על הרפתקאותיו ותגליותיו של קפטן קוק בספר “קווי רוחב כחולים” מאת טוני הורביץ

מסעותיו של קוק היו לא רק נועזים ומדהימים בהיקפם וביכולות הנפשיות והגופניות שנדרשו מאנשי הצוות, אלא גם הובילו לשינוי מוחלט בתפיסה המדעית הרווחת באותה התקופה. לראשונה נכללו במסע הימי גם צוות מדעי שלם שכלל: בוטנאי, אסטרונומים, חוקרי טבע וציירים, שתיעדו את המקומות האקזוטיים אליהם הגיעו

אני מזהה ספרים טובים בין היתר בזכות מבחן הזמן – אם מספר שבועות אחרי שסיימתי את הספר, הוא עדיין מהדהד בתוכי וגורם לי לחשוב קצת אחרת, הוא כנראה שווה קריאה. בנוסף, אני חייב לציין שממש נהניתי מהקריאה עצמה, כך שהשורה התחתונה היא שאני מצרף בשימחה את הספר “קווי רוחב כחולים” מאת טוני הורביץ לרשימת הספרים המומלצים שלי.

העולם הוא שטוח

העולם הוא שטוח, כפי שכתב תומס פרידמן בספרו המהפכני (ראה ספרי עיון מומלצים חלק 3). אני חי כיום באוסטרליה למרות שנולדתי בישראל, בעוד הדורות הקודמים במשפחתי הגיעו מאירופה. אתי בצוות עובדים אנשים מכ- 10 מדינות שונות – הודו, סין, רוסיה, אנגליה, ארה”ב, טאיוואן ועוד, והצוות מונה רק כ-15 איש. זה באמת אחד הדברים שאני אוהב באוסטרליה – זהו העולם החדש, בו אנשים מכל קצוות תבל התקבצו למקום אחד.

אולם רק לפני מאתיים וארבעים שנה המצב היה שונה לחלוטין. “כשקוק יצא למסעו הראשון בשנת 1768, כמעט שליש ממפת העולם עדיין היה ריק, או לחילופין התמלא בפנטזיות: מפלצות ים, ענקים פטגוניים, יבשות שהיו קיימות רק בדמיון. קוק הפליג לתוך החלל הריק הזה באוניית עץ קטנה, וחזר, שלוש שנים מאוחר יותר, עם מפות מדויקות עד כדי כך שחלק מהן עדיין היו בשימוש בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים… עד שמת במסגרת מילוי תפקידו, הספיק קוק לעבור במהלך הקריירה שלו… כ- 370,000 קילומטרים – שהם המרחק השווה להקפת העולם שמונה פעמים, או לטיסה אל הירח.” (ע”מ 11).

מסעותיו של קוק היו לא רק נועזים ומדהימים בהיקפם וביכולות הנפשיות והגופניות שנדרשו מאנשי הצוות, אלא גם הובילו לשינוי מוחלט בתפיסה המדעית הרווחת באותה התקופה. לראשונה נכללו במסע הימי גם צוות מדעי שלם שכלל: בוטנאי, אסטרונומים, חוקרי טבע וציירים, שתיעדו את המקומות האקזוטיים אליהם הגיעו קוק וצוותו במהלך המסע. המידע שהגיע לאירופה על אותם אזורים לא מוכרים הוביל גם לשינוי תרבותי – סיפורים אודות פולחני סקס פראיים בטאהיטי, קניבלים מאוריים, אבוריג`נים עירומים וכתובות קעקע פולינזים (כתובות הקעקע לא היו קיימות באירופה לפני כן) – כל אלה הציתו את דמיונם של רבים.

אבל האזורים הנידחים בצידו השני של העולם, שנשארו מוגנים עד לאותה עת מן ההשפעה האירופאית ההרסנית – נאלצו לשלם מחיר כבד: מחלות קשות הכחידו מיליונים, השחיתות פשתה, כלי נשק קטלניים הובילו לקרבות עקובים מדם והסוחרים האכזריים והמסיונרים הנוצרים תרמו כולם גם הם להרס התרבויות הייחודיות של ניו זילנד, טאהיטי, הוואי, אוסטרליה, אלסקה ושאר המקומות שקפטן קוק “גילה”. כך למעשה החל אותו תהליך גלובליזציה אותו הזכרתי בתחילת המאמר ושאנו עדים לו היום לטוב ולרע.

