תפקידה של הביולוגיה בהסברת ההיסטוריה מעסיק היסטוריונים מזן שעד כה היה נדיר – ביו-היסטוריונים. אך גם הם מסכימים כי יש לעשות שימוש זהיר במדע החדש
אמילי איקין, ניו יורק טיימס
מפגש בין קורטס לאצטקים. מפגן סטטוס כמו אצל השימפנזים
הביולוגיה האבולוציונית נהפכה למקבילה האקדמית של רשתות “סטארבקס” ו”גאפ”. הסברים ניאו-דרוויניסטיים מוצעים לכל דבר – החל מהיצירתיות של האמן ועד מוסריות ואונס. דומה שאין מחלקה אקדמית שאינה מצוידת בתיאורטיקן שנשבה בקסמי הביולוגיה. למעט המחלקות להיסטוריה.
עד לאחרונה היו ההיסטוריונים כמעט היחידים שלא נכנעו למסע הכיבוש של מדע התכונות המולדות, אסטרטגיות הישרדות והציוויים הביולוגיים. כל ההסברים הביולוגיים, מהדרוויניסטים החברתיים של סוף המאה ה-,19 שפנו לאבולוציה כדי להצדיק את הלאומנות, את המלחמה ואת העוני, ועד הוגים מאוחרים יותר, כמו ריצ'רד הרנסטיין וצ'רלס מורי, שספרם “עקומת הפעמון” (1994) קישר אינטליגנציה לגזע ולגנים, הוצגו על ידיהם כפשטניים ומשוחדים.
כפי שניסח זאת רוברט מקאלוויין, היסטוריון במכללת מילסאפס בג'קסון שבמיסיסיפי, באחד ממושבי הכנס השנתי של “האגודה ההיסטורית האמריקאית” בחודש שעבר – “לקישור של ביולוגיה עם היסטוריה אין אילן יוחסין מכובד”. עם זאת, הוא מתקדם דווקא בכיוון זה. מקאלוויין היה מהמארגנים הראשיים של הפאנל על ביו-היסטוריה שנכלל בכנס והיה הראשון מסוגו.
“ההיסטוריונים כבר אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מממצאים מדעיים מבוססים רק מפני שחוקרים מסוימים ניצלו לרעה סוג זה של מחקר”, אמר מקאלוויין. “עד כה מה שהיה לנו בדרך כלל הוא מדע אבולוציוני בלא הפרספקטיווה ההיסטורית, והיסטוריה בלא הפרספקטיווה האבולוציונית. כעת צריך לנסות לקשור את הביולוגיה האבולוציונית הניאו-דרוויניסטית עם ההיסטוריה”.
הביו-היסטוריה עדיין בחיתוליה והעוסקים בה הם מיעוט קטן. בין המאמצים הראשונים אפשר למנות את “בריאת המקודש: עקבות של ביולוגיה בדתות מוקדמות” (,1996 הוצאת אוניברסיטת הרווארד) מאת ולטר בורקרט, היסטוריון המתמחה בלימודים קלאסיים, ואת “אכזריות ונדיבות: אתולוגיה אנושית, תרבות ולידתה של מקסיקו” (,1996 הוצאת גרינווד) מאת אייבל אלווס, חוקר האימפריה הספרדית.
בציינו שצורה כלשהי של דת קיימת בכל החברות האנושיות, מציע בורקרט תזה שלפיה פולחנים דתיים בסיסיים, כמו הקרבת חיות ואכילה בצוותא, מקורם באסטרטגיות הישרדות של האדם הקדמון וקרוביו קופי-העל.
אלווס פנה לביולוגיה כאשר חקר את הרגלי האכילה של האצטקים והספרדים בתקופת כיבוש מקסיקו במאה ה- .16″מצאתי שלשתי הקבוצות היתה נטייה לקבוע הייררכיות מזון – הספרדים אמרו שתירס מתאים רק לחמורים, לדוגמה – ושתיהן התאפיינו באכילה בצוותא”, אמר. “זה הניע אותי לחפש חוקים אוניוורסליים. מצאתי שהדברים הללו היו נכונים גם לתרבות השימפנזים”.
בספרו מחיל אלווס ניתוח ביולוגי על קשת רחבה של התנהגויות, הן של הספרדים והן של קורבנותיהם, בהן אכזריות, שנאת זרים וסקרנות. מנקודת מבט זו, מפגש דיפלומטי בין הרננדו קורטס לשגרירים האצטקים מתפרש פחות כתחרות על הפגנת תבונה ויותר כמפגני סטטוס נוסח קופי-העל. אלווס משווה את החלטתו של קורטס כי אנשיו יגיעו למפגש רכובים על סוסים וששיריונם יצלצל בעזרת פעמונים להתנהגותו של מייק, שימפנזה שחקרה חוקרת-השימפנזים ג'יין גודאל בטנזניה, שהשיג מעמד של זכר שליט בכך שחבט בפחיות נפט ריקות והפחיד את הזכרים האחרים.
