לייצר פירות וירקות טעימים יותר בלי הנדסה גנטית / פריס ג’אבר

התנובה הנמכרת במרכולים המודרניים נעשתה יפה ועמידה יותר אבל גם כמעט חסרת טעם וריח. המדענים יכולים כיום להחזירם – ללא שימוש בהנדסה גנטית.

התוצרת החקלאית שעל מדפי המרכולים המודרניים מלאה באשליות חזותיות.

התותים מלאים ובוהקים, העגבניות חלקות וזוהרות והמלונים מוצקים ובהירים, אבל רובם חסרי טעם וריח. אין לנו להאשים איש ביופי התפל הזה אלא את עצמנו. הכלאות בררניות של יבולים עשו אותם מרהיבים ועמידים בתלאות ההובלה והאחסון בחושך ובקור. אבל בדרך איבדנו את הטעם, את הניחוח ואת הערך התזונתי של המזון שלנו.

ניקח לדוגמה את ההתלבטות שהציב למגדלים המלון הכתום, קנטלופ. כדי ליהנות מטעמו הנפלא של הקנטלופ יש לקטוף ולאכול אותו בשיא בשלותו, לפני שייעשה רך מדי. לקראת השלבים האחרונים בהתפתחות הקנטלופ פֶּרץ של ההורמון הצמחי אֵתילֵן גורם לפרי להבשיל ולהתרכך במהירות. ההבשלה המהירה הזאת הקשתה את הובלת הפרי לרוחבה של הארץ או למדינות אחרות. אפילו כשארזו אותם עם קרח, המלונים סיימו את המסע כדייסה דביקה. מגדלי צמחים הפחיתו אפוא את האתילן בקנטלופים שיועדו ליצוא ליעדים רחוקים. הם עשו זאת באמצעות האבקה הדדית של מלונים שבאופן טבעי רמות ההורמון בהם היו הנמוכות ביותר. בלי פרץ חזק של אתילן, המלונים נשארים מוצקים במהלך מסע מן השדה אל מדפי המרכולים, אבל התגובות הביוכימיות, שיוצרות את הטעם ואת הריח האופייניים למלונים בשלים, אינן מתרחשות.

למגדלים הייתה הצלחה כלשהי בניסיונות להתגבר על המכשול הזה. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הצליח דומיניק צ’מבירון, שעבד אז ב”קבוצת הזרעים ההולנדית דה-רויטר”, ליצור זן של קנטלופים קטנים ומפוספסים המשמרים את המוצקות שלהם ואת טעמם במשך כמה שבועות לאחר הקטיף. את הזן הזה, המכונה מֶלאוֹרַנְג’, מגדלים במרכז אמריקה ומשווקים לרשתות שיווק מובחרות בארה”ב בכל שנה מדצמבר עד אפריל, בעונה שבה קר מדי לגדל קנטלופ מקומי. במארס האחרון טעמתי פרוסה. מִרקמה היה דחוס וטעמה וריחה היו חזקים מאוד, על סף החריפות. למרבה הצער, שיטת ההכלאה לקבלת המלאורנג’ הסתמכה במידה רבה על גילוי מקרי. לעתים יש צורך ביותר מעשר שנים כדי לשפר בעקביות זן תרבותי מרשים. על המגַדלים להאביק צמחים שוב ושוב בתקווה שמי מהצאצאים יירש את התכונות הרצויות, ואז בדרך כלל יש לחכות עד שהצמח יגדל ופירותיו יבשילו. רוב הזנים שהם יוצרים רחוקים מאוד מן הרצוי ולגמרי בלתי שמישים.

גנטיקאים הציעו לאחרונה דרך אחרת. ג’ף מילס ועמיתיו במוֹנְסַנְטוֹ, שרכשה את דה רויטר ב-2008, יכולים לחזות את איכות הפרי עוד לפני שטמנו זרע אחד של קנטלופ באדמה. תחילה זיהו מילס וצוותו את הגנים האחראים לצירוף הייחודי של מוצקות וטעם במלאורנג’. כעת הם יכולים לחפש “סמנים” גנטיים אלה בזרעי קנטלופ באמצעות רובוטים עצמאיים.

