הרופא הקטלני ביותר, או – איך נמנע סוף העולם בשנות התשעים

חברי הכת האמינו שזמנה של מלחמת גוג ומגוג הולך וקרב, וכי בבוא יום הדין, ישרדו רק הטהורים והמוצלחים. במילים אחרות, רק אלו שהצטרפו מבעוד מועד לכת האהום ישרדו. לגבי האחרים היתה להם תוכנית אחרת, שיצאה לפועל בפיגוע מתקפת גז הסארין ברכבת התחתית בטוקיו ב-1995

“לפיכך לסוף העולם יש לצפות בכליון עיניים, על-ידי כל המאמינים.” וויליאם איימס, 1576-1633.

אילו היה איקואו האייאשי רושם את עצמו ב- JDate, הוא לא היה מקבל פניות כי הוא יפני. אבל אילו היה רושם את עצמו במקבילה האלקטרונית בארץ מולדתו, בוודאי היה צריך לנקות את תיבת הדואר מדי מספר ימים מרוב פניות. עד גיל 50, האייאשי הצעיר למראה כבר היה בעל תואר לרפואה, הועסק כראש המחלקה לרפואת עורקים ולב בבית-חולים מוערך בסמוך לטוקיו והספיק לקחת חלק בפיגוע המוני שהביא למעלה מ- 5000 בני-אדם לבתי-החולים. אלא שכנראה שאת החלק האחרון הוא היה משמיט, בעיקר בשל העובדה שהוא היה אחד מהטרוריסטים.

לאחר שסיים האייאשי את לימודי הרפואה ואת שנות ההתמחות, הוא עסק ברפואה כמקצוע מלא. אך בהדרגה התייאש האייאשי מהרפואה המודרנית ומנסיונותיו לרפא את תחלואי העולם. הוא חיפש תשובה לחיים ולמוות, לקיום ולאין, למהות החיים ולמטרתם. את כל אלו מצא בכת האהום שינריקיו, 'האמת המוחלטת' בתרגום חפשי מיפנית, ובמנהיגה, שוקו אסהארא.

כבר במאה ה- 18 הזהיר וולטייר מפני אלו המתיימרים לדעת את כל שיש לדעת. “הוא חייב להיות בור ביותר, מכיוון שהוא עונה על כל שאלה שנשאל.” כתב וולטייר, והתייחס בלא-יודעין למנהיג כת האהום, יותר ממאתיים שנה לאחר מותו. אסאהרא הקים את כת האהום ביפן כחלק מפולחן אישיות קיצוני. חברי הכת נשבעו אמונים למנהיג, ועשו ככל שציווה עליהם, במטרה להביא את קץ העולם בהקדם האפשרי. בגשטלט של נצרות, בודהיזם והפאוור ריינג'רס, הצהיר אסהארא על עצמו כישו החדש, שבא לקחת על עצמו את כל חטאי העולם, להתמירם לאנרגיה רוחנית ולהזרימה למאמיניו כדי לתת להם כוחות-על ולהרחיק מעליהם את הקארמה הרעה.

חברי הכת האמינו שזמנה של מלחמת גוג ומגוג הולך וקרב, וכי בבוא יום הדין, ישרדו רק הטהורים והמוצלחים. במילים אחרות, רק אלו שהצטרפו מבעוד מועד לכת האהום ישרדו. אך מכיוון שכל אמונה קיצונית צריכה אויב קיצוני, קבע אסאהרא שרשויות החוק והממשלות ברחבי העולם מודעות לכוחותיו העליונים וכי הן מנסות ברשעותן למנוע מיום הדין להתממש. אויביה העיקריים והמיידיים של הכת, לפי אסאהרא, היו הדתות היפניות היריבות, ה- 'בונים החפשיים' מארצות המערב ובאופן לא מפתיע – היהודים, השולטים בעולם ביד רמה.
נו, שוין. ידענו שזה הולך להגיע לזה.