מקאלוויין, החוקר את אמריקה במאה ה-,20 פנה למדע כשחקר את מערכת הבחירות של המועמד האמריקאי לנשיאות בארי גולדווטר ב-,1964 ובעיקר את פנייתו לערכים המסורתיים. “התחלתי לראות איך ערכים מסוימים נתפשו כגבריים – תוקפנות, תחרותיות – ואחרים נתפשו כנשיים – למשל חמלה ושיתוף פעולה – ותהיתי אם מה שעיצב אותם היה מולד”, אמר מקאלוויין. הוא צלל לתוך ההיסטוריה של האבולוציה האנושית והשתכנע שהתשובה מורכבת דיה להצדיק ספר שלם. ב”זרע חוה: ביולוגיה, המינים ומהלך ההיסטוריה” (,2000 הוצאת מקגרו-היל) טוען מקאלוויין שההבדלים הביולוגיים בין המינים היו במקורם פחות משמעותיים מכפי שמרמזים הסטריאוטיפים כיום, של גברים חזקים ונשים חלשות.
בחברות הציידים והמלקטים המוקדמות, הוא כותב, הכוח נחלק בין גברים לנשים באופן שווה פחות או יותר. הגברים צדו, הנשים ליקטו. עבודת שני המינים היתה חיונית להישרדות הקבוצה. אז הומצאה החקלאות, התפתחות שמקאלוויין זוקף לזכות הנשים. כאשר לא נדרשו עוד כציידים מצאו לפתע הגברים את עצמם – סמוך ל-8000 לפני הספירה – מובטלים. על פי מקאלוויין, מורשת חוסר האיזון הפרהיסטורי הזה בין המינים היא מה שהביולוגים האבולוציוניים מכנים “אסטרטגיה המבטיחה הפסד” (maladaptive strategy), ומה שהפמיניסטיות מכנות פטריארכליות: התנהגות הציד התוקפנית של הזכרים, כוונה כעת אל גברים אחרים (למשל במלחמה), ובעיקר כלפי הנשים. את אלפי שנות השליטה הגברית והכנעת הנשים יש לראות כניסיונם של הגברים לפצות על אובדן התפקידים שהועידה להם האבולוציה ושמהם נושלו בתאונה היסטורית.
כמו הביו-היסטוריונים האחרים, מצטט מקאלוויין לעתים קרובות את עבודתו של וילסון, מדען בעל שם מהרווארד. הוא הזמין את וילסון לשאת דברים בפאנל ההתאחדות לביו-היסטוריה, והאחרון דיבר על תכונות אנושיות המוערכות כאוניוורסליות, כגון העדפת מקום מגורים. (אנשים מרקע שונה מעדיפים מקום גבוה, מוקף מרחב פתוח, סמוך למקור מים גדול). “זהו ככל הנראה שריד של האבולוציה שלנו, שהתרחשה רובה בסוואנה האפריקאית”, אמר.
תשובות על השאלות איך ישנה המדע האבולוציוני את פרשנות הסיבות לניצחון הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, לא ניתנו. “ההיסטוריון יכול לדעת מעט מאוד בנוגע לכך. למעשה, זה קצת מעגלי. אתה לוקח את הנתונים מההיסטוריה ואומר שאפשר להסביר זאת על ידי תנאים שהתקיימו בפרהיסטוריה? אני לא בטוח שאני מבין את זה”, אמר שומע נבוך בקהל.
להיסטוריונים אחרים הסתייגויות דומות. “היכן ההוכחות?” שאלה ג'ואן ואלך סקוט, היסטוריונית במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. “ההסברים הללו, שעושים רדוקציה של ההיסטוריה לביולוגיה, מבטלים את הצורך בקריאה מדוקדקת. אתה מוצא את עצמך עם טענות כמו: גברים הולכים למלחמה, יש תוקפנות מולדת אצל כל בני האדם, במיוחד גברים, והאנושות תקועה עם הרבה התנהגויות של אסטרטגיה המבטיחה הפסד. כל זה מונע על ידי פנטסיה על ידע מוחלט, על ידי הדחף לבנות תיאוריה המאחדת את הכל”.
בעיני הגל החדש של הביו-היסטוריונים, ספקנות מעין זו אינה במקומה. “הביולוגיה שיכולה למלא תפקיד שימושי בהיסטוריה היא מצומצמת למדי, אך בכל זאת חשובה”, אמר מקאלוויין. “ברור לי שיש נטיות מולדות שאפשר לשלוט בהן. אך אסור להתעלם מהן”.
בובי לו, פרופסור לאקולוגיה באוניברסיטת מישיגן, אמרה שהדו-שיח בין שתי הדיסציפלינות נמצא רק בראשיתו: “בקצה האחד של הרצף הביולוגי ישנן השאלות האוניוורסליות על המשמעות של היות אדם, ובקצה אחד של הרצף ההיסטורי ישנה השאלה, איך שינה העיוות בכף רגלו של טלייראן את מהלך ההיסטוריה. אך יש הרבה חפיפה באמצע”.
(פורסם במקור ב-10.2)
{הופיע בעיתון הארץ, 20/2/2001{
אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ
