ראשית – לא ירדתי לסוף דעתך באשר לפיסקה הראשונה.
שנית – מי ששיתף פעולה עם הרומאים ידע מה עלולים לעולל המורדים, ולא רק לעצמם אלא לחברה כולה. לו לא מרדו לא היה המקדש חרב עלך כל ההשלכות מכך.
שלישית – המדיניות הרומית היתה פרגמטית ולא אמוציונלית, "אנטישמית".
רביעית – מה בין ההצלבה לצליבה?
חמישית – את ספרטקוס זוכרים בשל הטמעת מיתוס המרדנות ובעיקר על רקע היסודות הסוציו-כלכליים שלו, מה שהביא קבוצה מרדנית בגרמניה, בהנהגת קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג ("רוזה האדומה") להקים תנועה קומוניסטית מהפכנית ב-1919 בשם זה ממש.
בזמנים של אווירת סבל , תסכול , ופערים : בין היתר בדעות , בתחושות של מביני עניין מחד , וב – " חגיגת בערות ככלל " ; היו הרבה מאוד סוגי הצלבות , שלא באו לידי ביטוי בתיאורים כתובים , ואינם ראויים לשום שמץ של אהדה – אולי אפשר להבינם , אבל לא להצדיקם .
מה שכן ראויים ליחס של הבנה , הצדקה וגם כבוד ; הם כל אלה , שנאלצו בכורח הנסיבות , להתקומם נגד העריצות הרומאית מחד , והעריצות הפנימית מאידך , ששיתפה פעולה עם הרומאים , שלא יפריעו את שלוותם , ונהנתותם . למען השגת מטרה זו , הרומאים אפילו " ברוב טובם " , הרשו במקרה של העם שלנו את עבודות המקדש , כמדיניות הדרגים הגבוהים ברומא , מבלי שיטרחו לבדוק על מה שנעשה בשטח ממש .
לסיכום : שפת ההצלבה הרומאית , יצרה הרבה מאוד הצלבות מסוגים אחרים , שאחת משיאי ההתקוממויות נגדה , באה לידי ביטוי במרד העבדים של ספרטקוס , שאומנם זכו למספר הצלחות כנגד הרומאים , אבל סופם של אומללים אלה , שנצלבו בתצוגת ראווה , בדרך המובילה לרומא , למען יראו ויראו ; אגב את ספרטקוס זוכרים , וזאת בשונה מהעריץ הרומאי , שעולל את מה שעולל .