מרגע הקמתה, גדלה הכת במהירות עד שהגיעה למספר ההזוי של 40,000 מאמינים ברחבי העולם, שכולם ראו בשוקו אסהארא את ישו החדש, וחלקם היו מוכנים למות וגם להרוג עבורו. אסהארא פתח מנזר חדש ביפן, ששימש גם כמפקדה עבור הכת. בבניין התגוררו רק המאמינים האדוקים ביותר, שהשתתפו בין היתר בסדרה של אימונים פיזיים מייגעים ומדיטציות ארוכות, כשהם מחוברים לחיישנים אלקטרוניים המנטרים את קצב הלב ואת פעילות המוח ומודדים עד כמה התקרב המאמין להשגת כוחות העל הנחשקים.

איקואו האייאשי, הרופא האבוד, מצא את התשובות שחיפש אצל אסאהרא. המנהיג בעל שיגעון הגדלות מצא את הרופא לטעמו, והאייאשי הפך להיות אחד מחביביו של ישו החדש ונבחר לתפקיד 'שר הבריאות' של הקבוצה. הוא הרכיב את תפריט הדיאטה המיוחד של הנזירים ופיקח על ניסויים בסמים מעוררי-הזיות. אך שלא בידיעתו ומאחורי גבו, הורה אסאהרא לקציניו הבכירים להתחיל לייצר חומר כימי מסוג שונה מאד: סארין – גז עצבים קטלני.

חברי הכת שעסקו בייצור הסארין מכימיקלים ומקוטלי-חרקים דאגו היטב להתמגן מפניו. הם לבשו חליפות מגן אטומות ומסיכות נשימה, ומסיבה טובה: מולקולות הסארין, בגז או בנוזל, מסוגלות לחדור לגוף דרך העור או דרכי הנשימה ולפגוע בקישורים שבין העצבים לשרירים. קישורים אלו נקראים סינפסות, ובהם שלוחות העצבים נוגעות לא-נוגעות, מרפרפות בעדינות, מעל פני השטח של תאי השריר.
אם עד עתה עסקנו בדרך בה האות החשמלי מזנק לאורך שלוחת העצב, הרי שבסינפסה המסר החשמלי מגיע לסופו. עם מתן הפקודה במוח להניע את השריר, עובר המסר דרך העצב הרלוונטי עד להגיעו לסינפסה המחוברת לשריר המתאים. אך תאי העצב אינם מתחברים ישירות לתאי השריר, אלא רק מתקרבים לפני השטח שלהם. המסר החשמלי מגיע, למעשה, לקצה השלוחה העצבית ושם הוא דועך לאין ולאפס. כיצד, אם כך, מדלג האות על פני המרווח הבין-סינפטי ומגיע לשריר? וכיצד משפיע הסארין על המסר?

העברת המסרים של הסינפסה מתחילה כאשר המתח החשמלי מגיע לקצה השלוחה העצבית. כפי שלאורך העצב גרם המתח החשמלי לפתיחת תעלות הנתרן בזו אחר זו, כך גורם המתח לפתיחת תעלות מסוג שונה בקצה העצב: תעלות סידן. יוני הסידן החיוביים חודרים לקצה העצב דרך התעלות שנפתחו במפתיע, ומניעים מנגנון המביא לשחרור מולקולות בשם אצטיל-כולין מתא העצב ואל תוך הסינפסה. מולקולות אלו שייכות לקבוצה הנקראת נוירו-טרנסמיטרים (שליחים עצביים) – ומשמשות ל- 'הקפצת' המידע העצבי אל מעבר לסינפסה.
האמת היא שהמרחק שהמסר צריך לעבור, בין תא השריר לתא העצב, אינו גדול במיוחד, ומסתכם בעשרים ננו-מטר (עשרים מיליארדיות המטר). מכיוון שכך, מולקולות האצטיל-כולין המופרשות בצד אחד של הסינפסה מסוגלות להגיע כמעט מיידית לתא השריר, שעל פניו הן נקשרות לתעלות יונים יוצאות-דופן. תעלות יונים אלו מזכירות דלת נעולה: הן אינן נפתחות כתוצאה משינוי המתח החשמלי, אלא כתוצאה מהיקשרות של מולקולת האצטיל-כולין אליהן, בדומה למפתח. ליתר דיוק, לכל תעלה כזו נחוצים שני מפתחות – שתי מולקולות אצטיל-כולין – שיקשרו אליה ביחד.