מסעותיו של קפטן ג`ימס קוק

שלושת מסעותיו של קוק כללו את הנתיבים הבאים:

המסע הראשון על סיפונה של ספינת האנדוור יצא מאנגליה דרך דרום אמריקה לטאהיטי, ניו זילנד, החופים המזרחיים של אוסטרליה ומשם דרך דרום אפריקה חזרה לאנגליה. המסע השני על סיפונה של ספינת “הרזולושן” הגיע עד לגבולות אנטרקטיקה, והמסע השלישי שהיה גם הוא על הרזולושן יצא במשימה למצוא נתיב מעֲבר לספינות מצפון לקנדה. קוק הגיע לאלסקה והשתהה ארוכות באזור, כדי לנסות למצוא מעבר בים הקפוא. עם בוא החורף הוא ירד דרומה והגיע להוואי, שם הוא מצא את מותו הטראגי.

לכל אורך הספר מביא הורביץ את סיפור מסעותיו של קוק בצורה מרתקת וצבעונית, ומפרט את הקשיים וההרפתקאות שעברו על קוק וצוותו. הורביץ – עיתונאי, סופר וחתן פרס פוליצר, לא רק כותב באופן תיאורטי. הוא יצא למסע בעקבות קפטן קוק, ומביא תיאורים רבים אודות המצב הנוכחי באותם מקומות ש”גילה” קוק במסעותיו – ניו זילנד, אוסטרליה, בורה בורה, טאהיטי, נואי, אלסקה, הוואי, וגם באנגליה, מקום הולדתו של קוק. הוא אף הצטרף להפלגה של רפליקה (דגם הבנוי לפי המקור) של ספינת האנדוור מה שהוביל לחוויות ותובנות מעניינות מאוד.

כך למשל מתאר הורביץ כיצד נראו חייו של יורד ים במאה ה- 18: דמיינו את עצמכם מפליגים אל עבר הלא נודע בקופסת עץ באורך 30 מטר יחד עם כמאה אנשים, ואתכם עזים, סוסים, תרנגולות וסחורות שונות ומשונות. מה שמדהים הוא שמדובר בשיט ללא מפה בעזרת אמצעי ניווט פרימיטיבים להחריד, כאשר הטעות הקטנה ביותר עלולה להוביל למוות ודאי. על עזרה לא היה מה לדבר וגם לא על קשר כלשהו עם הבית. קוק הגיע למקומות שבהם לא ביקרו אירופאים אחרים במשך עשרות שנים רבות לאחר מכן. כשהיה באלסקה הוא פגש כמה סוחרי פרוות רוסים וניצל את ההזדמנות הנדירה הזו ליצירת קשר עם “הציוויליזציה” ושלח איתם מסר חתום למפקדיו באנגליה. “המכתב שנשא את התאריך 20 באוקטובר 1778 עשה את דרכו באונייה רוסית מאונאלסקה לקמצ`טקה, ומשם במזחלת כלבים ובמזחלת סוסים על פני ערבות השלג, עד למיסיון האנגלי בסנט פטרבורג. הוא הגיע לבסוף ללונדון ב- 6 במארס 1780, למעלה משנה אחרי מותו של קוק”. (ע”מ 343). בעולם של היום שבו יש אימיילים, טלפון סלולרי ולוויני, אינטרנט בכל פינה ושאר אמצעי תקשורת, הרעיון של ניתוק מוחלט כל כך נשמע אבסורדי. אפילו ספינות חלל המפליגות אל קצה מערכת השמש מצויידות באמצעי תקשורת המאפשרים לשמור על קשר עם הבסיס ועם המשפחה.

