לשרוף או למכור ?

מה ראוי לעשות באלפי חטי הפילים שנערמים במחסנים במדינות מזרח ודרום אפריקה ובמאות קרני הקרנפים?

עבור כל מי שמבקר בשמורות האפריקאיות מהווים הפילים מופע מרגש ואהוד, אלא שהצייד הפראי מאיים על האפשרות שגם נכדינו יוכלו להנות מהמראה הנהדר. על פי הערכות שונות כל שנה נרצחים בין 30 ל 50 אלף פילים. במחצית המאה העשרים חיו באפריקה כמיליון וחצי פילים ואילו היום פחות מ שש-מאות אלף.
תחזיות עצובות מראות כי אם יימשך ההרג תוך שנות דור כמעט ולא יהיו פילים באפריקה ‫(‬מצב שעליו הגיעה אוכלוסית הקרנפים תוך פחות מדור). במחסני המדינות נאספים אלפי חטים שהוחרמו בנמלים ובשטח כל זוג חטים מסמל פיל מת וכל זוג קרניים – קרנף מת.

מה ראוי לעשות באלפי חטי הפילים שנערמים במחסנים במדינות מזרח ודרום אפריקה ובמאות קרני הקרנפים? לא מזמן היו טקסים בהם נשרפו טונות של חטים עליהם נוספו קרני קרנפים, כאלה שנאספו מפילים וקרנפים מתים, אבל בעיקר כאלה שהוחרמו בנמלי אפריקה בדרכם לארצות המזרח ובעיקר לסין,

באפריל הוצתה בקניה מדורת חטים בפעם הרביעית מאז 1989, במדורה הועלו באש 105 טון חטים בערך של כ-15מיליון דולר. זאת בנוכחות נציגי ממשל מארצות אפריקאיות ונציגי האו׳ם .

טקסי השריפה היו בעיקר בגלל חבותן של מדינות אפריקה להסכמים בין-לאומיים שאוסרים על המסחר בחטי הפילים. יש מדינות שמחזיקות באלפי חטים ומפעם לפעם מבקשות היתר מיוחד למכור את החטים בשוק החפשי, זאת מתוך גישה ביקורתית לאיסור המכירה שעל פי גישת המבקרים נאכף ע׳י מדינות המערב על ארצות אפריקאיות שעד לא מזמן היו מושבות, כלומר אכיפת האיסור מתוך גישה קולוניאליסטית.

ברור שחשיבות השימור של הסביבה הטבעית האפריקאית נמצא בדרוג גבוה אלא שברור גם ששריפת חטי פילים ואיסור המסחר לא עצרו את הרג הפילים ובטח לא תרמו לכלכלת הארצות בהן יש פילים.

למרות איסור המסחר ועל פי מס׳ החטים שנשרפו מאז 1989 מראה הסטטיסטיקה כי יותר ויותר פילים נהרגו בעיקר בטנזניה ובקניה, אבל גם בדרום אפריקה. מה שמעלה את השאלה ״הבוערת״ מדוע עולים המספרים, מדוע ממשיך הרג הפילים ומה ניתן לעשות כדי לעצור את ההרג ?
התומכים בשריפת החטים טוענים כי כך נשלח מסר ברור ש״לחטים יש ערך רק כאשר הם על פילים חיים״ אלא שלמסר כזה אין יצוג במציאות, הסחר בחטי פילים מתקיים מזה מאות שנים והרג הפילים באפריקה בעבור חיטיהם, וותיק ופראי כמו הסחר בעבדים.

״הנחיית״ ארצות המערב לשרוף חטים כהרתעה לצייד פראי מושווה לשריפת סמים. אלה גם אלה בעלי ערך גבוה ושריפה אינה מפחיתה בערכם ולא בשימוש בהם. אין הגיון כלכלי בשריפת החטים ואז פניה לארגונים שונים בבקשה לממן פעילויות לשמירה על הפילים.