ראיתי מכונות רבות כאלה כשביקרתי בנובמבר 2013 במעבדות להשבחה מולקולרית במטה מוֹנְסַנְטוֹ למחקר ופיתוח של צמחים בווּדלנד שבקליפורניה. מכונה מגלחת שבב מכל זרע, המשמש לניתוח הדנ”א. הזרע לא נפגע, ואפשר לזרוע אותו אחר כך בשדה או בחממה. רובוט אחר ממצה את הדנ”א מפיסת הזרע ומוסיף את המולקולות ואת האנזימים הנחוצים להצמדת תגים מולקולריים זוהרים לגנים הרלוונטיים, אם הם אכן מצויים בדנ”א. מכונה אחרת משכפלת את הדנ”א ומגדילה פי כמה וכמה את מספר התגים הזוהרים כדי למדוד את האור שהם פולטים ולקבוע אם הגן אכן מצוי בזרע.

שיטות כאלה, הידועות בשם “השבחה בעזרת סמנים”, אינן חדשות, אך הן אִפשרו התקדמות חסרת תקדים בעשור האחרון בדרך לפירות המושלמים משום שקביעת רצף דנ”א נעשתה מהירה וזולה מאוד. הרובוטים של מוֹנְסַנְטוֹ יכולים לפעול 24 שעות ביממה, והמערכת כולה יכולה לספק תוצאות למגדלים בתוך שבועיים. בעשור האחרון הצליחו מגדלים, הן בחברות פרטיות והן באוניברסיטאות, ליצור שלל ירקות ופירות טעימים יותר, צבעוניים יותר, יפים יותר ומזינים יותר, ומקצתם כבר זמינים בחנויות ירקות ובשוקי איכרים. ולא מדובר רק בסוגי המלונים מעוררי התיאבון, שמספרם הולך וגדל; הברוקולי, הבריא כשלעצמו, התמלא בעוד חומרים מזינים, התותים עסיסיים במיוחד, והעגבניות מרַצות גם את העין וגם את הלשון.

“ההשפעה של המחקר הגנומי על השבחת צמחים היא מעבר לדמיון,” אומרת שלי ז’נסקי, חוקרת העוסקת בהשבחת תפוחי אדמה במשרד החקלאות האמריקני ובאוניברסיטה של ויסקונסין-מדיסון. “לפני חמש שנים היה לי סטודנט לתואר שלישי שבילה שלוש שנים בניסיון לזהות רצפי דנ”א הקשורים בעמידות בפני מחלות. לאחר מאות שעות של עבודה במעבדה הוא מצא 18 סמנים גנטיים. עכשיו יש לי סטודנטים שיכולים לקבל 8,000 סמנים לכל צמח מתוך 200 צמחים שונים בכמה שבועות בלבד.”

כל הדיון הזה על אנליזה של דנ”א מעורר חשד שמדובר בהנדסה גנטית, השיטה המאפשרת לערוך גנים כדי ליצור אורגניזמים חדשים (GMOs). אבל אין הדבר כך. מדובר בשיטה שאין לה שום קשר להנדסה גנטית ולטכנולוגיה של GMO. למעשה זאת אחת הסיבות העיקריות שהיא כה מושכת מדענים וחברות זרעים כמו מוֹנְסַנְטוֹ.

זורעים שינוי

בני אדם משנים צמחים כדי שיתאימו לצורכיהם כבר 9,000 שנה. כמעט כל פרי וירק שאנו אוכלים הוא זן מתורבת שעבר שינויים במשך עשרות שנים של ברירה מלאכותית והכלאות: בני אדם שמרו זרעים רק מצמחים בעלי המאפיינים הרצויים ביותר וזיווגו במכוּון צמחים מסוימים כדי ליצור צירוף חדש של תכונות. בדרך זו השביחו אבותינו את העשב הצנום הקרוי טֶאוֹסינטֶה ויצרו ממנו את התירס המפוטם והגבוה, ומזן יחיד של כרוב בר הם יצרו ברוקולי, כרוב ניצנים, כרובית וכרוב עלים (קֶייל).