מהרגע שהתעלה נפתחה, יונים חיוביים של נתרן, אשלגן וסידן נוהרים דרכה לתוך תא השריר, וקרום התא נטען במטען חיובי חזק, הגורם לתעלות נתרן וסידן נוספות להיפתח. ריכוז יוני הסידן בתוך התא עולה במהירות, וכשהוא עובר סף מסוים, מסוגלים סיבי השריר שבתוך התא להתכווץ.

וכיצד פועל הסארין? אילו היינו צריכים לתכנן חומר לחימה כימי אידיאלי, בוודאי היינו מנסים למצוא חומר שיוכל לפרק את האצטיל-כולין בעודו בסינפסה. במקרה זה, השליח העצבי לא היה מצליח לפתוח את תעלות היונים שעל גבי השרירים. השרירים לא היו מקבלים הוראות מהעצבים והקורבנות היו מתים משיתוק. אך באופן פרדוקסאלי לכאורה, נזקיו של הסארין באים לידי ביטוי דווקא בכך שהוא אינו מאפשר לאצטיל-כולין להתפרק בחלל הסינפסה.

אילו היה האצטיל-כולין נותר שלם בתוך הסינפסה, הרי שהוא היה ממשיך לפתוח את תעלות היונים של תא השריר באופן קבוע, והשריר היה מפרש זאת כהוראה שעליו להתכווץ באופן בלתי-פוסק. כדי למנוע את התופעה, קיים בחלל הסינפסה אנזים הנקרא אצטיל-כולין אסטראז, שמסוגל לפרק את האצטיל-כולין במהירות. בדרך זו, לאצטיל-כולין המופרש יש זמן להעביר רק מסר מהיר שיוביל להתכווצות בודדה של השריר, לפני שהוא עובר פירוק, ונספג בחזרה לתוך תא העצב, שם הוא מורכב מחדש ומוכן לשיגור מחדש.
מולקולות הסארין נקשרות לאנזים המפרק ומונעות ממנו לעשות את פעולתו. התוצאה היא שאצטיל-כולין נותר שלם בתוך הסינפסה, שומר על התעלות פתוחות וגורם לתא השריר להתכווץ שוב ושוב ללא הפסקה. בשלב הראשון של החשיפה, סובלים הקורבנות מרעידות ועוויתות בלתי-נשלטות של השרירים. גם בלוטות ההפרשה השונות בגוף – הזיעה, הרוק ואחרות – מקבלות מסרים להפעלתן באמצעות האצטיל-כולין, ולכן בשלב זה חווים הקורבנות גם הזעה מוגברת, נזלת, דמעת וריור. לאחר זמן קצר, השרירים מגיעים לאפיסת כוחות אינם יכולים להמשיך להתכווץ. הקורבנות מתים, בדרך-כלל, כשהם נחנקים על הפרשותיהם הם.

כת הסארין תוקפת

בתחילת שנות התשעים הפכה כת האהום שינריקיו להיות אגרסיבית במיוחד, ואסהארא הורה למאמיניו לרצוח באופן נקודתי את המתנגדים לכת ואת משפחותיהם. המשטרה היפנית התחילה להבין, אט-אט, עם מי יש להם עסק, והתחילה לגבש ראיות כנגד הכת ומנהיגה. לפני 14 שנה, ב- 1995, אסהארא הבין שהמשטרה עומדת לפשוט בקרוב על המנזרים שברשות האהום, והחליט להקדים תרופה למכה. בנסיון נואש להסיט את תשומת הלב של שוטרי יפן ולקנות זמן נוסף, נשלחו האייאשי וארבעה חברים אחרים בכת, עם הוראות לפזר ברכבות התחתיות בטוקיו כחמישה ליטרים של סארין. כדי לקבל פרופורציה, טיפת סארין העומדת על ראש סיכה מספיקה כדי להרוג אדם בוגר תוך דקה אחת.

