על זיכרונות, על נקודות השקפה ועל ה”אני”
מאת מייקל שרמר, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 25.07.2017
בסרט “התגלית” שיצא ב-2017 בחברת נטפליקס, רוברט רדפורד מגלם מדען המוכיח שיש חיים אמיתיים אחרי המוות. “ברגע שהגוף מת, חלק מן התודעה שלנו עוזב אותנו ויוצא למסע למישור אחר,” מסביר המדען בסרט. הוא מתבסס על ראיות שנאספו במכונה שבנה, המודדת, כפי שמסבירה דמות אחרת בסרט, “גלי מוח ברמה תת־אטומית העוזבים את הגוף לאחר המוות.”
הרעיון הזה אינו רחוק מהשערה אמיתית, הקרויה תודעה קוונטית, שהעלו כמה אנשים מתחומים מגוונים, החל בפיזיקאי רוג’ר פנרוז ועד לרופא דיפאק צ’ופרה. כמה גרסאות שלה טוענות שהתודעה אינה תוצר בלעדי של המוח שלנו, אלא דבר מה המתקיים בנפרד מן העולם החומרי, ולכן מותו של הגוף הפיזי אינו סוף הקיום המודע. מכיוון שזהו הנושא של ספרי הבא, “גן עדן עלי אדמות: החיפוש המדעי אחרי חיים שלאחר המוות, חיי נצח ואוטופיה (שייצא לאור ב-2018 בהוצאת הנרי הולט), העלה הסרט במחשבתי כמה בעיות שזיהיתי ברעיונות האלה, בין אם הם מדעיים או דתיים.
ראשית, בהשערות האלה טמונה הנחה שהזהות שלנו ממוקמת בזיכרונות שלנו, שעל פי ההנחה הזאת מתועדים באופן קבוע במוחנו: אם יהיה אפשר להעתיק אותם לתוך מחשב או לשכפל אותם ולהשתילם בגוף או בנשמה שקמו לתחייה, יביא הדבר לשחזור שלנו. אבל לא כך פועל הזיכרון. הזיכרון אינו דומה למכשיר הקלטה שיכול להריץ מחדש את העבר על גבי מסך הטמון בתודעה שלנו. הזיכרון הוא למעשה תהליך נזיל העובר עריכה ללא הרף. התהליך הזה תלוי באופן מוחלט בתקינותם של תאי העצב במוח. נכון שכשאנחנו הולכים לישון ומתעוררים למחרת בבוקר, או כשאנו עוברים הרדמה לפני ניתוח ומתעוררים כמה שעות לאחר מכן, הזיכרונות שלנו חוזרים אלינו. זה אפילו מתרחש לאחר הליך רפואי של הרדמה עמוקה באמצעות קירור (DHCA), הליך שבו מקררים את מוחו של המטופל לטמפרטורה שמתחת ל-10 מעלות צלזיוס, דבר שעוצר את הפעילות החשמלית בתאי העצב. העובדה שזיכרונות ארוכי־טווח חוזרים לאחר חוויות כאלה עשויה לרמוז שהם מאוחסנים במוח ביציבות. אבל זה לא יכול לקרות אם המוח מת. זאת הסיבה שחייבים לבצע החייאה קרוב ככל האפשר להתקף לב או לטביעה: אם לא מגיע דם עתיר־חמצן למוח, תאי העצב מתים ואיתם נמחקים הזיכרונות שהם מאחסנים.
שנית, טמונה ברעיונות האלה ההנחה שהעתקת הקוֹנֶקטוֹם של המוח, מפת הקישורים בין תאי העצב, והעלאתו למחשב (כפי שמציעים כמה מדענים), או קימה לתחייה של האני הפיזי בחיים הבאים (כפי שמתארות דתות רבות), תגרום לנו להתעורר מחדש, כאילו לאחר שינה ארוכה במעבדה או בגן עדן. אבל עותק של הזיכרונות שלנו, של המחשבות שלנו ואפילו של הנשמה שלנו, אינו אנחנו. זהו עותק שלנו, שאינו שונה מתאום. ואין אף תאום המביט באחיו וחושב לעצמו, “הנה אני”. שכפול או קימה לתחייה לא יכולים לאתחל אותנו במישור קיום אחר.