בשנות ה-80 המציאו מדענים שיטה מדויקת הרבה יותר לשינוי הדנ”א של צמחים: הנדסה גנטית. באמצעות כלים מעבדתיים הם יכולים להוסיף, לסלק או לשנות את הגנים בצמח. תנובות של צמחים שעברו שינוי גנטי הופיעו בשוק האמריקני בשנות ה-90. אף שיותר מ-70% מן המזון המעובד בארה”ב מכיל מרכיבים של תירס, פולי סויה או קנולה שעברו שינויים גנטיים, רק מעט מאוד מן הירקות והפירות הטריים הנמכרים במרכולים עברו טיפול כזה. יוצאים מן הכלל הם פפאיה, שזיפים, ודלעת עמידים בפני נגיפים ותירס מתוק עמיד בפני חרקים מזיקים.

אחת הסיבות למיעוט הירקות והפירות שהם תוצרי הנדסה גנטית היא שהם פחות רווחיים ולכן מגדלים אותם פחות מיבולים נפוצים יותר: תירס, פולי סויה, מספוא, חיטה, כותנה, דורה ואורז. כשמדובר בירקות, בפירות ובגידולים מצומצמים אחרים, אין לחברות הזרעים מניע לעבור את כל מבחני הבטיחות המעיקים והיקרים ואת הליכי האסדרה (רגולציה) הממשלתיים הנדרשים לאישור מכירת מוצרים.

המשוכה הגבוהה האחרת המעכבת פיתוח של פירות וירקות שעברו שינויים גנטיים היא דעת הקהל. אוניברסיטאות וחברות זרעים יודעות שהחדרת מוצר חדש שעבר שיפור גנטי עלולה לעורר זעם בפלחי אוכלוסייה מסוימים בארה”ב המתנגדים למזון שהם סבורים שהוא “המזון של פרנקנשטיין” (Frankenfoods). רוב הקונים אינם מודעים לפירות ולירקות המהונדסים המעטים המצויים כבר בחנויות מכיוון שבדרך כלל הם אינם מסומנים כמהונדסים.

בעשור האחרון נעשתה ההשבחה בעזרת סמנים יותר ויותר מקובלת כדרך מעשית להשבחה של פירות וירקות העוקפת את המחלוקת הזאת. השיטה קיבלה זריקת מרץ גם משיפור השיטות הגנטיות ומהמשך פעולתם של מדענים לקביעת רצף הגנים של עוד ועוד צמחי יבול. השילוב בין הכלאה מסורתית ובין אנליזה של דנ”א עוזר להפנות את תשומת לבם של המגדלים לאיכויות המזון החשובות לצרכנים. “זה נשמע מובן מאליו לשאול מהו רצון הצרכנים, אבל לא כך הדבר,” אומר הארי קְלי, משביח עגבניות באוניברסיטת פלורידה. במקום זאת, הוא אומר, מפתחי הזנים תמיד שמים את צורכי החוואים ומפיצי המזון בראש סדר העדיפויות שלהם.

דוגמה מצוינת היא עגבניית המרכולים הקלסית. במשך עשרות שנים סברו המומחים שהאיזון בין רמת החומצות ובין רמת הסוכרים בעגבנייה הוא הגורם העיקרי הקובע אם אנחנו נהנים מטעמה. באופן כללי אנשים אוהבים עגבניות מתוקות, אבל רוב המשביחים לא הקנו חשיבות רבה לטעם. במקום זאת הם חשבו בעיקר על המגדלים המסחריים הגדולים ולכן העדיפו צמחי עגבנייה המניבים הרבה פירות חלקים וקשים הנשארים מלאים גם לאחר מסעות ארוכים בדרך לחנויות. אבל ככל שהצמח מניב יותר עגבניות, הוא יכול לספק פחות סוכר לכל עגבנייה. העגבניות האופייניות למרכולים יכולות אפוא להיראות יפה, אך אין להן די סוכר לענג את בלוטות הטעם.

