איזו קלישאה!

“יש איזה וירוס שמסתובב”, “בוקר טוב אליהו”, ו”זה לא אתה, זו אני” הם רק חלק מהקלישאות השחוקות שאנחנו משתמשים בהן. למה אנחנו זקוקים להן? על קלישאות, פתגמים וישראליוּת

שרית סרי | חיים אחרים

פעמים רבות במהלך חיי הרגשתי כמו קלישאה מהלכת: כשהתאהבתי, כשהתאהבו בי, כשנפרדתי, כשנפרדו ממני, כשהתפעלתי, כשהתפעלו ממני, כשצחקתי, כשהצחקתי, כשבכיתי, כשנפגעתי, כששמחתי, כשנעצבתי, כשהתחתנתי, כשהתגרשתי, כשהתרגשתי, כשרקדתי, כשניחמתי, כשניחמו אותי, כשחיזרו אחרי וכשחיזרתי. אבל איכשהו בכל הקשור לתחומי הרגש והבעתו, גם אם מיליארדים עשו זאת לפנינו, עדיין נרגיש ראשוניוּת, שלא לומר (או שכן) בתוליוּת ולעתים אף בלעדיוּת, כמו לידה למשל.

האם השימוש בקלישאות ובמטבעות לשון התחיל בעצם מדלוּת ומדלילות השפה של סבי סבינו? מחוסר יכולת של הורינו לתאר מצבים ורגשות טוב יותר? מניסיונות ההישרדות שלהם עם עלייתם לארץ ישראל ומרצונם העז להיטמע בחברה? לְמה נועדו הקלישאות? את מה הן משרתות? את מי הן באות להציל? כי הרי כל משפטי הניחומים והעידוד מכורסמים מרוב שחיקה ומייאשים מראש.

מסקרן אותי אם בשפה המקורית של הורינו היו פחות קלישאות, או שהקלישאות הצטרפו לשפה שלהם (ושלנו) בטבעיות בעקבות תרגום ביטויים משפת האם של כל בית אב. ושאלת השאלות: האם הקלישאות הן אבני הדרך ועמודי התווך של השפה היומיומית שלנו, הנשענת על סחורה מתורגמת מאינספור שפות, שהקלו על ההתאקלמות בארץ ישראל בלי לזנוח את שפת המקור שלהם?

השפה של הדיבור

(“קלישאות לא מתות, הן רק מתחלפות”, חכמה בלילה)
יש לי הרגשה שגם למיטיבי לכת בשבילי השפה והמילים דרושים מדי פעם איזה ביטוי או פתגם טוב גם בלי מוסר השכל. למה זה קורה לנו? אולי כי בכל זאת “טוב ציפור אחת ביד” ו”סוף מעשה במחשבה תחילה” וכידוע “פראיירים לא מתים”, כי “איך שלא תהפכו את זה”, “זה לא אתם – זו אני” וכו’ וגו’ וכיו”ב. בקיצור: נהירה ובריחה אל המוּכר הלא מחייב.

אלו בדיוק הרגעים שאני עוצרת, לוקחת את עצמי לשיחה צפופה ולוחשת באוזניי: חכי למשלוח מילים חדש. ועד אז? שקט. כשזה קורה לי, כמעט תמיד מביכה אותי ההישענות על מקורות שאינם תמיד יודעי דבר. אז מתחיל אצלי דיאלוג פנימי עשיר בסגנון: מה, לא יכולת להיות קצת יותר מקורית? אזל לו הלקסיקון הפרטי שאת נתלית על ביטוי לעוס, משומש או משובש שיצא לכולם מכל החורים?
אינני רוצה להישמע קלישאית ולרתום את העגלה לפני הסוסים או להיות (חלילה) חמור קופץ בראש, אבל תקנו אותי אם אני טועה: מי מאיתנו לא נזקק מדי פעם לאיזו קלישאה מצוינת כדי לתאר חוויה שעברנו? או לאיזה ביטוי ישן נושן כדי להבהיר את עצמנו תוך כדי שילוב סלנג מעודכן שיסביר במדויק את מצבנו?

