מדעי הבריאות – האם נוכל לעצור את ההזדקנות? / קארן ויינטראוב

יש חוקרים הסבורים שהם יוכלו בקרוב להאט או אפילו לעצור את שעון הגוף – לפחות לזמן קצר

מרבית האמריקנים המבוגרים מבלים את שנותיהם האחרונות עם מחלה כרונית אחת או שתיים, כמו שיגרון, סוכרת, מחלת לב או השלכות של שבץ. ככל ששעון הגוף שלהם מתקתק זמן רב יותר, כך הם חשופים ליותר מחלות. רופאים וחברות תרופות נוהגים לטפל במחלות תלויות גיל אלו רק כשהן צצות. אבל קבוצה קטנה של מדענים החלה לקדם גישה נועזת וחדשה. הם סבורים שאפשר לעצור או אפילו להחזיר אחורה את שעון הזמן כך שהמחלות האלו יתחילו מאוחר יותר או כלל לא.

מחקרים על אנשים בני יותר ממאה שנים מעידים שהמשימה אפשרית. מרבית האנשים האלה חיים שנים רבות מפני שהם התחמקו, באופן כלשהו, מן המחלות הטורדות אנשים אחרים בשנות ה-70 וה-80 שלהם, אומר ניר ברזילי, מנהל המכון לחקר הזדקנות בבית הספר לרפואה ע”ש אלברט איינשטיין של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. אריכות הימים של בני יותר ממאה גם אינה גורמת לדעיכה ארוכה מן הרגיל לקראת סוף החיים. למעשה, אומר ברזילי, מחקר על מאות “סופר-קשישים” מרמז בדיוק ההיפך. המחלות שלהם מתחילות לרוב מאוחר יותר וקרוב יותר אל הקץ. “הם חיים, חיים, חיים ואז יום אחד הם מתים,” הוא אומר.

חוקרים כבר פיתחו שיטות שונות להארכת משך החיים של שמרים, תולעים, זבובים, חולדות ואולי קופים. הצעד ההגיוני הבא הוא להתאים את השיטות האלה לבני אדם. “מתחילה להיות הסכמה שהגיע הזמן לקחת את מה שלמדנו מחקר הזדקנות ולהתחיל לתרגם את זה לעזרה לבני אדם,” אומר בריאן קנדי, מנכ”ל ונשיא מכון בַּק לחקר הזדקנות, קבוצת מחקר עצמאית בנובטו שבקליפורניה.

עיכוב תהליך ההזדקנות אפילו בכמה שנים יכול לספק יתרונות חברתיים עצומים עקב העלייה המתמשכת בגילן של אוכלוסיות ברחבי העולם. הלשכה האמריקנית לסטטיסטיקה מעריכה שאחד מחמישה אמריקנים יהיה מעל גיל 65 עד 2030, לעומת אחד משבעה ב-2014. ב-2013, כ-44 מיליון אנשים ברחבי העולם סבלו משיטיון. מספר זה צפוי לקפוץ ל-76 מיליון ב-2030 ול-135 מיליון ב-2050, מבלי שיהיו די אנשים צעירים שיוכלו לטפל בהם.

מבין קומץ הגישות שבוחנים החוקרים, בולטות שלוש. אך עדיין לא ברור האם היתרונות האפשריים עולים על הסיכונים הכרוכים בטיפולים.

ראיות

כמובן שכדי לקבוע באופן ברור שהטיפול יעיל, חוקרים צריכים להגדיר את ההזדקנות ולמצוא דרך לכמת את התהליך. שני הדברים חסרים. אם תא כליה התחלק אתמול, האם הוא בן יום אחד או שגילו כגיל האדם שבו הוא שוכן? ועדיין, מחקרים בעשור האחרון סיפקו רמזים לכך שאפשר לעכב את ההיבטים המזיקים של ההזדקנות, נגדיר אותה כפי שנגדיר.
במחקר שפורסם ב-2005, תומס רנדו, מנהל מרכז פול פ’ גלן לביולוגיה של ההזדקנות באוניברסיטת סטנפורד, הראה שעכבר קשיש שזרם הדם שלו חובר באמצעות ניתוח לזה של עכבר צעיר, זכה שוב ביכולת ההחלמה של הצעירים. באופן כלשהו, תאי הגזע של המכרסם המבוגר יותר, האחראים על החלפת תאים זקנים או פגומים, נעשמו יעילים יותר ביצירת רקמות חדשות. הביולוגית איימי וייג’רס מאוניברסיטת הרווארד, שעבדה כפוסט-דוקטורנטית עם רנדו בסטנפורד, גילתה לאחר מכן חלבון, הקרוי GDF11, המצוי בדם ושתרם, אולי, להחלמה המהירה יותר.