שלישית, הזהות הייחודית שלנו היא יותר מסך הזיכרונות השמורים שלנו. היא כוללת גם את נקודת ההשקפה האישית שלנו. מדען המוח קנת הייוורת’, מדען ראשי במכון הרפואי על שם האוורד יוז ונשיא הקרן לשימור המוח, מחלק את הזהות שלנו לשני חלקים: אני־הזיכרונות (MEMself) ואני־נקודת־ההשקפה (POVself). הוא סבור שאם יעתיקו למחשב עותק מושלם של אני־הזיכרונות (או, לצורך הדיון, יקימו אותו לתחייה בגן עדן), יתעורר יחד איתו גם אני-נקודת־ההשקפה. אני חולק על דעתו. אם הוא צודק, אז כשיבצעו את הדבר ללא מותו של האדם, ייווצרו שני עותקים של אני־זיכרונות, ועם כל אחד מהם יתעורר עותק של אני־נקודת־השקפה משלו, וכל אחד מהם יתבונן בעולם בעיניו הייחודיות. מרגע זה, כל אחד מהם יפנה למסלול חיים נפרד, יצבור זיכרונות שונים שיהיו מבוססים על חוויות שונות. לא יהיו לנו לפתע שתי נקודות השקפה. אם נמות, אין שום מנגנון שבו האני של נקודת ההשקפה יוכל לעבור מן המוח אל המחשב (או אל הגוף הקם לתחייה). נקודת השקפה תלויה לגמרי בהמשכיות של האני מרגע לרגע, גם אם ההמשכיות הזאת נקטעת בשינה או בהרדמה. מוות הוא קטיעה קבועה של ההמשכיות, ונקודת ההשקפה האישית שלנו אינה יכולה לעבור ממוחנו אל תווך כלשהו אחר, לא כאן ולא בעולם הבא.
אם זה נשמע לכם מייאש, הרי שזה בדיוק להיפך. המודעות לכך שאנו בני תמותה מעודדת מפני שאם הדבר כך, הרי שלכל רגע, לכל יום ולכל מערכת יחסים יש משמעות. מעורבות עמוקה בעולם וביחסים עם בני אדם חושבים וחשים אחרים מביאה משמעות ותחושת מטרה. כל אחד מאיתנו ייחודי בעולם ובהיסטוריה, הן במיקום והן בזמן. אי אפשר לשכפל את הגנום ואת הקונקטום שלנו, כל אחד מאיתנו הוא יחיד שהוענקה לו מודעות לכך שהוא בן תמותה, ומודעות עצמית לגבי משמעות הדבר. ומהי המשמעות? החיים אינם חזרה זמנית לקראת מופע גדול שיתקיים בעולם הבא – הם הופעת היחיד שלנו בדרמה הגדולה של הקוסמוס כאן ועכשיו.
23 תגובות
כל הדרך אל הבנק חחחחח
וואי חפרתם!!! הזכרונות שלי וראיית המבט שלי הם בהחלט לא דבר נפרד! הולכים יד ביד כל הדרך עד הקצה ובחזרה!
ניסים,
1. נוירון מסיליקון לא צריך להתארך פיזית, מספיק שהוא ידמה נכון את ההשפעה של ההתארכות הזו על החישוביות של הרשת, למשל ע״י הוספת השהייה קטנה לזמן ההגעה של הפולס לגוף הנוירון.
2. גם הפעילות החשמלית בתוך הנוירון היא כימית וגם הפעילות בסינפסות היא כימית והצליחו לדמות זאת יפה מאוד בפרויקט מוח האדם, אז מדוע שלא יצליחו לדמות גם את ההשפעה הכימית של הורמונים או אלכוהול? אולי בעצם כבר דימו לפחות חלק מזה, זו בסך הכל השפעה על הסינפסות.
