תחילה הגיעו הבזק מסנוור, גל הדף וצונאמי אדיר; אחר כך כיסו אבק, פיח ותרסיסים את השמים, עצרו את הפוטוסינתזה ומוטטו את שרשרות המזון. שני חוקרים משחזרים כיצד נראו השעות, השנים ועשרות מיליוני השנים שלאחר פגיעת צ'יקשולוב
"בתוך הבזק אחד היא נשרפה, ועולמה השתנה לנצח", כותבים החוקרים מוניקה גריידי ומייקל ג'יי בנטון.
כך מסתיים יומה האחרון של נקבת טירנוזאורוס רקס דמיונית, הפוסעת בין עצי מחט בצפון אמריקה של סוף תקופת הקרטיקון. היא מרחרחת פגר של טריצרטופס, מבחינה באנקילוזאורוס סמוך לאגם ולבסוף מרימה את ראשה לעבר נקודת אור ההולכת ומתבהרת בשמים.
גריידי, פרופסור למדעים פלנטריים ולמדעי החלל באוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, ובנטון, פרופסור לפלאונטולוגיה של בעלי חוליות באוניברסיטת בריסטול, השתמשו בתמונה הספרותית הזאת כפתיחה לשחזור מדעי של אחד הימים הגורליים בתולדות החיים. במאמרם ב־The Conversation הם מתארים מה היה אפשר לראות, לשמוע ואף להריח במהלך הפגיעה ובשעות, בשבועות ובשנים שאחריה. הידיעה שלהלן היא עיבוד עיתונאי מקורי של מאמרם, בתוספת מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות.
יום לפני הפגיעה: כוכב שאינו זז
יממה לפני האסון התנהל העולם כמעט כרגיל. האקלים היה חם, מפלס הים היה גבוה בהרבה מזה של ימינו, וחלקים נרחבים ממזרח מקסיקו ומדרום ארצות הברית היו מכוסים בים רדוד.
האסטרואיד, שקוטרו מוערך ב־10 עד 15 קילומטרים, היה נראה במשך ימים כנקודת אור דמוית כוכב. מכיוון שהוא התקדם כמעט ישירות לעבר כדור הארץ, תנועתו על רקע השמים הייתה מועטה. רק בשעות האחרונות הוא היה נעשה בהיר דיו כדי להיראות גם באור היום.
לא הייתה מערכת התרעה, לא היה מקום בטוח להתפנות אליו, וליצורים שחיו אז לא הייתה דרך להבין שהנקודה המתבהרת היא גוף שמימי המתקרב במהירות של עשרות קילומטרים בשנייה.
רגע הפגיעה: מכתש בתוך שניות
לפני כ־66 מיליון שנה פגע האסטרואיד באזור שהוא כיום צפון חצי האי יוקטן במקסיקו. באותה עת היה האזור מכוסה בים רדוד ובקרקעית עשירה בסלעי גיר, בקרבונטים ובמינרלים המכילים גופרית.
הפגיעה יצרה את מכתש צ'יקשולוב, שקוטרו כ־200 קילומטרים. האנרגיה הקינטית של האסטרואיד הומרה בתוך שניות לחום, לגלי הלם ולרעידות סייסמיות. מי ים, האסטרואיד עצמו וכמויות עצומות של סלע הותכו, רוסקו או התאדו. ([Nature][1])
תחילה נוצר חלל זמני עמוק ורחב בהרבה מן האסטרואיד. קרקעית המכתש התרוממה בחזרה, בדומה לפני מים לאחר נפילת אבן, ויצרה פסגה מרכזית גבוהה. אלא שהסלע לא היה מסוגל לתמוך במבנה: הפסגה קרסה החוצה ויצרה טבעת הרים קבורה, שנחקרה עשרות מיליוני שנים לאחר מכן באמצעות קידוחים.
מחקרי הדמיה מצביעים על כך שהאסטרואיד פגע בזווית תלולה, כנראה כ־45 עד 60 מעלות. זווית כזאת הייתה יעילה במיוחד בהעפת חומר מן הקרקע אל האטמוספרה ובהפצת אבק וגזים משני אקלים ברחבי העולם. ([Nature][2])
הדקות הראשונות: הבזק, גל הדף ורוחות על־קוליות
יצור שנמצא בקרבת מקום היה רואה תחילה אור עז בהרבה מאור השמש. ייתכן שהיה שומע פצפוצים חלשים שנוצרו כאשר הקרינה חיממה במהירות את הקרקע ואת האוויר שמעליה. הבום העל־קולי היה מגיע מאוחר יותר, משום שהאור נע מהר מן הקול.
סמוך למכתש לא היה אפשר לשרוד את החום ואת גל ההדף. במרחקים גדולים יותר התפשטו רעידות אדמה, רוחות עזות וגלי לחץ. סלעים שנעקרו מן הקרקע הועפו למרחקים של מאות ואף אלפי קילומטרים.