מאחר ורוב האוכלוסיה האפריקאית מתקיימת מחקלאות במשקי בית, יש מי שמשווה את שריפת החטים לטיפול בגניבת מזון מהשדות, כאשר גנב בננות נתפס האם נכון יהיה לשרוף את הבננות או אם להשוות לקורה אצלנו, האם נכון יהיה לשרוף מכונית שנגנבה, לשחוט עדר עיזים או להרוס ציוד חקלאי שנגנבו ?

לשרוף זו העצה שנותנים ״ידידים״ במערב, ״ידידים״ שבארצותיהם אין פילים אבל מתקיים בהן מסחר סמוי או גלוי בשנהב. ההגיון בעצה לשרוף משאב יקר, גם אם מקורו בחיות נהדרות מוטל בספק …

על פי מעקב מסתבר כי אחרי שריפת חטים בקניה ב 2011 טיפסו ושולשו מחירי השנהב בסין מה שכמובן הביא לעליה בצייד הפראי, כלומר, שריפת חטים באפריקה מעבירה לסוחרי השנהב מסר – ״קנו הרבה חטים שכן זמינות השנהב פוחתת״…

השאלה שיש לשאול היא: מדוע למרות האיסור על סחר בשנהב מזה 25 שנים ושריפת חטים שהוחרמו לא הופסק או לפחות מותן הרג הפילים? התשובה החלקית היא כי ארצות אפריקה נכשלות בזיהוי הסיבות העיקריות להרג, או נכון יותר, נכשלות בזיהוי ויישום הדרכים הנכונות והיעילות לעצור או לפחות למתן את ההרג, כישלון שגורם לגישה שגויה ולטיפול כושל.

אחד הגורמים המשמעותיים בכשלון היא השחיתות השילטונית והשכר הנמוך של פקחים, מצב ש״מעודד״ שיתוף פעולה בין עבריינים לפקחים. גורם נוסף הוא החיכוך בין אנשים לחיות בר – פילים הורגים אנשים ו״פולשים״ לשטחי חקלאות, הורסים יבולים וכתוצאה מכך אנשים רעבים שמפנים כעסם לצייד והרג פילים, אם כנקמה וענישה וכמובן שגם כדרך לקבל פיצוי כלכלי על הנזק,
אוכלוסיות שחיות בסמיכות לשטחי מחיה של פילים וחיות אחרות אינן מחונכות לשימור הטבע ואינן משותפות ביתרונות הכלכליים שיש בשמירת הטבע, שיתוף בהכנסות מתיירות וכד׳.
‫-‬ למרות שיש אמצעים חדישים לתעוד ומניעה של צייד פראי אין הם מיושמים, למשל שימוש בכלי טייס זעירים לפיקוח, או נטיעת פלפל חריף (צ׳ילי) כדי למנוע מפילים להיכנס לשדות חקלאיים.
מכאן נובע כי חינוך והמרצת אוכלוסיות לעסוק בשימור, שימוש בטכנולוגיות, שיפור תנאי שכר הפקחים, חיסול השחיתות ורצון טוב מצד הממשל יהיו צעדים נכונים למניעת הצייד הפראי.

ארגונים וממשלות במערב יכולים לעזור במימון אבל המפתח לשמירת הטבע נתון בידי הממשלות באפריקה, ״המפתח״ הוא הבנה כי שימור הטבע ביבשת מהווה משאב כלכלי שיש לנהלו בחכמה ובראיה עתידית.

כדאי לזכור ולדעת כי חיות בר אפריקאיות בכלל ופילים בפרט הפכו ל מינים בסכנה בעיקר בגלל חמדנות מערבית למשאבים אפריקאים. כבר בסוף המאה ה 19 העריך דר׳ ליווינגסטון כי בשנה אחת ניצודו יותר מארבעים אלף פילים כדי לספק את דרישת השוק האנגלי. כ 120 טון חטי פילים עשו דרכם כל שנה מאפריקה לשווקי אירופה ואמריקה. ב 1909 ביקר באפריקה הנשיא תיאודור רוזוולט והרג 11פילים, 17 אריות,20 קרנפים, ועוד כ 450 חיות שונות.

אחרי שוד המשאבים ממשיך המערב בארגון נסיונות לשיטור ופיקוח על אותם המשאבים, שיטור ופיקוח שמימושם מחייב את ארצות אפריקה ״לקבץ נדבות״. זאת בזמן שהאפריקאים כבר מבינים את הצורך בשימור משאביהם.