3. טוב.
4. כן זה אמור להיכנס לראש, פשוט ניסיתי להבין מדוע אתה טוען ששבב קוגנטיבי לא יכול להיות פלסטי כמו רשת עצבית ביולוגית, והיה נדמה לי שנתת את עניין הגודל בתור אחת הסיבות.
יריב
1. ניורונים משתנים גם פיסית. הם מתארכים ויוצרים קשרים חדשים. איך ניורון מסיליקון יכול לעשות פעולה כזו?
2. הניורון צריך להגיב לכימיקלים (אלכוהול לדוגמה) ולהורמונים כמו ניורון רגיל. המוח מאד מושפע מהחומרים האלה.
3. הניורונים רגישים לשינויים במקור האנרגיה בסביבה שלהם. פה יכול להיות שאפשר לחבר מקור חשמל מורכב שיחוש מה קורה במוח…
4. זה אמור להיכנס לראש, לא?
ניסים,
אתה מעלה כאן הרבה ספקולציות שאני לא חושב שהן כל כך מבוססות:
1. ״אותו שבב יצטרך לא רק לחקות את החלק החישובי של ניורון מסויים, אלא גם את ההתפתחות אותו הניורון לאורך זמן״
למה? זה שהרשת העצבית שמיושמת על השבב לומדת ומשתנה והקשרים בה מתעדכנים בהתאם לתהליך הלימוד זה לא מספיק?
2. ״הוא צריך להיות זהה לניורון אמיתי גם מבחינה ביולוגית וגם מבחינה כימית״
למה? איך הגעת לזה?
3. ״היא יצטרך לצרוך אנרגיה מאותו סוג״
אתה מתכוון שהיא תצטרך לעבוד על חמצן וסוכרים? שוב, איך הסקת את זה?
4. ״וגם להיות דומה מבחינה מכנית, זה לא יכול להיות משהו גדול״
למה? מי אמר לך שרשת עצבית גדולה לא תתפקד כמו רשת עצבית קטנה? האם המחשבים הענקיים של פעם שתפסו בניין שלם לא ידעו לבצע חישובים שמחשבון כיס של היום יודע לבצע?
יריב
אותו שבב יצטרך לא רק לחקות את החלק החישובי של ניורון מסויים, אלא גם את ההתפתחות אותו הניורון לאורך זמן.
כלומר הוא צריך להיות זהה לניורון אמיתי גם מבחינה ביולוגית וגם מבחינה כימית.
וגם… מבחינות אחרות. הוא יצטרך לצרוך אנרגיה מאותו סוג וגם להיות דומה מבחינה מכנית (זה לא יכול להיות משהו גדול).
כמובן שגם צריכת האנרגיה צריכה להיות סבירה, אנחנו לא רוצים לבשל למישהו את העיניים…
אנונימי,
כן הנושא מוכר לי והאמת שזה ידוע כבר דיי הרבה שנים, זה לא גילוי חדש כל כך. זה חלק ממה שנקרא ״המוח הגמיש״ או הפלסטיות של המוח.
אבל ניסים טוען שאני לא מתייחס ״לעובדות״ וששבב קוגנטיבי לא יאפשר למוח להיות פלסטי. אני לא מוצא היגיון בדבריו (כי שבב קוגנטיבי בהחלט כן יודע ללמוד ולהשתנות בהתאם) ואני עדיין ממתין שהוא יענה לי ויסביר את עצמו.
יריב
בשנים האחרונות, חוקרי מוח גילו תופעה מעניינת שקורית במוח:
כאשר איזור מסוים במוח נפגע – איזור אחר במוח (איזור לא פגום; תאים תקינים), שאינו אמון על הפעולות אותן מבצע החלק הפגוע – “נכנס לפעולה” ומבצע את אותן פעולות (שהיה מבצע החלק הפגום) במקומו.