קְלי נחוש בדעתו להציל את תעשיית העגבניות משיממון הטעם. באמצעות סדרה של מבחני טעימה העריך קְלי כ-200 זני עגבניות לא תעשייתיים שהשתמרו אצל קבוצות קטנות של חוואים וגננים ונמכרים במכולות מקומיות ובשוקי איכרים. העגבניות מזנים מקומיים אלו ידועות בצבעיהן העזים ובטעמן הנפלא, אבל הקליפה שלהן נסדקת ונפגמת בקלות, הן מתרככות מהר וגדלות על צמחים שאינם מניבים די פירות לשם סיפוק צורכי החקלאים המסחריים הגדולים.

במחקרו למד קְלי שרבים מן הזנים המקומיים האלה טעימים יותר מעגבניות מסחריות רגילות לא משום שבעגבניות שלהם יש יותר סוכר אלא מפני שהן גדושות ברכיבי טעם מורכבים יותר: תרכובות אורגניות נדיפות בעלות ריח חריף הנישאות באוויר מן הצמח אל הנחיריים שלנו (חִשבו על דשא קצוץ טרי או על ריחם המפתה של ההדרים). במחקר שעשו קְלי ועמיתיו ב-2012 הם מצאו שאנשים נהנים מעגבנייה גם אם יש בה רמות מתונות של סוכר, ובלבד שיש בה כמות גדולה דיה של תרכובת אורגנית ריחנית בשם גֶרַנְיַאל (geranial). קְלי משער שגרניאל וחומרים נדיפים אחרים לא רק מעניקים לעגבנייה את ניחוחה, אלא גם מגבירים את המתיקות הבסיסית של הפרי. בהמשך המחקרים שלו הוא יצר עגבניות ללא גרניאל וללא מולקולות ריחניות אחרות. אנשים לא אהבו את טעמן. הטועמים המתנדבים לא חשו מתיקות בעגבניות ללא חומרים נדיפים, גם אם הייתה בהן כמות ממוצעת עד גבוהה של סוכר.

לאחרונה מנסה קְלי לייצר צמחי כלאיים שיעניקו למגדלים ולצרכנים את הטוב שבשני עולמות העגבנייה, המקומי-הישן והמסחרי-החדש. בשלוש השנים האחרונות זיווגו קְלי וצוותו את הזנים הטעימים ביותר עם הזנים המודרניים השכיחים כדי ליצור זנים שנותנים יבול רב של עגבניות מוצקות, חלקות וטעימות להפליא. קְלי נוהג לאגור מלאי של מברשות שיניים חשמליות זולות שבעזרתן חברי הצוות שלו מלטפים בעדינות אך ביסודיות את פרחי העגבנית ואוספים את האבקה למבחנות כדי שיוכלו לערוך שידוכים. בה בעת אספו החוקרים פיסות זעירות של עלים כדי לנתח את הדנ”א של הצמחים ולחפש את התבניות הגנטיות האחראיות לריכוזים גבוהים של חומרים נדיפים, למשל, או לקליפה מושלמת. “אין ספק שהניתוח הגנטי אִפשר להשיג הצלבות מושכלות,” אומר קְלי. “העבודה שלנו קיבלה זריקת מרץ אמיתית בשנתיים האחרונות, עם פרסום רצף הגנום של העגבנייה.”

אוניברסיטת פלורידה שִחררה לאחרונה שניים מזני הכלאיים האלה, שקיבלו את הכינויים “תכשיט הגינה” ו”אוצר הגינה”, בשאיפה להעניק לחברת זרעים רישיון להפצה רחבה שלהם. אף שזני הכלאיים לא הניבו יבול מסחרי של עגבניות, הם סיפקו פי שלושה עגבניות מזני ההורים. לעגבניות יש טעם נפלא והן מסוגלות לעמוד במידה לא מבוטלת בתלאות השיווק. ונס ויטקר, עמיתו של קלי, מתקדם יפה בפרויקט דומה שבו הוא מנסה להחזיר את הטעם העז לתותי שדה במרכולים, שגדלו והרוויחו חיי מדף ארוכים אך איבדו את הטעם.