מקום של כבוד

(אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה)
הקלישאה חיה, מתחדשת ובועטת גולים חזקים (לעתים עצמיים) לא רק בשפת הדיבור. היא מתקיימת בכל תחומי האמנות: מיליוני ציירים ביקום ציירו אגרטלי פרחים ונשים עירומות ועדיין נתפעם מהדיוק ומהצבע; המוני צלמים צילמו זוגות אוהבים בשקיעה ובזריחה או חתן וכלה ליד עוגת חתונה ועדיין נדמע במהלך הטקס; שחקני תיאטרון רבים ברחבי העולם שיחקו את דמותו של המלט ועדיין נמחא כפיים לפרשנות חדשה; כמה משוררים שוררו על אהבה, ועדיין נזדהה ונדמע עם משורר או עם תמלילן צעיר שהיטיב לתאר את תחושותינו.

מאות פנטומימאים ברחבי הגלובוס לגמו מים מכוס לא קיימת ועדיין טכניקה משובחת תעשה לנו את זה; כמה מוזיקאים ביצעו את הסימפוניה החמישית של בטהובן וכל פעם נתרגש מחדש ונתפעל מול נערה או נער (חנון, יורם או זלמן – תלוי בסלנג ובתקופה) המיטיבים לבצעה ממרום גילם הצעיר.

איכשהו, באורח פלא, עדיין אפשר להתרגש כל פעם מחדש גם מאמירות הנחשבות לבנאליות. אחרת איך נסביר את העובדה שהמשפט המפורסם “אני אוהב/ת אותך” לעולם לא יישמע קלישאי? אז למה קלישאה קיבלה דימוי שלילי כל כך (“אויש זה נדוש”), למה יש לה יחסי ציבור רעים כל כך (“תפסיקי לדבר בסיסמאות”) ולמה היא נתפסת כמשהו נחות?

נראה שהמינונים הם העיקר. יש המדברים אך ורק בסיסמאות ובמשפטים ששמענו מסבי סבינו, ויש המתבלים לעתים רחוקות באיזה משפט שיחדש משהו למישהו – ואז, להרגשתי, הוא מקבל מקום של כבוד. בעיניי, אין שום רע בקלישאה אם היא עוזרת לבטא בדייקנות רגש (“התאהבתי במישהי עוצרת נשימה”), תחושות (“כשראיתי אותו הרגשתי פרפרים”), מכילה עצה טובה (“לא שותים מים אחרי אבטיח”) או מחשבה (“עשיתי עם עצמי חושבים”). הבעיה מתחילה אם קלישאה משמשת בריחה ממשהו מנומק, חווייתי ועמוק יותר.

מי מחליט מתי משפט טוב הופך קלישאה? מתי הוא מוכרז כזה? האם כל משפט, פתגם או אמירה ששמענו לפחות שלוש פעמים ממקורות שונים מיד מתויג אצלנו בראש כקלישאה? ושאלת השאלות: האם יש קלישאות חיוביות? האם “מיליארד סינים לא טועים”, והאם באמת “הראש היהודי ממציא לנו פטנטים”?

באופן אישי אני מחבבת אנשים עם חיישנים רגישים, עם מוּדעות עצמית ועם רגישות לשפה, הנוטים לפתוח דבריהם בהסתייגות מבורכת בסגנון “אני יודע שאני נשמע כמו קלישאה, אבל” או “שזה לא יישמע קלישאי” ולפחות נותנים תחושה של ערנות לתופעה.

קלישאה כמצרך מבוקש

(הוצאת לי את המילים מהפה)
כל כך הרבה מחשבות ומילים קלישאיות התרוצצו לי בראש בניסיונות להסביר לעצמי מה ההגדרה של קלישאה מעבר להיותה סתם סחורה משומשת. האם היא באמת נחוצה לניהול דיאלוג תקין? ובעיקר למה אנחנו זקוקים לה כל כך ובמינונים גבוהים כל כך בדיאלוג היומיומי שלנו? כל משפטי ה”במקרה הכינותי מראש” האלה, שהתקבצו ונוספו אל השפה, נוצרו במקורם ודאי מנימוקים חיוביים – כדי ללמד, להזהיר, להורות, להבהיר, לרגש, להודיע, לדייק, לשתף בחוויה, ליצור הזדהות.