כ-60% מהמלחים שהפליגו על ספינות באותה התקופה מתו בלב ים. זהו מספר מחריד, המעיד על הקשיים הרבים שאיתם התמודדו קוק ואנשי הצוות שלו. הקשיים היו שונים: סופות, מחלות שנבעו בין היתר מתנאי תברואה והיגיינה ירודים ומחסור במזון טרי, מרידות, עונשים גופניים אלימים וקשים, קרבות עם ילידים וגם שתייה מופרזת. “האנדוור יצאה לדרכה כשהיא נושאת כמות מדהימה של משקאות חריפים: 5,500 ליטרים בירה, 7,300 ליטרים יי”ש (ברנדי, עראק, רום), ו- 13,800 ליטרים של יין שהעמיס קוק במדירה. המנה המקובלת למלח הייתה 4.5 ליטרים בירה ליום, או חצי ליטר רום שדולל במים להפקת שתי מנות יומיות של משקה המכונה “גרוג””. (ע”מ 33)

מפגש בין תרבויות

הקטעים האהובים עלי ביותר בספר הם אותם קטעים בהם מתאר הורביץ את המפגש הראשון בין התרבויות השונות. קל לדמיין את המפגש מנקודת מבט אירופאית, אבל הורביץ כולל גם הרבה מאוד תיאורים של המפגש עם האירופאים – מנקודת מבטם של הילידים. הוא משלב עדויות מדהימות, במקרים רבים ממקור ראשון, של אנשים שפגשו את קוק וצוותו כשעגנו בהפתעה בחופיהם. חישבו על התדהמה שוודאי היכתה בילידים שהיו כהי עור, ולא העלו בדעתם שניתן בכלל להיות אדם בעל גוון עור בהיר. ניתן לשער שהם השתאו לנוכח דברים קטנים כמו – הכתיבה במחברת; השימוש בנשק חם; הבגדים (שיש שחשבו אותם לעור צבעוני מקומט); העובדה שכל אנשי הצוות היו גברים (ואשר הובילה לפחות במקרה אחד להנחה כי כולם הומוסקסואלים); וכמובן המתכת שהפכה למצרך נדיר ומבוקש כל כך, עד שבמקרים רבים נשים העניקו מחסדיהן לאנשי הצוות בתמורה למסמרים וחתיכות מתכת קטנות (ובמקרים רבים הן גם “קיבלו” בתמורה מחלות מין קשות שהתפשטו עד מהרה באיים).

הנה דוגמה אחת מיני רבות מהספר למפגש מעניין שכזה – עדות שנגבתה מפיו של מאורי (ניו זילנדי) בשם טי הורטה שהיה נער צעיר בזמן שהגיע קוק לראשונה אל חופי ניו זילנד ונותר בחיים מספיק שנים כדי לספר את חוויותיו לאירופאים, שהגיעו לניו זילנד בחיפוש אחרי זהב עשרות שנים לאחר מכן:

“בימים הרחוקים ההם, נזכר טי הורטה, הוא יצא עם בני שבטו ללקט צדפות סמוך למפרץ שקט הידוע בשם `ענוג כנערה צעירה`. יום אחד התגלה במים מראה שלא מהעולם הזה – כלי שיט גדול יותר מכל סירת קאנו שטי הורטה ראה מעודו. זקני השבט, שצפו בתופעה מהחוף, חשבו שאולי האונייה באה מעולם הרוחות. ואז ירדו ממנה יצורים חיוורים שחתרו בכלי שיט קטנים לכיוון החוף כשגבם מופנה אל היבשה. למראה הזה הניד זקן השבט בראשו ואמר, “כן, אמנם כך הדבר: האנשים האלה הם שדים; עיניהם קבועות בעורפם.” טי הורטה נמלט לתוך היער עם שאר הילדים ורק לוחמי השבט נשארו על החוף.

בהתחלה השדים לא פגעו באיש. הם ליקטו צדפות ודברי מזון אחרים. אחד מהם אסף צדפים, פרחים וניצני עצים, נקש על אבנים ושם אותן בילקוטיו. הסקרנות גברה על פחדם של הילדים והם התגנבו החוצה מהיער. “מיששנו את בגדיהם,” נזכר טי הורטה, “ונהנינו ממראה עורם הלבן ומהעיניים הכחולות של כמה מהם.” השדים הציעו לילידים מאכלים שהביאו מאונייתם: גושים קשים ויבשים שנראו כמו אבנים ספוגיות, ובשר שמן ומלוח כל-כך שאפילו הלוחמים עיווו את פניהם. האם היה זה בשר לוויתן? או בשר אדם?