ב- 20 למרץ עלה איקואו האייאשי, רופא מומחה למחזור דם ובעיות לב, לרכבת התחתית בטוקיו. בידו האחת נשא שתי שקיות פלסטיק אטומות, שכל אחת מהן הכילה 450 מ”ל של גז העצבים הקטלני סארין בצורתו הנוזלית. בידו השניה החזיק מטרייה בעלת חוד מתכת מושחז, באמצעותה התכוון לנקב את שתי השקיות על הרכבת הומת האדם. באותו הזמן, ארבעה חברים אחרים בכת האהום שינריקיו עלו גם הם על רכבות בקווים אחרים, והתכוננו להפיץ ביחד כמעט חמישה ליטרים של סארין ברכבות התחתיות של טוקיו.

האייאשי עלה על קו צ'יודה, המוביל עשרות-אלפי אנשים מדי יום לאזור העסקים המרכזי בטוקיו, כשהוא נושא על פניו מסיכת מנתחים סטרילית, מהסוג שרופאים מסתובבים איתו בחדר הניתוח. מכיוון שביפן מקובל המנהג לשאת מסיכה כדי להימנע מהידבקויות, או מהפצת זיהומים, הוא לא זכה למבטים חשדניים מצד חבריו לקרון. הוא המשיך להימנע מלמשוך חשד בזמן הנסיעה, עד הגעת הרכבת לתחנה העמוסה ביותר. בנקודה זו הפיל האייאשי את שתי השקיות שנשא על רצפת הקרון, ניקב אחת מהן בזריזות עם חוד המטרייה ונמלט אל הרציף.

מדוע לא ניקב האייאשי את שתי השקיות? התשובה נמצאת בין אדם לאלוהיו. ייתכן שברגע האמת נזכר כי פנה ללימודי רפואה כדי להציל חיים, ולא לקחתם. ייתכן שלא היה לו זמן לנקב גם את השקית השנייה, למרות האימונים שעשה מוקדם יותר עם שקיות פלסטיק ריקות. אולי הבלבול וההתרגשות גרמו לו להחמיץ את השקית השנייה. אך למרות שרק שקית אחת נוקבה, הסארין עשה את מלאכתו נאמנה. הרכבת המשיכה בנסיעתה במורד הקו, אך הנוסעים בקרון התחילו להרגיש את השפעות הסארין כמעט מיידית. המולקולות הקטנות התאדו מתוך הנוזל אל האוויר, פלשו למערכות העצבים האנושיות ועצרו את פירוקו של האצטיל-כולין בסינפסות. בכל תחנה התמוטטו נוסעים אל מחוץ לקרון וזחלו על ידיהם ורגליהם כדי להתרחק מהרכבת. הנוסעים העמידים יותר, או אלו שנחשפו לכמות מועטה יותר מהחומר, יצאו מסוחררים, רועדים ומנוזלים – והמשיכו מיד לעבודה, כדרכם של היפנים.

לרכבות ביפן קיימות מגרעות רבות: הן לוקות בצפיפות יתר, משמשות ככלי פופולרי להתאבדויות ועוצרות בתחנות ששמותיהן יכולים לשבור שיניים וגם לסת. אפשר להגיד עליהן הרבה דברים רעים, אבל הן מדויקות: העיכוב הממוצע של הרכבת המהירה המקשרת בין טוקיו ושין-אוסאקה הוא בסביבות העשרים שניות. במידה והרכבת מתעכבת במשך יותר מחמש דקות, הסדרנים מתנצלים בפני הנוסעים ומחלקים להם 'כרטיסי איחור', אותם יוכלו להציג כהצדקה בפני מעבידים. למעשה, המדינה היחידה האחרת בה מקובל מנהג זה היא גרמניה, שם מערכת הרכבות מפותחת במיוחד, כידוע.