האם שריפת חטי פילים היא הפתרון ? תמיכת המערב בחרם על סחר בשנהב ובשריפת חטי פילים כשיטה להגנה על פילים שוות ערך למחשבה שרק עזרת המערב תפתור את בעיית העוני ביבשת.

שריפת החטים נעשית תחת הסיסמה ״נהרוג את שוק השנהב אחת ולתמיד״,איזה יתרון יש לאפריקה בשריפת משאבים ? האם שריפת משאבים תנתב את אפריקה בדרך לעצמאות כלכלית ?

כדי שארצות אפריקה ינהלו את משאביהן הן חיבות לשנות את ה״סטטוס-קוו״ שהוכתב ע׳י המערב, הסכמים כמו: האמנה לסחר בחיות בר (CITES) חייבים להתחדש ולתת לאוכלוסיות מקומיות זכויות בעלות על סביבתן,בחמשת המאות האחרונות נשדדו מאפריקה אוצרות טבע ששווים טריליונים. האם מי מארצות המערב מוכנה לפצות על כך את הנשדדות פיצוי שהיה מאדיר את כלכלת אפריקה ומאפשר שיקום נזקי העבר?

על פי האמנה לסחר בחיות בר (CITES) אין איסור על צייד לצרכי פרסים ( trophy hunting). צייד שממשיך ופוגע במינים רבים, ראה רופא השיניים שהרג את ססיל האריה, או בנו של טראמפ שחזר ממסע צייד עמוס בפילים, אריות, נמרים ועוד. האם זו הדרך שבה על אפריקה לשמור על מינים בסכנה ?

ההצדקה היחידה לצייד הנבזי שקרוי צייד-פרסים ( trophy hunting) היא כאשר יש צורך להתערב כדי למנוע פיצוץ אוכלוסיה או כדי לסלק מהשטח פרטים חולים, אבל בשום מקרה לא כדי לספק את תאוות הרצח של עשירים נבזיים ותאוות הבצע של מושלים נבזיים לא פחות.

אם יש הגיון לשריפת חטים הרי זה כאשר השריפה תהיה של שנהב שיוחרם בשווקים בארצות הביקוש, לא בארצות בהן יש פילים. המהלך הנכון הוא לרשות ולווסת מכירת חטים ואת הכסף שמתקבל להפנות למיזמים ופעילויות לשמירה על הטבע בכלל והפילים בפרט. פעילויות שבבוא הזמן יכריתו או לפחות ימזערו את הרג הפילים. שריפת חטים מהווה התמקדות בתוצאות במקום בשרש הבעיה, שכן שוב מסתבר כי השריפה ואיסור הסחר לא מונעים את ההרג,

איסור מוחלט על סחר בחטים גורם לעליה בסחר הפראי כשהביקוש נשאר גבוה. סין ותאילנד מהוות את מרכזי הביקוש, אם יהיה פיקוח הדוק על השוק ובו בזמן הספקת חטים ממקורות חוקיים יש סיכוי לווסת את הביקוש.

לכן על ארצות אפריקה לנצל את משאביהן ולא להמשיך כ״עסקים כרגיל״ בהם ארצות מערב אוכפות הסכמים שלא מתאימים למצב ולעובדה שהאפריקאים חייבים לנכס לעצמם את מה ששלהם.

האם לא נכון יותר להוציא את מצבורי החטים למכירה מווסתת ועל ידי כך להוריד את המחיר ולהפחית את הביקוש? כמו כל פשע ועבירה גם עבריני הצייד לא יעלמו אבל בפעילות נכונה ניתן להפחית את הנזק ולמזערו.
במקום לשרוף חטים כפעולה אלטרואיסטית חסרת תוחלת שמקורה בגישה מתנשאת של המערב, למקד את המאמץ ולהשתמש במשאבי הטבע האפריקאים כדי להגן ולשמור על הסביבה הטבעית באפריקה.

ואחרי כל זאת ראוי כי גם באפריקה יפנימו כי במקום לשלוט בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.