אחד השדים הצביע במטה ההליכה שלו כלפי מעלה. “נשמע קול רעם מחריד והבזיק ברק,” אמר טי הורטה, וציפור מתה נפלה על הקרקע. “אבל מה הרג אותה?” אחר כך רצה אחד הלוחמים לעשות עסקת חליפין עם המבקרים, אבל הוא חטף את הבגד מידיו של השד וברח בסירתו מבלי לתת בתמורה את גלימת עור הכלב שלו. מטה ההליכה הבזיק שוב, והלוחם נפל כשחור פעור בגבו. השבט קבר אותו עטוי בבגד שלקח מהשד; אבל מפני שהוא עצמו היה אשם במותו, לא היה צורך באוּטוּ, בנקמה. מקום הריגתו נודע מאז בשם “יום חם ורע”… [הוא] השתמש גם בפיסת המתכת שניתנה לו על סיפון אונייתם של השדים. טי הורטה ענד אותה על צווארו בתור היי-טיקי, קמע או אל פרטי. הוא חיבר אותה לקצה חניתו, והשתמש בה לגילוף תיבות עץ או לתיקון סירות. “שמרתי על המסמר הזה עד שיום אחד שטתי בסירת הקאנו שלי בים והיא התהפכה,” סיפר. “צללתי כדי למשות אותו, אבל הוא לא נמצא. האל שלי אבד לי.” טי הורטה זכר גם את האיש הגבוה שנתן לו את המסמר. הוא שמע שהאיש הוא קברניט דגול בשם קוקו [כך הגו המקומיים את שמו של קוק]. הדבר לא הפתיע אותו. באותו יום רחוק עשו נדיבותו של השד הראשי, שלוותו ושליטתו העצמית רושם רב על טי הורטה ועמיתיו. בשפתם הייתה אמרה שהתאימה לתיאור אדם כמוהו: איש אציל אינו הולך לאיבוד בהמון”. (ע”מ 104 – 105).

אישיותו והשפעתו של קפטן קוק

הספר עוסק רבות בדמותו השנויה במחלוקת של קוק. על העובדה כי הוא היה ימאי אמיץ ועשוי ללא חת – כמעט ואין וויכוח, אלא שרבים רואים בו כיום סמל לכיבוש האירופאי, שהוביל להרס וחורבן במקומות רבים. הורביץ סוקר באופן אובייקטיבי למדי את אישיותו של קוק כפי שניתן ללמוד עליה מתיעודים היסטוריים שונים, ובעיקר מיומן המסע שהוא ניהל בקפדנות בזמן מסעותיו. התמונה המצטיירת היא של איש קשוח ודייקן, אך גם בעל כוונות טובות שדאג לאנשי צוותו, וניסה גם ברוב המקרים לדאוג ככל יכולתו לילידים. יש לציין שקוק הצליח לעשות את הבלתי יאמן בתקופתו, ולמרות שנולד כבן למעמד הנמוך זכה להתמנות כקצין בכיר בצי, אך ורק בזכות כישוריו הבולטים ואופיו הייחודי. בימים ההם, מעבר קיצוני כל כך בין המעמדות היה נדיר וכמעט בלתי אפשרי.

מסעותיו של מחבר הספר, הורביץ מובילים אותו במקרים רבים לשיחות עם צאצאים של ילידים במקומות שונים אליהם הגיע קוק, וברוב המקרים יחסם אל קוק הוא שלילי מאוד. לא רק בקרב הילידים קיימת סלידה מקפטן קוק – כך גם המצב בשנים האחרונות בקרב האוכלוסיה האירופאית במקומות שונים, כולל אפילו באוסטרליה, שבה נחשב קוק בזמנו כאחד האבות המייסדים. הורביץ מצטט מורה אוסטרלית אותה פגש בטיול, אשר סיפרה לו על מערכת החינוך באוסטרליה ועל יחסה לקפטן קוק: “כשהייתי ילדה לימדו אותנו שאוסטרליה התחילה עם קוק. אבל כל זה השתנה. כיום מקדישים לו יום או יומיים בלבד.” (ע”מ 146).