ניסים,
כלומר שבב קוגנטיבי יודע להשתנות (לנתק קשרים, לחבר קשרים, לשנות רמות מתח בקשרים קיימים) ולהיות פלסטי בהתאם לקלטים שהוא מקבל, אז מדוע אתה טוען שהוא לא יאפשר למוח להיות פלסטי? על מה מבוססת הטענה שלך?
ניסים,
עדיין לא הבנתי מדוע טענת קודם ששבב קוגנטיבי ״יעצור את הפלסטיות של המוח״. הרי כל שבב דיגיטלי ממוצע יודע לבצע מיליארדי מיתוגים בשנייה (באמצעות טרנזיסטורים) ויודע גם לשנות מתחים בצורה אנלוגית – יותר מתח, פחות מתח, בדומה לסינפסה.
אם כך מדוע אתה טוען ששבב דיגיטלי קוגנטיבי (מסוג השבבים שיצרה IBM) לא יאפשר למוח להיות פלסטי? מה ההיגיון מאחורי הטיעון הזה?
רם
זה ממש לא נכון להסתכל על המוח כדיסק קשיח. יותר נכון (וגם לא לגמרי מדוייק) להסתכל על המוח כרשת של עשרות מיליארדי מחשבים. לכל מחשב כזה יש גם דיסק קשיח וגם זכרון RAM.
המוח הרבה יותר מורכב מאוסף מחשבים כאלה. תחשוב על המקרה הבא: אתה מבקש מחבר את מספר הטלפון שלו ומקליד אותו לטלפון שלך. המספר הזה נמצא אצלך בזכרון לזמן קצר בלבד. אבל, איפה הוא נמצא? הוא לא נמצא באיזור שבו אתה מאכסן את המספרים שאתה מכיר, אלא באיזור של הזכרון שמתעסק בשפה. זה אותו איזור שמבין משפטים – כשאתה שומע משפט, אתה צריך לזכור לזמן קצר את כל המילים שלו, נכון? ולזכור מילה – אתה צריך לזכור את כל ההברות שלו. אבל, גם הברה היא לא “בית” בלשון מחשבים. הברה הוא רצף קצר של צלילים. אז האם אנחנו שומרים לזמן קצר את הצלילים האלה?
עכשיו – כל ההסבר הזה גם הוא חלקי ביותר. אם החבר שלך מדבר איתך ואומר לך “אבא שלי מאד חולה 034568835 אתה הולך מחר לסרט? אה, זה היה מספר הטלפון שלי – תרשום אותו”. האם עכשיו תצליח לרשום את המספר? כנראה שלו. אני יכול לסבך עוד יותר – מתברר שמה שאנחנו שומעים תלוי במה שאנחנו חושבים באותו רגע, ואפילו במצב רוח שלנו!
עדיין נראה לך שהמוח זה משהו פשוט שכולל דיסק ותוכנה?
כתבת: ” אבל זה לא יכול לקרות אם המוח מת. זאת הסיבה שחייבים לבצע החייאה קרוב ככל האפשר להתקף לב או לטביעה: אם לא מגיע דם עתיר־חמצן למוח, תאי העצב מתים ואיתם נמחקים הזיכרונות שהם מאחסנים” אבל כאן אני חושב שדירגלת שלב ולכן הגעת לתוצאה שגויה.
אם נניח שהתיאוריות נכונות הרי שהמוח הוא ה”כלי” או “המנגנון” (כמו HARDDISK לצורך העניין).
תאי המוח מתים מחוסר חמצן זה כמו שהשנאי בכונן הקשיח יהרס.
יכול והמידע עדיין שם (לדוגמא ברמה הקוונטית) אבל ה”מנגנון” השבור לא יכול לעשות בו שימוש.
סך הכל הביקורת שלך מרתקת והמסקנה מעניינת – נסה לתת דעתך גם על הנקודה הזו.