קרבן אחר של קשיי ההובלה וההפצה הראוי לציון, נוסף על המלונים והעגבניות, הוא הברוקולי. כמעט 75% מן הברוקולי בארה”ב גדל בקליפורניה. ברוקולי מעדיף מזג אוויר קריר, והוא מלבלב בערפילים המכסים לעתים מזומנות את עמק סַלינַס. כשהוא נאלץ לעמוד בקיצים החמים והלחים של צפון-מזרח ארה”ב, הוא מפתח ראשים מסוקסים עם ניצנים לא אחידים. כל ניצן קטן בתפרחת דמוית הכיפה של הברוקולי הוא פרח שעדיין לא פרח. תומס ביורקמן ועמיתיו מאוניברסיטת קורנל מצאו שבמהלך תקופה קריטית בהתפתחותו הברוקולי עוקב אחר מספר השעות שבהן הוא נהנה מטמפרטורות קרירות ומייצר ראש תפרחת אחיד רק אם צבר די שעות. זו הסיבה שברוקולי שגדל בחוף המזרחי יכול להבשיל עם תערובת לא מושכת של ניצנים, מקצתם יפים ומלאים ומקצתם קטנטנים וכמעט בלתי נראים.

לפני שלוש שנים וחצי החליטו ביורקמן, מארק פַרנהאם ממשרד החקלאות האמריקני ועמיתיהם הרבים לפתח זן חדש של ברוקולי שישגשג גם במזרח ארה”ב. בחממה שבמעבדתם חשפו ביורקמן וצוותו את הברוקולי לטמפרטורה וללחות המאפיינות את החוף המזרחי ושמרו רק את זרעי הצמחים שצימחו תפרחת לתפארת אפילו בתנאים האלה. אמנם מחכה להם עוד עבודה רבה, אבל הם כבר השביחו ברוקולי שיכול לעמוד בחום הקיץ כמה שבועות יותר מן הזנים שמגדלים במזרח. בינתיים החוקרים סורקים את הגנום של הצמחים השונים שהם גידלו כדי לגלות את הגנים שיסבירו מדוע כמה מהם מתמודדים טוב יותר מאחרים. מציאתם תאפשר לקצר במידה ניכרת את המסע לקראת הצמח האידאלי.

השבחת ברוקולי כדי שיישאר יפה גם בחום אינה רק תרגיל באסתטיקה אלא גם קשורה להשגת ברוקולי טעים ומזין יותר למכירה בשוקי האיכרים ובחנויות הירקות. ברוקולי טרי שנקטף ביום אכילתו שונה מן המזון הרגיל שאנו מוצאים במרכולים, אומר ביורקמן. טעמו עדין, ניחוחו הצמחי המתוק מזכיר יערת דבש, והוא אינו משאיר טעם לוואי חריף. הובלת ברוקולי מקליפורניה לשאר חלקי ארה”ב דורשת אחסון בקרח ובחושך במשך ימים. ללא אור הפוטוסינתזה נעצרת והתאים מפסיקים לייצר סוכרים. הורדה מהירה של הטמפרטורה שוברת את דופנות התאים, מחלישה את מבנה הצמח באופן בלתי הפיך ומרככת אותו. כשהברוקולי מפשיר, מולקולות ואנזימים שונים שזלגו אל מחוץ לתאים בעת שבירתם מעוררים רצף של תגובות כימיות, שמקצתן גורמות לפירוק של תרכובות טעם ומרכיבים תזונתיים. אם יהיה לאיכרים במזרח זן ברוקולי מקומי שיוכלו לגדל ולמכור במקום, כל הבעיות האלה ייפתרו.

בניסיון אחר להעלות את הערך התזונתי של הברוקולי השתמשו ריצ’רד מיתֵן מן המכון למחקר מזון באנגליה ועמיתיו בהשבחה בעזרת סמנים כדי להעלות את ריכוזה של התרכובת גְלוּקוַֹרפַנין, שיש כמה ראיות לכך שהיא עוזרת להילחם בחיידקים ובסרטן. החוקרים קיבלו רישיון לשווק את זן הברוקולי שפיתחו, הקרוי בֶּפוֹרטֶה, לחברת מוֹנְסַנְטוֹ. אפשר למצוא את הזן הזה בכמה רשתות שמשווקות מזון טבעי ואורגני בארה”ב.