ניסוייה, שפורסמו בכתב העת Science ב-2014, הראו שהחלבון נפוץ יותר בעכברים צעירים מאשר בזקנים. וייג’רס הראתה שכשמזריקים GDF11 לעכברים קשישים, הוא מחזיר לשרירים מבנה, תקינות גנטית וכוח של שרירים צעירים.

גישה שנייה כרוכה בבדיקה של כ-20 תרופות ותוספי מזון הזמינים כיום, ברמת פירוט שלא הייתה אפשרית בעבר כדי לראות את השפעתם האמיתית על תהליך ההזדקנות. לדוגמה, חוקרים באוניברסיטת קרדיף בוויילס ועמיתיהם דיווחו ב-2014 שחייהם של חולי סוכרת מסוג 2, שנטלו את התרופה מטפורמין (metformin), התארכו ב-15% בממוצע בהשוואה לחייהם של אנשים בריאים מקבוצת הביקורת, שלא סבלו מן המחלה המטבולית אבל היו דומים בכל מובן אחר כמעט. מדענים משערים שמטפורמין מפריע לאחד מתהליכי ההזדקנות הרגילים, הקרוי גְליקַצְיָה, שבו גלוקוז נקשר לחלבונים ולמולקולות חשובות נוספות, ופוגם בפעילות התקינה שלהן. הממצא הקשור במטפורמין מרשים במיוחד משום שלאנשים החולים בסוכרת, אפילו אם היא בשליטה, יש לרוב תוחלת חיים קצרה במעט מזאת של אנשים בריאים.

בה בעת, במחקר על 218 מבוגרים שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Science Translational Medicine, הראו חוקרים בחברת התרופוצת נוברטיס שתרכובת הקרויה אברולימוס (everolimus), הדומה מבחינה כימית לתרופה רפמיצין (rapamycin), המשמשת למניעת דחיית כליות לאחר השתלה, שיפרה את היעילות של זריקות שפעת אצל אנשים מעל גיל 65.

כשאנשים מזדקנים, התגובה הנוגדנית של מערכת החיסון שלהם לנגיף המומת חלשה מזו של אנשים צעירים. משום כך, הם עלולים לחלות אם יידבקו בנגיף שפעת אמיתי לאחר החיסון. בדיקות הראו שלנבדקי המחקר שקיבלו אברולימוס היה ריכוז גבוה יותר של נוגדנים הלוחמים בנגיף בדם מאשר נבדקים שלא טופלו בתרופה. חוקרים פירשו ממצא זה כסימן לכך שהתרופה הצעירה, באופן כלשהו, את מערכת החיסון של הנבדקים.

כמו בכל תרופה, תופעות הלוואי גרמו קשיים. אנשים שהיו בקבוצת הטיפול נטו יותר לפתח כיבים בפה, שעשויים להגביל את השימוש בתרופה אם ישתמשו בה לטיפול בהזדקנות. וצריל לשקול גם את המחיר. אברולימוס, שאושרה על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקני בשל היכולת שלה להילחם בסרטן, עולה יותר מ-7,000 דולר לחודש במינונים היעילים לסרטן. לא ברור כמה תעלה התרופה ולכמה זמן יהיה צורך ליטול אותה כתרופה נגד הזדקנות.

ואף על פי כן, התוצאות מעידות שאפשר להאט הזדקנות. אכן, אברולימוס ותרופות אחרות הדומות לרפמיצין, האריכו בצורה ניכרת את תוחלת החיים של עכברים, מנעו מחלות כמו סרטן וביטלו את השינויים המתרחשים עם הגיל בדם, בכבד, בחילוף החומרים ובמערכת החיסון.

גישה שלישית, שונה לגמרי, כרוכה בתזונה. ידוע כבר זמן רב שהגבלת צריכת הקלוריות מאריכה חיי עכברים. עדיין לא ברורה ההשפעה של הגבלת צריכת מזון (מבלי לגרום לתת-תזונה) על בני אדם. ראשית, מעט מאד אנשים יכולים או רוצים להקפיד על תזונה כה דלת קלוריות לאורך עשרות השנים הנדרשות כדי להוכיח ללא כל ספק שהגישה הזאת פועלת. אך ייתכן שאין צורך בצעדים כה קיצוניים. ולטר לונגו, מנהל מכון אריכות החיים באוניברסיטת דרום קליפורניה, הראה שהוא יכול להאריך את תוחלת החיים של עכברים גם על ידי הגבלת צריכת המזון פעם ביומיים או על ידי הגבלת כמות החלבונים שהם צורכים. צום לסירוגין כזה עשוי להיות יותר מתקבל על דעת עבור אנשים, למרות שיתרונותיו טרם הוכחו.