מהאמור לעיל קל להבין שעל אף המהומה בקרונות, הרכבת התחתית המשיכה בנסיעה לפי המסלול, כי את הנסיעה לא עוצרים סתם בגלל כמה התעלפויות. זו כנראה הסיבה שהרכבת המשיכה ועברה ארבע תחנות, כשבכל תחנה נופלים אנשים אל מחוץ לקרון ועולים קורבנות חדשים. רק לאחר ארבע תחנות חלה עצירה קצרה כדי להבין את מקור הבעיה. השקית המנוקבת סולקה על-ידי עובדי הרכבת, ששניים מהם מתו לאחר מכן, והרכבת המשיכה בנסיעתה לתחנה הבאה. שם, סוף סוף, הורה בעל-סמכות ובעל-תושייה כלשהו לעצור את הרכבת, לפנות את כל הנוסעים ולנקותה באופן יסודי.

האייאשי גרם בכוחות עצמו למותם של שני בני-אדם ולפגיעה קשה בעוד 231 נוסעים. הסיבה העיקרית לתמותה ה- 'זעומה' נעוצה בכך שאיכות הסארין המיוצר היתה ירודה ושחברי הכת לא פיזרו את הסארין באמצעות מרססים, אלא נתנו לו לנזול לאיטו מתוך השקיות. מכיוון שהסארין מתאדה באיטיות רבה, לא קיבלו הנוסעים מינון קטלני של סארין מתוך האוויר. שתי עובדות אלו הפחיתו במידה רבה את מספר קורבנותיו של האייאשי. אך הרופא לא עבד לבדו.

ארבעת חברי הכת האחרים עלו גם הם, באותה שעה, על קווי רכבות אחרים. הם לא היו אנשים רעים או מרושעים. קשה מאד למצוא כאלו בעולמנו. לכל אחד מהם הובטח מצד הגורו כי במעשיהם הם מסייעים להפיג את הקארמה הרעה של הלא-מאמינים, וכי המתים בפיגוע יעלו לגן-עדן של מעלה ולחיים טובים יותר לאחר המוות. הם היו חמושים בכוונות טובות ובשקיות של סארין, אותן פוצצו בהתלהבות כזו שחוד המתכת של חלק מהמטריות התעקם מעוצמת הפגיעה ברצפת הקרון.

תוך זמן קצר מילאו יבבות האמבולנסים את חלל טוקיו, אחת מהערים הצפופות ביותר בעולם. רשויות הבטחון והסיוע גויסו להבאת הנפגעים לבתי-החולים. רבים מהמחלצים – נהגי האמבולנסים, החובשים, הכבאים והרופאים – סבלו מפגיעות משניות מהסארין שנותר על גופם של הנפגעים. עד סוף היום הגיעו כ- 5,600 נפגעים לבתי-החולים בטוקיו, שמעולם לא נתקלו או התכוננו לאירוע בסדר גודל שכזה, או לפגיעות של גזי עצבים.

למרות הפאניקה ששררה בקרב הרופאים והמטופלים כאחד, טופלו רוב הנפגעים בהצלחה במהלך היום ונשלחו חזרה לביתם. בסופו של יום, נפקדו שמונה בני-אדם עם המתים, והמספר עלה לתריסר חללים עד למועד המשפט נגד חברי הכת.

כששוקו אסאהרא, מנהיג הכת, הורה על הוצאתו לפועל של הפיגוע, הוא התכוון לעכב את מועד הפשיטה המשטרתית על מפקדתו. אסאהרא האמין שהפשיטה היתה מיועדת להתרחש עוד באותו יום, וקיווה שהפיגוע יסיט את תשומת הלב מהכת, וישאיר את הצבא והמשטרה מקורקעים בטוקיו. מבחינה זו, הפיגוע אכן השיג את מטרתו, אך במידה מוגבלת בלבד: הפשיטה על מפקדות הכת התעכבה – אך רק ביומיים. לאחר יומיים של סערה ציבורית, שינסה הממשלה היפנית את חלציה וב- 22 למרץ פשטו 2,500 שוטרים וחיילים על המנזרים, בתי-החולים והמפקדות שברשות כת האהום. כולם היו מצויידים בהגנות מפני חומרי לחימה כימיים וביולוגיים, וחלקם נשאו גם קנריות בכלובים. צעדים הגנתיים אלו ננקטו בחוכמה, בהתחשב בממצאים שגילו.