עם זאת, השחזור המדויק של ההרס המיידי מבוסס במידה רבה על מודלים ממוחשבים. אין דרך לדעת מה הייתה הטמפרטורה בכל נקודה או באיזו מהירות דעכה עוצמת הרוחות. גם היקפן של השריפות שפרצו בעקבות הקרינה התרמית והחומר הלוהט שחזר לאטמוספרה עדיין נתון לוויכוח מדעי. ([Nature][3])
הצונאמי חוצה את האוקיינוסים
מאחר שהאסטרואיד פגע בים, ההתנגשות הדפה כמויות אדירות של מים וקרקעית ים. בקרבת המכתש נוצרו גלים שגובהם הגיע למאות מטרים ואף יותר, ושטפו את חופי מפרץ מקסיקו.
הדמיה עולמית שפורסמה ב־2022 הראתה כי הצונאמי התפשט מן המפרץ אל האוקיינוס האטלנטי, ולאחר מכן לאוקיינוס השקט וההודי. החוקרים השוו את האנרגיה הראשונית שלו לאלפי ואף לעשרות אלפי אירועי צונאמי מודרניים גדולים. עדויות לשחיקה ולהפרעה בקרקעית הים נמצאו באתרים המרוחקים אלפי קילומטרים ממקום הפגיעה.
הגלים נחלשו ככל שהתרחקו, אך גם בחופים רחוקים הם יכלו להציף אזורים נרחבים, לעקור צמחייה ולשנות בתי גידול. עם זאת, הצונאמי לבדו לא היה הגורם העיקרי להכחדה העולמית. האיום הגדול באמת כבר הצטבר גבוה באטמוספרה.
השעה הראשונה: השמים מתחילים לבעור ולהחשיך
חומר שנזרק מן המכתש חדר לשכבות העליונות של האטמוספרה ואף יצא לזמן קצר לחלל. טיפות סלע מותך וגרגירי מינרלים התקררו לכדוריות זעירות וחזרו אל פני כדור הארץ.
כניסתם המחודשת חיממה את האטמוספרה. באזורים מסוימים התלקחה צמחייה, והפיח מן השריפות הצטרף לאבק הסלעים ולתרכובות שנפלטו מן המכתש. בתוך שעות החלה חגורת החומר המקיפה את כדור הארץ לחסום חלק הולך וגדל מאור השמש.
במקומות המרוחקים מן הפגיעה, ובהם חלקים מאסיה, אירופה וניו זילנד, ייתכן שבשעה הראשונה לא הורגש דבר מלבד שינוי בצבע השמים. היצורים שחיו שם שרדו את הפיצוץ – אך עמדו בפני אסון איטי וממושך יותר.
הימים הראשונים: מהחום אל הקור
האבק, הפיח ותרסיסי הגופרית הקטינו את כמות קרינת השמש שהגיעה לפני השטח. הטמפרטורות החלו לרדת, וצמחים ופיטופלנקטון התקשו לבצע פוטוסינתזה.
במשך שנים סברו חוקרים כי תרכובות גופרית היו הגורם המרכזי ל"חורף הפגיעה". האסטרואיד פגע בסלעים עשירים בגופרית, וחימום הסלעים שחרר גזים שיכלו להפוך לתרסיסים מחזירי אור. גזים אלה תרמו גם לגשם חומצי ולהחמצה מהירה של פני האוקיינוסים.
מחקר שפורסם ב־2025 אמנם אישר כי נפלטה כמות אדירה של גופרית, אך העריך אותה בכ־67 מיליארד טונות בממוצע – כחמישית מכמה מן ההערכות המוקדמות. מכאן עולה שחלקה של הגופרית ביצירת החורף העולמי היה כנראה קטן מכפי שחשבו, וכי האבק והפיח מילאו תפקיד מרכזי יותר.
שבועות ושנים של חושך
מחקר שפורסם ב־Nature Geoscience ב־2023 בדק את גודלם של גרגירי אבק בשכבת הגבול שבין הקרטיקון לפלאוגן. החוקרים מצאו כמות גדולה של אבק סיליקטי דק, שגרגיריו היו קטנים מספיק כדי להישאר באטמוספרה במשך שנים.
לפי ההדמיות, חלק מן האבק יכול היה להישאר באוויר עד כ־15 שנה. הטמפרטורה הממוצעת העולמית הייתה עשויה לרדת בשיאה בעד כ־15 מעלות צלזיוס, וכמות האור הזמינה לפוטוסינתזה צנחה לרמה שלא אפשרה כמעט כל ייצור ראשוני במשך קרוב לשנתיים.
לא כל אזור היה חשוך או קר באותה מידה, ולא כל התוצאות התרחשו בדיוק באותו זמן. המספרים משתנים בין מודלים בהתאם להנחות על כמות האבק, גודל הגרגירים, הפיח והגופרית. אולם התמונה הכללית ברורה: מערכות המזון ביבשה ובים איבדו את הבסיס שעליו נשענו.
מדוע בעלי החיים הגדולים נעלמו?
הדינוזאורים שחיו הרחק ממקסיקו לא נהרגו בהכרח ביום הפגיעה. רבים מהם שרדו את השעות ואף את הימים הראשונים, אך נתקלו בעולם שבו הצמחים מתו, הטרף נעלם והטמפרטורות צנחו.