חסרונות

לאריכות ימים עשוי להיות מחיר. אם גורמים לתאים זקנים להפוך שוב לצעירים, הם מתחילים שוב להתחלק. חלוקת תא מבוקרת שקולה לנעורים, אך חלוקת תא בלתי מבוקרת שקולה לסרטן. כרגע המדענים אינם בטוחים שהם יכולים לגרום לאחד ללא השני.

קשה גם להבין מתי הזמן הנכון להתחיל בטיפול. אם המטרה היא למנוע מגוון מחלות הזדקנות, האם מתחילים בטיפול נוגד הזדקנות כשהמחלה הראשונה מתחילה? השנייה? “מרגע שאנחנו מתקלקלים, קשה מאד לתקן אותנו. קל יותר להשאיר אנשים בריאים,” אומר קנדי. כך שכנראה הגיוני יותר להתחיל בטיפול שנים קודם לכן, במהלך גיל העמידה הבריא. אבל מחקרים שיוכיחו את ההנחה יארכו עשורים רבים.

אם אפשר לדחות מחלות רבות, השאלה המתבקשת היא לכמה זמן. ג’יימס קירקלנד, מנהל מרכז רוברט וארלין קוגוד להזדקנות במאיו קליניק ברוצ’סטר שבמינסוטה, אומר שיחלפו לפחות 20 שנות מחקר כדי לענות על השאלה. מדענים הצליחו להאריך פי שמונה את תוחלת החיים של תולעים והוסיפו שנת חיים אחת לעכברי מעבדה בני שלוש. האם אפשר לתרגם את ההצלחות האלה להוספת חמש או שש מאות שנה לאנשים בני 80? 30 שנה נוספות? או שהם יזכו רק בשנה נוספת? הארכת חיים בבני אדם צפויה להיות מתונה יותר מאשר בשמרים, תולעים, זבובים או עכברים, אומר רנדו. מחקרים קודמים מרמזים שיצורים פשוטים יותר מרוויחים יותר מניסויי הארכת החיים. שמרים, למשל, מגיבים יותר לניסויי הגבלת קלוריות מאשר יונקים. “ככל שמתקרבים לבני אדם, כך פוחתת ההשפעה” על תוחלת החיים, הוא אומר. ומה שיעור הרווח שנדרש כדי להצדיק נטילת טיפול כזה ותשלום עליו? “האם לוקחים את התרופה במשך כל החיים בתקווה להאריך את החיים ב-4% או 7%?” שואל רנדו.

מה, אם בכלל, עושים חוקרי הזדקנות כדי להאט את ההזדקנות שלהם עצמם? חצי תריסר המדענים שרואיינו לכתבה זו אמרו כולם שהם עושים מאמצים המכוונים להארכת תוחלת החיים שלהם. אחד שמח על שאובחן כטרום-סוכרתי, שפירושו מרשם חוקי למטפורמין. המחקרים הופכים כה אמינים, אומר קנדי, שהוא מתקשה לשכנע את עצמו שלא לקחת את התרופות.

כל המומחים אומרים שהם מנסים לחיות חיים בריאים, מלבד העומס של עבודה מלחיצה. הם מנסים לישון כשמונה שעות בלילה, אוכלים כמויות מתונות של אוכל מזין ומתעמלים הרבה. איש מהם אינו מעשן. רוב האמריקנים, למרבה הצער, אינם מנהלים חיים בריאים כאלה. האירוניה הגדולה ביותר תהיה לגלות שהגלולה אינה, בסופו של דבר, יעילה יותר מן ההרגלים הבריאים שאנחנו מתעלמים מהם כיום.
על המחברת
קארן ויינטראוב (Weintraub) היא כתבת עצמאית לענייני בריאות ומדע בקיימברידג’ שבמסצ’וסטס. היא כותבת בקביעות לבוסטון גלוב, USA Today וניו יורק טיימס.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל
לקראת חיי אלמוות – אהרון האופטמן, פנטסיה 2000
מעיין הנעורים? חוקרים גילו סוג חדש של תרופות המעכבות הזדקנות ומאריכות את החיים הפעילים בעכברים
סדרת מאמרים בת ארבעה פרקים מאת ד”ר רועי צזנה על ההזדקנות והדרכים לעצירתה