ואולי בלתי נמנע לחשוב שבמקביל לשימוש המוגבר, לנחיצותן הלא ברורה ולחשיבותן המפוקפקת, לעתים הקלישאות נוצרו גם כדי לנאום (במקום לנהל דיאלוג) להוכיח ידענות בשקל ותשעים (“בוקר טוב אליהו”), להרגיש שותפים לשיחה (“יש איזה וירוס שמסתובב”), להתחמק מעימותים מקצועיים (“תן לי לישון על זה לילה”) או רומנטיים (“אנחנו צריכים לדבר” המיתולוגי) או סתם לצורך דחיית הזולת (“דבר איתי ביום ראשון – לא הקרוב, זה שאחריו”), להתנשא על זולתנו כאילו “אין מחר” (כל מחלקת “אמרתי” או “התרעתי”).

כלומר, ייתכן שבתוך עולם הקלישאות הישראלי, הס פן תעיר, חבויה מלכות הסבטקסט היהודי-ישראלי לדורותיו: לברוח אל המקומות הכביכול בטוחים עבורנו, עד כדי כך שנלעס ונתבל את דברינו בחומרים ותיקים הנותנים הרגשה, טעם וסאונד של משהו שחוּמם במיקרוגל ששעונו עצר מלכת. ובכל זאת (באופן אבסורדי), נראה שהקלישאות הן כמו אוויר ותמיד יהיו איתנו כל עוד אנחנו נושמים. מזל שאנחנו לא נדרשים לשלם עבורן “זמן אוויר”.

מתוך ניסיון חייהם

“רק בתוך השקט נעלמת לה הקלישאה”. (חכם ציני עתיק)
אינני מבטלת את האפשרות שבמקורה כל קלישאה הייתה אמת חיים תמה וטהורה ונולדה עקב ניסיון חייהם של ההוגים אותה, אך מה שקרה לה ברבות השנים זה כבר עניין אחר. לא מעט פעמים היא מזמנת משפטי התראה ואזהרה הוריים לא מיותרים (“כשיהיו לך ילדים, תביני”) או בהחלט מיותרים (“תיזהרי, בסוף עוד תאחרי את הרכבת” – לרווקות שבינינו), אך מובן שיש מצבים שהשימוש בה פשוט מצחיק או מביך והכל באוזני המתבונן.

כמה דוגמאות לקלישאות היוצאות מהקשרן ואינן תורמות דבר:

• “יש הרבה דגים בים” – משפט ניחומים קלאסי שנאמר בעבר לבחורה בעת פרידה, ואיך בדיוק יעזור לה כרגע דימוי מעולם הדגה?
• “את כמו יין ישן נושן” – משפט חסר טקט לאישה בת 50 ביום הולדתה.
• “העם אמר את דברו” – הנאמר על ידי פוליטיקאי, בדרך כלל אחרי “ציבור שלם עומד מאחוריי” או “אנשים פונים אליי ברחוב”.
• “הכדור הוא עגול” – בפי אנשי ספורט, כאילו שחשבנו שהוא מעוין.
• “אני לא הפרעתי לך, אז אל תפריע לי” – המושחל בכל דיון טלוויזיוני בן שני משתתפים ומעלה.
• “עתיד ילדינו” – בימי בחירות ובחגיגות העצמאות.
• פתגמים משובשים כמו “עושה ימים כלילות” – במקום להפך, כי כך יוצא שהאדם ישן כל היום.

הקלישאה הפכה לפתטית

המסקנה המתבקשת היא שככל הנראה לא נוכל להעביר חיים שלמים בלי להשתמש מדי פעם בקלישאות, בביטויים או בפתגמים, המקיפים את חיינו ונצמדים אלינו כמו הורה מלווה מודאג ואובססיבי.

