בעיה של יחסי ציפור

המיינות מתרבות ברחבי ישראל, משפיעות על ציפורים מקומיות ופוגעת בחקלאות. מה הופך אותן לציפורים פולשות מוצלחות כל כך, והאם יכול להיות שלמרות התדמית השלילית שלהן הן דווקא מסייעות לציפורי ארצנו?

מאת רחלי ווקס, זווית, סוכנות ידיעות למדע וסביבה

ייתכן מאוד שיצא לכם כבר להבחין במיינה, גם אם אתם לא מכירים את שמה: ציפור שיר בצבעי חום-שחור, שמתהדרת בנגיעות אומנותיות של כתום ולבן ומצפצפת בצלילים מגוונים ונעימים לאוזן. בשנים האחרונות נצפית המיינה יותר ויותר בישראל, כשהיא מתהלכת בגאווה בסביבת האדם.

עם זאת, מאחורי החזות המרשימה מסתתרת ציפור חכמה אך אגרסיבית, שנמנית עם רשימת מאה המינים הפולשים המזיקים ביותר בעולם. מין פולש הוא מין של בעל חיים שהופץ בעקבות פעילות האדם לאזור שמחוץ לתחום תפוצתו הטבעית, והצליח לשרוד בו ואף לשגשג בו. מינים פולשים מהווים את הגורם השני בחריפותו להכחדת מינים טבעיים (אחרי אובדן בתי גידול): בין השאר, הם מתחרים במינים המקומיים על משאבים, טורפים אותם ומפיצים בקרבם מחלות.

המיינה נצפתה לראשונה בישראל (מחוץ לשבי) ב-1997, כשלפי ההשערה נמלטה מהצפארי בפארק הירקון. מאז היא התרבתה ונפוצה ברחבי הארץ, והשפעתה הגדולה כוללת פוגעת ביבולים חקלאיים במטעי נשירים ובכרמים, לצד פגיעה במינים מקומיים של ציפורים, כולל כמה מינים שבסיכון, בין השאר בכך שהיא מתחרה איתם על אתרי קינון או טורפת אותם ישירות. יש מדינות בעולם שבהן הציפור אף הייתה מעורבת בהכחדתם של מינים.

למרות התפוצה הרחבה של המיינה, למרבה ההפתעה, לא הרבה ידוע על ההשפעה שלה כמין פולש. שני מחקרים חדשים שהוצגו השבוע בכנס העמותה לזואולוגיה בישראל באוניברסיטת תל אביב שופכים אור חדש על המנגנון הייחודי שמאפשר למיינות להיות פולשות מוצלחות כל כך, וגם מעלה את השאלה האם ייתכן שהמיינות גם מסייעות לציפורים המקומיות, ולא רק פוגעות בהן.

טכניקות חדשות להשגת מזון

המיינה היא ציפור ממשפחת הזרזיריים, שמקורה באזורים הטרופיים של דרום אסיה. זוהי ציפור אוכלת-כל  והמזון שלה מגוון מאוד – הוא כולל בין השאר פירות, ביצים, חרקים, גוזלי ציפורים אחרות ואף גורי מכרסמים. בדומה לתוכים, המיינה מסוגלת לחקות את הצלילים שבסביבתה ואף דיבור אנושי. בשנים האחרונות, המיינה הופכת לנפוצה יותר ויותר בכל הארץ, והיא הגיע למקום החמישי בספירת הציפורים שנערכה ב-2015, כשהיא מקדימה את הבולבול, העורבני והנחליאלי. הן מקננות במקומות מגוונים בסביבת האדם, כולל עצים, בתים, רמזורים ועמודי תאורה.

אחת השאלות שמעסיקות את המדענים שחוקרים פלישה של מינים חדשים היא מדוע מינים פולשים מסוימים מצליחים להתבסס במהירות ובהצלחה ביעדם החדש, בעוד שאחרים נכשלים. במחקר שערך במסגרת עבודת הדוקטורט של טלי מגורי-כהן תחת הנחייתו של ד”ר רועי דור מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נבדק האם המיינות שפלשו לישראל הצליחו כל כך בזכות היכולת לפתח טכניקות חדשות להשגת מזון, וכך הסתגלו טוב יותר לסביבה החדשה.