בעלי חיים גדולים נזקקו לכמויות מזון גדולות ולא יכלו להסתתר במחילות או להתקיים זמן רב על מלאי מזון קטן. דינוזאורים שאינם עופות, פטרוזאורים, אמוניטים וזוחלים ימיים גדולים נעלמו לחלוטין.
לעומתם, לכמה קבוצות של יצורים קטנים היו יתרונות: יכולת להתחפר, לחיות במים, להיזון מזרעים ומחומר אורגני מתפרק, או להאט את חילוף החומרים. כך שרדו שושלות של יונקים קטנים, עופות, תנינים, צבים, לטאות, נחשים ודו־חיים.
בסך הכול נכחדו על פי ההערכות כ־75% מן המינים שחיו בכדור הארץ. אף אחת מן הקבוצות ששרדו לא יצאה מן האסון ללא פגיעה; ההבדל היה שכמה אוכלוסיות הצליחו להחזיק מעמד עד שהאור והצמחייה חזרו. ([Nature][1])
עשר שנים לאחר הפגיעה: עולם ללא דינוזאורים גדולים
כאשר האבק והפיח שקעו והאור חזר, נבנו מערכות המזון מחדש. שרכים וצמחים מהירי צמיחה התפשטו ראשונים בשטחים הפגועים, ולאחר מכן הופיעו יערות חדשים.
אלא שהמערכות האקולוגיות כבר לא היו אותן מערכות. בעלי החיים הגדולים ששלטו ביבשה במשך יותר מ־150 מיליון שנה נעלמו, ומינים קטנים ששרדו יכלו להתפשט לנישות שהתפנו.
היונקים לא הופיעו בעקבות הפגיעה – הם התקיימו לצד הדינוזאורים במשך מיליוני שנים – אך היעלמותם של המתחרים והטורפים הגדולים פתחה בפניהם אפשרויות חדשות. במהלך מיליוני השנים הבאות התפתחו מהם קבוצות גדולות ומגוונות, ובהן גם הפרימטים.
גם במרכז המכתש חזרו החיים
באופן מפתיע, אזור הפגיעה עצמו לא נותר שממה קבועה. מחקר שפורסם ב־2025 מצא כי מערכת הידרותרמית שנוצרה בסלעים החמים של המכתש הזרימה מינרלים וחומרי מזון אל המים שמעליו.
לפי החוקרים, המערכת הזאת תרמה להתפתחות חיים ימיים באתר במשך מאות אלפי שנים. המקום שהיה מוקד האסון נעשה בהדרגה סביבה עשירה בחומרים מזינים – דוגמה קיצונית ליכולתם של החיים לנצל גם את תוצאותיו של אירוע הרסני. [UT Institute for Geophysics]
66 מיליון שנה לאחר מכן
מכתש צ'יקשולוב קבור כיום ברובו מתחת לסלעים צעירים ולמי מפרץ מקסיקו. הוא אינו נראה כמכתש רגיל מן הקרקע, אך אפשר לזהות את קווי המתאר שלו במדידות כבידה, מגנטיות ומכ"ם. קשת של בולענים בחצי האי יוקטן מסמנת בעקיפין חלק משוליו.
רק בשנת 1980 הציעו לואיס אלוורז, בנו וולטר ועמיתיהם כי שכבת אירידיום חריגה שנמצאה בסלעים ברחבי העולם מעידה על פגיעת אסטרואיד. ב־1991 זוהה מכתש צ'יקשולוב כאתר המתאים בגילו ובגודלו. מאז הצטברו עדויות מסלעים, מאובנים, קידוחים והדמיות אקלים.
השחזור של גריידי ובנטון אינו צילום מדויק של יום הפגיעה. חלק מן הפרטים מבוססים על מודלים שהחוקרים ממשיכים לשפר, והוויכוח על משקלם היחסי של אבק, פיח וגופרית עדיין נמשך. אך המסקנה אינה שנויה במחלוקת רבה: ההתנגשות שינתה בתוך זמן קצר את האקלים, עצרה את ייצור המזון והובילה להכחדה המונית.
האסטרואיד לא רק סיים את עידן הדינוזאורים הגדולים. הוא פתח מסלול אבולוציוני חדש, שבסופו הופיעו גם בני האדם – יצורים המסוגלים, 66 מיליון שנה לאחר האירוע, לקרוא את שרידי האסון מתוך שכבה דקה של סלע.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
עוד בנושא באתר הידען
- מה הרג את הדינוזאורים?
- האסטרואיד שהכחיד את הדינוזאורים היה אסטרואיד פחמני
- האסטרואיד שהרג את הדינוזאורים פגע בזווית הגרועה ביותר
- העופות ניצלו מההכחדה של קרוביהם הדינוזאורים בזכות היכולת לאכול זרעים
- הדינוזאורים שגשגו לפני פגיעת האסטרואיד שמחתה אותם
- מתחזק הקונצנזוס סביב הקביעה כי אסטרואיד הרג את הדינוזאורים
- ההתאוששות הייתה מהירה מהצפוי