הפושטים אמנם לא הצליחו לאתר את מנהיג הכת, אך בשבועות שלאחר הפיגוע נאסרו למעלה מ- 150 מחברי הכת והוחרמו מאגרים שהכילו אמצעי לוחמה קונוונציונלית ולא-קונוונציונלית. במרתפי המפקדה הראשית של הכת נמצאו חומרי נפץ, חומרי לחימה כימיים כדוגמת הסארין ואמצעים ללחימה ביולוגית – כולל תרביות של חיידקי אנטרקס ונגיפי אבולה. מרתפי הבניין הכילו כימיקלים שיכלו לשמש ליצירת כמות מאסיבית של חומרי לחימה כימיים לשימוש המוני. ואם כל זה לא מספיק, התגלה במפקדה גם מטוס קרבי מתוצרת רוסיה, מתוכו ניתן היה לרסס את חומרי הלחימה הכימיים והביולוגיים. כל אלו מראים שאסאהרא לא התלוצץ כשאמר שסופה של הממשלה היפנית – והעולם כולו – הולך וקרב. הוא פשוט התכוון לסייע בהבאת הסוף בכוחות עצמו.

אסאהרא נלכד על-ידי המשטרה לאחר חודשיים, במקום מסתור זעיר, כשהוא שקוע במדיטציה עד לאותו הזמן נתפסו גם כל נושאי הסארין שהיו מעורבים בפיגוע ההמוני ברכבות. כולם, כולל אסהארא, נידונו למוות על-ידי בית המשפט, לבד מאיקואו האייאשי. הרופא, שבגד בשבועת היפוקרטס תחת השפעת הכת, חזר לעשתונותיו בבית המשפט, הודה בכל פשעיו והתנצל בפני קורבנות הפיגוע. בית המשפט התחשב בנסיבות המקלות, ובמיוחד בעובדה שאילולא היה האייאשי מתוודה על השתתפותו בפיגוע, לא היתה המשטרה מגלה זאת בכוחות עצמה. גזר דינו, לפיכך, היה מאסר נצח בבית-הכלא.

כת האהום שינריקיו פורקה, אך הוקמה מחדש על-ידי גרעין של מאמינים אדוקים במיוחד, שלא היו מעורבים בפיגועי הטרור, החטיפות והרציחות של הכת. הכת, בגלגולה החדש, התנצלה בפני קורבנות הפיגועים ובידלה את עצמה ממעשי הטרור של העבר. כיום קיימת הכת תחת השם 'אלף' – האות הראשונה בכתב העברי, ולפי מיסטיקנים רבים, גם בעלת משמעות פלאית המסמלת התחלה חדשה. אלא שהמשטרה היפנית אינה מאמינה במיסטיקה, ועדיין מקיימת מעקב צמוד אחר פעילות הכת גם בגלגולה הנוכחי. קשה להאמין שתחת תנאים אלו יכולה הכת לשחזר את מעשי הטרור שלה, אך אהום שינריקיו מהווה עד היום דוגמא עגומה לקלות בה ניתן לייצר נשק להשמדה המונית, גם בלב אחת המדינות המודרניות ביותר בעולם. ומי יודע? אילולא גמלה ההחלטה בלב הממשלה היפנית לפשוט על מפקדות הכת, ייתכן כי סופה של האנושות היה מגיע בשנת 1997 – השנה בה חזה אסאהרא כי סוף העולם יגיע.

הפרק הבא: מתקפת הפילים הוורודים – LSD, סרוטונין ונוירו-טרנסמיטרים

הפרק הראשון בסדרה: חשמל, עצבים והאתנו-ביולוגיה של הזומבים
לפרק השני: כשהגוף תוקף את הנפש: המיאלין והטרשת הנפוצה