החוקרים הציבו משימה שדרשה חדשנות בהשגת מזון בפני מיינות שחיות במקור הפלישה – כלומר, באזור תל אביב – ובפני כאלו שחיות בחזית הפלישה, כלומר באזורים שאליהם פלשו הציפורים רק לאחרונה: דרום הר חברון, נהריה, ומקומות נוספים בצפון ישראל ובדרומה.

בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב החוקרים הציבו בפניהן לוח עץ שאליו חובר צינור שקוף פתוח משני הצדדים, שבתוכו היתה מבחנה שקופה עם זחל. אל המבחנה חובר חוט, כך שהדרך היחידה שבה המיינות יכלו להשיג את המבחנה ואת הזחל העסיסי שבתוכה היתה למשוך בחוט וכך להוציא אותה מן הצינור – חשיבה חדשנית, לכל הדעות.

על פי תוצאותיו הראשוניות של המחקר, מתוך המיינות שהצליחו לפתור את המשימה והשיגו את המזון, כמעט 80 אחוז היו מחזית הפלישה, כלומר – מיינות שפלשו לאחרונה למקומות חדשים ברחבי ישראל. הציפורים מחזית הפלישה גם הפגינו מוטיבציה רבה יותר לפתור את המשימה (כלומר, הן ניקרו את הצינור השקוף, בתקווה להגיע לזחל, בקצב גבוה יותר). ככל שמספר השנים שעברו מאז הפלישה לאתר היה רב יותר, הזמן שעבר עד שהמיינות מאותו אתר התחילו לנסות ולפתור את המשימה היה ארוך יותר, והמוטיבציה שלהן לפתור אותה היתה נמוכה יותר.

כלומר, על פי תוצאות המחקר, נראה שתכונת החדשנות בהשגת מזון מאפיינת פרטים שנמצאים בחזית הפלישה, וייתכן שהיא מסייעת להם לפלוש לאזור חדש בהצלחה. איך ייתכן שקיימים הבדלים כאלה בתכונה בין פרטים מאותו מין שחיים באזורים שונים? וכיצד בעצם מיינות שפולשות באופן פעיל יכולות להפוך “פתאום” לחדשניות יותר מאחיותיהן שחיות במקור הפלישה? “יש לכך שתי אפשרויות” , מסבירה מגורי-כהן. “אפשרות אחת היא שזו וריאציה גנטית מסוימת, ואז קיימת סלקציה של הפרטים המוצלחים יותר, כלומר הפרט יצליח או שלא יצליח לשרוד בהתאם לאיך שהוא נולד. אפשרות שנייה היא שלפרט יש בגנום את היכולת להתנהג בשתי הדרכים, אבל הוא ‘בוחר’ דרך התנהגות בהתאם לתנאי הסביבה”.

על פי החוקרים, הבנה טובה יותר של ההתנהגויות שמאפשרות פלישה ביולוגית, כמו זו שמספקים ממצאי המחקר, היא חשובה על מנת לפתח אסטרטגיות טובות יותר למניעה וטיפול במינים פולשים.

המיינות שומרות על הדרורים?

במחקר אחר שהוצג בכנס, ונערך במסגרת עבודת הדוקטורט של איתי ברגר מהמעבדה של פרופ’ תמר דיין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניסו החוקרים להבין יותר כיצד משפיעות המיינות על המינים המקומיים בישראל. החוקרים בחנו את האופן שבו מיינות משפיעות על השגת המזון ועל הקינון, שתי תכונות שחשובות מאוד להישרדות, אצל דרור הבית – מין מקומי מוכר.

על מנת לבדוק את השפעת המיינות על התנהגויות השגת המזון של הדרורים, תיעדו החוקרים בווידאו דרורים שמחפשים ואוספים מזון במדשאות עירוניות, כשיש בסביבתם צוצלות (הציפורים החומות המוכרות ממשפחת היוניים שנפוצות בכל ישראל) או מיינות. במקרים שנבדקו לא היו כאלה שבהם מיינות התחרו בדרורים על מזון או ניסו לטרוף אותם, אלא כאלה שבהם המיינות פשוט נכחו בקרבת הדרורים. החוקרים מדדו את משך הזמן שבו ראשיהם של הדרורים היו מעל הדשא, כלומר הזמן שבו הם סרקו את סביבתם – מצב שמעיד על ערנות ותשומת לב לאיומים כגון טורפים, ובא על חשבון אכילה. להפתעתם של החוקרים, הדרורים הפגינו פחות ערנות דווקא כשהיו מיינות סביבם, כלומר – הדרורים עמדו פחות על המשמר כאשר המיינות היו בסביבתם, ויכלו להתמקד במשימת חיפוש המזון.