למרות שהפך למעין שעיר לעזאזל, מהספר עולה כי קפטן קוק באמת פעל לרוב ממניעים טהורים. הוא ניסה כמעט תמיד למנוע פגיעה באוכלוסיית הילדים, ניסה למנוע מאנשי הצוות שלו שהיו נגועים במחלות מין לקיים יחסים עם בנות המקום, ולשם כך הפעיל כוח ואיומים בעונשים פיסיים קשים (אגב, לרוב הוא נכשל בנסיונותיו). ככלל, קוק ניסה למנוע אלימות כלפי הילידים וניסה לבסס איתם יחסי מסחר הוגנים באופן יחסי. הוא גם התמלא בעצב כשראה את הרוע שמביא המפגש בין המקומות שגילה לבין המערב: “כשחזר לניו זילנד ב- 1773, ושוב ב- 1777, [אחרי שהיה שם לראשונה ב- 1770 א.כ.] מצא קוק שהמאורים כבר שלחו ידם בגניבה, עשו מהגרזנים המערביים נשק במקום כלי עבודה, נדבקו במחלות מין והיו להוטים להזנות את נשותיהם ובנותיהם בתמורה לכמה מסמרים. `כל אלה היו פירות הבאושים של המסחר עם האירופאים`, כתב קוק באחד הקטעים המדכאים ביותר שרשם ביומניו. `השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופאים.` ” (ע”מ 130-131).

מותו של קפטן קוק

למרות כל הנכתב לעיל, הרי שקוק בכל זאת לא היה טלית שכולה תכלת, במיוחד במסעו השלישי והאחרון, אז נדמה שסבלנותו פקעה. הוא הטיל עונשים חמורים על הצוות במקרים רבים ללא הצדקה של ממש, הוא נקט גם ביד קשה כלפי הילידים במיוחד במקרים בהם גנבו הילידים ציוד מאנשי הצוות. כך כאשר הגיעו קוק וצוותו לאיי הוואי, אחרי שירדו דרומה מאזור אלסקה במסעם השלישי, נוצרו בתחילה קשרים טובים עם האוכלוסיה המקומית אשר ראתה ביורדי הים סוג של אלים. אלא שסדרה של גניבות קטנות ומרדפי שווא אחרי הגנבים הובילה להרג של מקומיים כולל אחד הצ`יפים וחטיפה של מלך הוואי למטרת כופר. המצב התדרדר במהירות. בסופו של דבר מצאו את עצמם קוק וצוות קטן שירדו לזמן קצר אל החוף מוקפים בידי לוחמים רבים שהתקיפו אותם והרגו את קוק וארבעה מאנשיו. אגב, בין קוק לבין סירת ההצלה היו רק כעשרה מטרים, אלא שקוק, כמו כמעט כל האירופאים בתקופה ההיא, לא ידע לשחות. אחרי שהרגו את קוק, בישלו אותו המקומיים ושמרו כמה מעצמותיו שלפי האמונה שלהם הכילו את כוחותיו של קוק. צוות האנייה המזועזע קיבל נתחים מבשרו של קוק מאחד הילידים שהיה מיודד עמם. בהעדרו של קוק הפכו רבים מצוות הספינה לחסרי כל רסן. כנקמה על מותו של הקפטן ועל ההתגרויות של הילידים לאחר מכן, ירו אנשי הצוות מתותחיהם, ירדו לחוף ושרפו כמאה וחמישים בתים על יושביהם והרגו והתעללו ברבים אחרים כולל כהנים וקשישים בדרכים מזעזעות ואלימות, ובין היתר כרתו ראשים רבים בהם נופפו אל מול הילידים בהתרסה. כך, בטבח מזעזע שכזה, באה אל סיומה קריירה מרשימה וחשובה של אחד מהימאים הדגולים ביותר בעולם.

אמנם הספר אינו מושלם – קיימת בו נטייה לחזור על מידע מספר פעמים מנקודות מבט שונות, וכמה קטעים היו פחות מעניינים בעיני (במיוחד זה שעוסק בילדותו של קוק בצפון יורקשייר), אבל בסופו של דבר מאוד נהניתי מן הקריאה. הורביץ הצליח לתאר את דמותו המרתקת של קוק בצורה ציורית, מעניינת ולא יבשה, והספר מספק חוויה ספרותית ממדרגה ראשונה.

(מאמר זה לקוח מתוך הבלוג של אמנון כרמל שעוסק בעתידנות, טכנולוגיה, מדע ועוד)