שורפים בשר (ובדרך גם את היער)

יום החג הופך לנדידה המונית אל היערות, החורשות, השמורות והגנים. כך יפה וטוב, עד כאן זו צורה ראויה לחגוג על־ידי שהות נעימה בשטחים הפתוחים. אלא שהשהות אינה כדי להתרשם ולהנות מהארץ הנהדרת. חלקים נכבדים מהעם סוחבים איתם מכל הבא ליד, ומשאירים אחריהם הררי פסולת

״יש לנו ארץ נהדרת״ מה שלא ניתן לומר על תושבי הארץ. אחרת איך אפשר להסביר את הצורה בה העם חוגג את עצמאותו ואת כל החגים שלפניו ואחריו ובפרט ל”ג בעומר?

יום החג הופך לנדידה המונית אל היערות, החורשות, השמורות והגנים. כך יפה וטוב, עד כאן זו צורה ראויה לחגוג על־ידי שהות נעימה בשטחים הפתוחים. אלא שהשהות אינה כדי להתרשם ולהנות מהארץ הנהדרת. חלקים נכבדים מהעם סוחבים איתם מכל הבא ליד.

משום מה חושבים ה״חוגגים״ כי הצורה הנכונה לחגוג היא על־ידי שריפת בשר. כבר כשבוע לפני החג מפרסמים ״מומחים״ בכל רשתות התקשורת איך כדאי לשרוף בשר, מה הבשר המתאים לשריפה ובאיזה אמצעים וכלים יש לעשות זאת. רשתות השיווק יוצאות במבצעים ל״בשרים״ ולמכשירים שייעודם שריפת בשר ו״מומחי״ מזון מסבירים את סוגי הבשר הראויים להישרף בחגיגיות. למען ״טקס השריפה״ הומצא מושג עילג מיוחד: ״לעשות על האש״.

ויש גם ״מנגל״ ו״לנפנף״, הכל כדי שכל עילג ידע את ״חובתו״. והעם ״הממושמע״ מציית ״עושה על האש״ ו ש ו ר ף את הארץ היפה. כולה מסריחה בצחנת בשר שרוף. תוך כדי שריפת בשר שורפים גם יער, חורש או שמורה. אילו היה ״יושב במרומים״ אין ספק כי הצחנה היתה מחניקה אותו (את גרונו), לקראת סיום החגיגה עוזבים החוגגים את מקומות שבתם ומשאירים מאחוריהם כמויות אשפה שמטנפות את הארץ הנהדרת.

שמורות, יערות, חניונים וחופים פתוחים הפכו (הופכים) באחת לשרידי שריפות ולערמות אשפה מצחינות. היתה לנו ארץ נהדרת? קהל השורפים והמטנפים יחזור לביתו ומעט יחידי סגולה שדמותה של הארץ חשובה להם יעשו את המיטב כדי שהארץ תישאר נהדרת.