גם בניסוי נוסף שביצעו החוקרים, שבו ניתנה לדרורים האפשרות לבחור האם לאכול לצד כלוב עם דרורים אחרים או לצד כלוב עם ציפורים ממין אחר, מיינות או צוצלות, הדרורים העדיפו לאכול לצד המיינות ולא לצד בני מינם.

“יש כאן השפעה חיובית לכאורה של מין פולש”, אומר ברגר. לדבריו, ייתכן שהדרורים מרשים לעצמם להיות פחות ערניים לאיומים בסביבתם מכיוון שהם מסתמכים על ערנותן של המיינות, ש”יתריעו” על הופעת טורף. “יכול להיות שהראייה של המיינות והיכולת שלהן לזהות טורף טובה יותר משל הדרורים”, הוא אומר. “נעשו מחקרים על הראייה של זרזירים, שהן ציפורים שקרובות למיינות, והזרזירים בהחלט יכולים לזהות טורף ממרחק גדול יותר מאשר דרורים”.

אפשרות אחרת היא שהמיינות מתפקדות כ”שומרי הראש” של הדרורים. “יכול להיות שמכיוון שהמיינה היא מין כל כך תוקפני, טורפים פוטנציאליים נמנעים מלצוד באזורים שבהם היא נמצאת, וכך המיינות יוצרות סביבה בטוחה יותר לדרורים”, אומר ברגר.

על מנת לבדוק את השפעת המיינות על התנהגויות הקינון של הדרורים, החוקרים גידלו דרורים בשש מושבות בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב, כשבכל מושבה קיננו חמישה זוגות. בתוך חצי מהמושבות היה כלוב עם מיינה ובתוך החצי השני כלוב עם צוצלת. הצוצלת או המיינה לא יכלו לקיים שום אינטראקציה עם הדרורים: הן והדרורים יכלו רק לראות אלה את אלה. לאחר מחזור קינון אחד, הוחלפו המיינות בצוצלות ולהיפך, כך שכל הדרורים קיננו בקרבת שני מיני הציפורים האחרות.

החוקרים מצאו שהגוזלים שחיו ליד מיינות היו קטנים יותר ופחות מהם שרדו. כשהדרורים היו חשופים למיינה, כ-4.5 גוזלים בממוצע שרדו לפחות עד לגיל פריחה מן הקן, בהשוואה ל-7.5 ששרדו כשהדרורים היו חשופים לצוצלת. בניסוי אחר, מצאו החוקרים שדרורים האכילו פחות את גוזליהם כשהחוקרים הציבו בסביבתם פוחלץ של מיינה, בהשוואה למצב שבו הוצב פוחלץ של צוצלת.

ניסויים אלה מראים שעל אף היתרון בצריכת המזון, כושר ההתרבות של הציפור המקומית נפגע בעקבות נוכחות המיינות. לדברי ברגר, ישנן שתי סיבות אפשריות לשינוי בהתנהגויות הקינון של הדרורים. “יכול להיות שהדרורים רואים את המיינות כמי שעלולות לטרוף את הגוזלים, והם לא רוצים שהטורף יזהה את הקן. אנחנו יודעים מעדויות שמיינות טורפות גוזלים של דרורים”, הוא אומר. סיבה שנייה שעלולה לגרום לדרורים להשקיע פחות בצאצאיהם היא החשש לבטיחותם שלהם. “ציפורים שמקננות בתוך חורים, כמו דרורים, עלולות לחשוף את עצמן לטריפה מוגברת כפרטים בוגרים ברגע שהן נלכדות בתוך הקן, שבניגוד לקן פתוח יכול להוות מלכודת”, מסביר ברגר.

ממצאי המחקרים על המיינות חשובים במיוחד בהתחשב בכך שעדיין קיימים פערי מידע רבים בנוגע למאפיינים ולהשפעות של פלישות המינים בישראל. “אם מקבלי ההחלטות יחכו עד שנמצא את כל הממצאים על המינים הפולשים – זה יכול להיות מאוחר מדי”, אומר ברגר. “בגלל זה, בכל הנוגע למינים פולשים, צריך לפעול על פי עקרון הזהירות המונעת ולהשתדל למנוע מבעוד מועד פלישות ביולוגיות ככל הניתן, אפילו לפני שהוכחה ההשפעה שלהן”.