לרוב הם מופיעים בצורת מילים מוכרות בצירוף ידוע מראש (“אז קבענו טנטטיבית בתשע?”), המתאגדות אל משפטים מוכַּרים (“רק כדי לסבר את האוזן”) ונאמרות לעתים במין נונשלנטית מדאיגה (“עם כל הכבוד”), כמו דז’ה-וו ארוך ומתמשך (“ואל תיקחו אותי אישית”), כאילו אמרו לנו את זה כבר (“נגיע לגשר ואז נחצה אותו”), הוכיחו אותנו (“לכל מטבע יש שני צדדים”), הטיחו או נזפו בנו (“אל תקפוץ מעל הפופיק”), האטו לנו את הקצב (“נהרוג תורכי וננוח” ו”פרה-פרה”) או שאנחנו עצמנו אמרנו (“כפי שנאמר”), או ששמענו בעבר את הצלילים האלו (“תכל’ס”), האינטונציה הזאת והמילים האלו המוכרות כל כך (“אם יורשה לי”).

מילא לשמוע או להשמיע בגיל 18 את מילות הפרידה הקלאסיות “זה לא אתה, זו אני”, אבל להתעסק במשפט הזה ובדומיו בגילים 30 עד 40 פלוס זה כבר אינו קלישאי, אלא פתטי.

בשבחה של הקלישאה

(“מחשבות על העתיד עושות לי דז’ה-וו”. חכם ציני ענתיקה)
המסקנות הפרטיות שלי לגבי השימוש המוגבר בקלישאות (“ואל תגידו אחר כך שלא אמרתי”) קשורות בקשר ישיר לקשב הפנימי והחיצוני שלנו ובהנחות שנעשה לעצמנו. אם נהיה ערים למינונים ונטפח את המוּדעות והערנות לשפה של הדיבור, וכמובן נשכלל את ההומור העצמי עקב שימוש יתר בחומרים מן המוכן, נגלה שהקלישאות אפילו מנחמות.

אם רק נודה בפני עצמנו שמדובר בסוג של “הונאה עצמית בהסכמה” ובעצלנות מוחית זמנית. לעתים, עקב בעיות קשב ו/או ריכוז קלות עד מתונות, מוחנו זקוק ונדרש לאתנחתא מחשבתית ובדרך לגיטימית הוא בורח אל הפשוט, אל המוכן ואל הידוע, אל עולמות מטבע הלשון או אל הסלנג ה”הזוי ברמות על”, והם משמשים בעצם כקטע קישור (לעתים מבורך) לעניין הבא. כן, יש כאן הזמנה בפירוש להמשיך להשתמש בהן, אך במינון נמוך יותר, בבקשה.

כל שנותר לנו הוא לזכור שכל טקסט מן המוכן חבוט מרוב שימוש שנאמר לנו או על ידינו, וכל קלישאה שחוקה ככל שתהיה, הם “על הדרך” שיטה מצוינת להתחמק מלומר דבר מה אמיתי, אישי או חושפני, או משהו שאיננו מעוניינים לשתף או לפתח. פשוט נזכיר לעצמנו שחיינו גם ככה מלאים בסבטקסט, גם כשאיננו מדברים בקלישאות. יש צורך במשנה זהירות, ממש כמו השאלה-תשובה הישראלית קלאסית במפגש רחוב מקרי עם חבר רחוק, המתעניין בשלומנו אך מצפה רק לתשובה חיובית ואומר בנשימה אחת: “מה-העניינים-הכל-טוב?”, או כמו תיקון רכילות שניות אחרי ההכפשה: “אבל ההיא יש לה ראש על הכתפיים” ו”ההוא דווקא בחור טוב, מסכן”.