למרבה הצער נראה שלא נדע בקרוב מה התשובה הנכונה (לא מדעית ולא דתית) כי בשביל זה כנראה שצריך למות (ומשם, בינתיים, עוד אף אחד לא חזר…)
ניסים,
״אני לא אומר שבעתיד לא נוכל ליצור ניורונים סינטיים – להיפך! אני משוכנע שכן״
אם אתה בטוח שבעתיד נוכל ליצור נוירונים סינטטיים שיודעים ליצור קשרים ולנתק קשרים, אז אין שום סיבה שלא תסכים איתי שנוירון סינטטי כזה יוכל להחליף נוירון ביולוגי במוח.
יריב
התאים במוח הם חיים. הם מתרבים ומתים. קשרים נוצרים וניתקים. תא סינטטי הוא לא כזה – הוא רכיב אלקטרוני שיש לו מספר חיבורים.
אלקטרוניקה היא לא ברמה של ביולוגיה – אנחנו רחוקים מאד מאד מליצור רכיב אלקטרוני בעל תכונות כאלה. רכיב שגם צריך להיות רגיש להורמונים השונים במוח, לכמות החמצן והאלכוהול בדם וכן הלאה.
הטענה שהמוח הוא “חומרה” והתודעה/מחשבות/רגשות וכן הלאה הם “תוכנה” זה פשוט קשקוש. המוח שלנו אינו מחשב כמו שהגוף אינו רובוט.
אני לא אומר שבעתיד לא נוכל ליצור ניורונים סינטיים – להיפך! אני משוכנע שכן. ואני משוכנע שנבנה מכונות הרבה יותר “חכמות” מאיתנו (אם נוכל להגיד פעם מה זה חוכמה). אבל הרעיון ששבב אלקטרוני יוכל להחליף את המוח הוא דמגוגיה של אלא שמרוויחים כסף מהעניין.
ניסים,
אתה לא רושם עובדות אתה רק מנסה לשכנע את עצמך שאתה צודק. הרי כבר הסברתי לך קודם שהשבבים הקוגנטיבים ישמרו על הפלסטיות של המוח ושגם בהם יווצרו קשרים חדשים ויחלשו קשרים ישנים. מדוע אם כך אתה ממשיך לטעון שהפלסטיות של המוח תעצר? איך הגעת לזה? יצרת איש קש ואתה תוקף אותו במקום להתייחס לעובדות.
יריב
הבעיה שאנשים מתלהבים, בלי להבין. הניסויים שנעשו הוכיחו שעצירת “הפלסטיות” של המוח עושה נזק חמור.
קצת מדאיג אותי ששרמר מצטט את צ’ופרה, שהוא די שרלטן. שרמר יודע את זה – ואף נוהג לצחוק עליו בכל הזדמנות.
אני יודע שאתה לא רוצה לדון על עובדות. אני כותב בשביל אחרים שכן מעוניינים להבין.
ניסים,
המוח משתנה כל הזמן אבל לא בכזו מהירות ולא בכזו דרמטיות שאי אפשר לשחזר. אתה של עכשיו (האישיות שלך, הזיכרונות שלך) לא שונה בהרבה מניסים של אתמול בבוקר או מניסים של לפני שבועיים. אם ידאגו להחליף חתיכות מוח מספיק מהר (נגיד תוך יומיים שלושה מהרגע שאותה חתיכת מוח נסרקה והועתקה לשבב) שום דבר דרמטי לא אמור לקרות והאדם שעובר את התהליך ישאר עם אותה אישיות, עם אותם זכרונות ועם אותה מודעות עצמית שהייתה לו.
וכמובן שגם בשבב יווצרו כל הזמן קשרים חדשים ויהרסו קשרים ישנים, בדיוק כמו בחתיכת מוח ביולוגית.
אבל ניסים, כבר היינו בדיון הזה עשרות פעמים בעבר, אתה רוצה ששוב נחזור על דיונים קודמים? זה נראה לי קצת חסר טעם.
יריב
שכחת פרט קטנטן – המוח משתנה כל הזמן: קשרים נוצרים ונהרסים, ואפילו נוצרים תאים חדשים. בוצעו ניסויים שהראו שאם פוגעים במנגנון הזה אז המוח נפגע.
לא היה מזיק למר קורצוויל ללמוד קצת על המוח 🙂 גם לאחרים…
נוסטרדמוס,
מסכים איתך לגמרי וכבר היו לנו כאן לא מעט דיונים בנושא הזה. מדובר ברעיון ישן ששמעתי לראשונה מהעתידן ריי קורצווייל (לא יודע אם מדובר ברעיון מקורי שלו), והרעיון מדבר על החלפה הדרגתית של חתיכות מוח בשבבים קוגנטיבים תואמים שהועתק לתוכם מיפוי הקשרים הסינפטים של אותה חתיכת המוח שהם אמורים להחליף.
באופן הזה התודעה שלך תעבור באופן רציף והדרגתי לתוך המחשב, וזה עדיין תישאר אתה ולא יהיה סתם העתק שהוא מעיין ״אח תאום״ שלך. בכל שלב בתהליך יהיה אפשר לדבר איתך ולשאול אותך אם זה עדיין אתה, והאם ברצונך להמשיך לשלב הבא.
לדעתי מדובר ברעיון ממש יפה ומקורי שפותר בצורה אלגנטית את כל הבעיות שהועלו במאמר זה, ואני מאמין שמתישהו זה גם יהיה אפשרי.
ניסוי מחשבתי (תיאורטי ,ברור
שטכנית אנחנו לא
שם) . נניח שהיתה לנו אפשרות להתערב בתוך מוח האדם , לשנות מעגלים , זכרונות והכל , עכשיו נניח שני בני אדם שנמצאים בתרדמת עמוקה , אחד בתל אביב והשני בלוס אנג’לס ,העלנו מיפוי של המוח של שניהם באופן מלא, וכעת החלפנו תוך כדי בתרדמת את הזיכרונות , החוויות , המעגלים העצביים הייחודיים לכל אחד , מאחד לשני ובאופן מלא , כעת שהם יתעוררו , האם זה שבל אביב ירצה ללכת ללוס אנג’לס ולהיפך ? ואם נניח שכן , הרי בגוף לא השתנה כלום רק החלפנו את התודעה ? ניסוי יותר פשוט . נניח אנחנו מצליחים להחליף בשינה את כל הגוף חלק , חלק , האם מי שיקום יהיה אותו אחד או התאום שלו , הרי גוף אחד מת , גם אם בחלקים ובהדרגה , מה זה שונה מההעתקה מדוייקת של התודעה ?
“המודעות לכך שאנו בני תמותה מעודדת מפני שאם הדבר כך, הרי שלכל רגע, לכל יום ולכל מערכת יחסים יש משמעות.”
דווקא בגלל שאנחנו בני תמותה אין משמעות לכלום! לא ההיפך.
כל מה שאי פעם תחווה ילך לפח יחד עם הגוף.. כולם חיים יום יום בשקר שיש משמעות ומכחישים בצורה גלובאלית את המוות של עצמם.
הכתבה מאוד מעצבנת לקריאה והכותב קשקשן מוחלט. אין דבר כזה זווית ראיה של אדם שאינה מתבטאת במוח בצורה שלא ניתנת לשכפול. הכל ניתן לשכפול מבחינה תיאורטית, וכמובן רצוי לפני המוות כדי לוודא את תקינות השכפול.
אני חושש שהכותב לא קרא מספיק ספרי מד”ב, ועל כן הדיון שלו שטחי במידת מה.
קודם כל, לשכפל את המוח כאשר האדם מת? מוטב כבר לשכפל כשהוא חי.
שנית, מה יקרה כאשר למצוא את הדלתאות בין גתי גירסאות שעברו התפתחות מקבילה ולעדכן אחת עם הזכרונות של השני? נוכל לגרום כך ל”הזדהות” ולשיתוף חוויות בין האדם והעותק שלו, או בין שני עותקים. מכאן הדברים רק מתחילים להיות מעניינים.
ומה אם חלקים קטנים במוח יוחלפו כל פעם עם רכיב אלקטרוני מתאים האם זה לא אנחנו עדיין?