במילים אחרות, הקלישאה היא גם הברקה שיווקית מעולה לסגור דיונים שלא רצינו מלכתחילה להיכנס אליהם (מלכת ההכללות: “כן, כולם חולים עכשיו, זו עונת מעבר”), והיא הדרך הקלה לא להגיד דבר ובכל זאת להשמיע (“לחמור לא מראים חצי עבודה” בחסות עמותת “הנה אמרתי משהו בכל זאת”), וכמובן התחמקות מעולה לא לשתף ברגשותינו האמיתיים (“עזוב זה לא לטלפון”). יענו (או “תכל’ס”) – הַשמַעַת קול ולא דעה. לכן, כדאי לנצל את הקלישאות באופן פרטי-חיובי בלבד ובמינונים זעירים, למשל כשהן מגיעות כקרש הצלה ומגיחות בזמן מנוחת המוח מלייצר דבר מה חדש.

עולם בלי קלישאות?

“סיכומים נעשה בסוף עונה”. (שדר ספורט מתחיל)
אי אפשר לדמיין את עולם הספורט (בכלל) והכדורגל (בפרט) ללא כל הקלישאות והביטויים של שדרני עבר מפוארים כמו “ככה לא בונים חומה” הידוע. אין סיכוי להבין הורות ישראלית-יהודית בלי כמה קלישאות טובות הארוזות כצידה לדרך מבית הורינו – “לך לחדר שלך ותחשוב טוב-טוב איך התנהגת”, “ואם כל הילדים יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?”, ושאלת הקלישאות: “ואם לסבתא היו גלגלים?”. ויש עוד ועוד שאלות רטוריות שנותרו ללא מענה לאורך הדורות, החובקות עדות, החוצות גלויות והיוצרות בתוך העברית קשר, שייכות והְקשר ללאום ולשפה. מתברר כי החומר המוּכר הזה מקרב בין לבבות לאוזניים ללא הבדלי דת, גזע וגיל. קול העם היהודי היושב בציון.

אם הקלישאה תיעלם מחיינו יימחק איתה גם מקצוע פופולרי מאוד בשנים האחרונות – “יועצי תקשורת” המכוּנים גם “אסטרטגים”. אלו אנשים שהעלו את השימוש בקלישאות לדרגת אמנות (עם כל הסקופים, הספינים והקוקו והסרפן), וכל היחצ”נים, העיתונאים ואנשי התקשורת עם תרבות ההגזמות, ההפרזות וההכללות (“מדינה שלמה עוצרת נשימתה”, “שרה נתניהו בריאיון מיוחד”, “שמעון פרס כפי שלא הכרתם” או “ביבי בנעלי בית”).

ומה יעשו בלי הקלישאה כל הפוליטיקאים, הפורטים על הסמלים שבלב הקונצנזוס. ושוב תישמענה בחוצות ירושלים מילים יפות מכובסות במי קַלון, מילים אופטימיוֹת, פטריוטיות אך ללא כיסוי – על ירושלים בירתנו הנצחית (ערב בחירות בלבד), על החינוך כעתיד ועל העתיד בחינוך. ועוד ועוד קלישאות על יציבות כלכלית וכלכלה יציבה, על הרפורמה בחינוך והחינוך הרפורמי, על שגשוג ופריחה, על רוחו הנצחית של עם ישראל בארץ ישראל, על בירת ישראל ועל דגל ישראל. ולא לשכוח את קלישאות מזג האוויר (מי אמר “רוח קלה עד מתונה” ולא קיבל?) ולזכור תמיד שמדליקי תנורים יש רק בצפון, והשקע הברומטרי מתורכיה תמיד נע לאזורנו ולעולם אינו עומד מעלינו.

לסיכום חיובי: מצד אחד, קלישאה היא בעצם אמצעי משובח למלא זמן אוויר בכלום; לדבר דברי סרק בהרחבה. מצד שני, גם לזה יש מקום כי לא חייבים כל הזמן להתעסק בעיקר ולעתים התפל הוא מתוק מנשוא (מתוך הספר “מי הזיז את הקלישאה שלי”).

הכותבת היא קומיקאית, שחקנית, מדבבת וסופרת (הספר “תהיו בקשר, ספר לישראלים בלבד” בהוצאת עם עובד, וספר שני “ד”ש בבית” ייצא לאור בקרוב)