זורעים יוזמות

לצורך השגת המענק שאפשר לביורקמן ולפַרנהאם להתחיל במחקר, היה עליהם להוכיח למשרד החקלאות האמריקני שחברות הזרעים אכן מעוניינות באמת ובתמים בפיתוח השוק האזורי החדש לברוקולי בהבטיחן מימון מן המגזר הפרטי. חברות הזרעים מוֹנְסַנְטוֹ, סינג’נטה ובֶּז’ו תורמות כסף לפרויקט אף על פי שהן מתחרות זו בזו. להלכה, גם חברות הזרעים וגם החוקרים באוניברסיטאות יכולים להרוויח משיתוף פעולה כזה. במהלך שלב המחקר והפיתוח כולם חולקים ביניהם מידע ומחליפים זרעים. אבל בסופו של דבר מגיע זמן המשא ומתן. כמו במקרה של קְלי והעגבניות הטעימות שלו, גם ביורקמן מקווה שכשיגיע היום שהוא ועמיתיו יתקרבו לברוקולי היפהפה, תשיג אחת החברות הפרטיות רישיון לייצור נרחב של הזרעים ולהפצתם המסחרית. לביורקמן וצוותו אין משאבים כספיים לעשות זאת בעצמם. אמנם חיפוש סמנים גנטיים בצמחים יחידים נעשה זול יותר ויותר, אך תהליך הייצור והשיווק של כמויות זרעים עצומות עדיין יקר.

ואולם, מכיוון שלחברות הזרעים הענקיות יש משאבים פיננסיים וטכנולוגיים גדולים הרבה יותר מאלה של החברות הקטנות והאוניברסיטאות, כמה משביחי צמחים חוששים שהדבר ידכא חדשנות אמיתית. “מאז עברה הטכנולוגיה למגזר הפרטי חלה ירידה חדה בתכניות השבחת צמחים במגזר הציבורי,” אומר ארווין גולדמן מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, שהציג לאחרונה סלק בצבע כתום עז עם פסים זהובים מעגליים. “כמה אנשים טוענים שהמעבר הזה [למגזר הפרטי] הוא הצלחה לארה”ב, אבל חוקרי המגזר הציבורי יעשו דברים שהמגזר הפרטי לא יעשה, כאלה שפיתוחם אורך זמן רב מדי או שהסיכון הכרוך בהם גבוה מדי.

ג’ק ג’וּביק, מנהל המרכז להשבחת צמחים באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, שהחל לעסוק בהשבחת צמחים בשנות ה-70, זוכר שהחברות הגדולות לא שלטו בתחום כפי שהן שולטות כיום. “כשהתחלתי היו חברות רבות שמכרו זרעים רבים, אך הן נקנו או סולקו מן השוק בידי חברות הענק. זה שינה את המבנה של כל התעשייה,” אומר ג’וביק. “במקום שהחוקרים במוסדות הציבוריים ישלימו את פיתוחם של הצמחים, רובנו מתכננים כיום גנום של צמחים שהחברות הגדולות מפתחות. אמנם לחברות האלה יש משאבים המאפשרים להן לערוך בדיקות יעילות ולייצר מבחר משובח לעילא, אך הן שולטות ברוב המידע הגנטי ובטכנולוגיה המשמשים לייצור הזרעים.”

גולדמן ועמיתו ג’ק קלופנבורג מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון משתייכים לקבוצה של 20 משביחים וחקלאים מכל רחבי ארה”ב המעוניינים ליצור מערכת שתפעל בשיטה הדומה לתוכנות בקוד פתוח ותספק מבחר של זרעים חופשיים מפטנטים לשימוש כללי. אין תקדים לסידור כזה בשוק הזרעים של המאה ה-21. אחת החלופות היקרות העומדות לפני הקבוצה היא לשכור עורכי דין ולרשום פטנט תקני או זכויות יוצרים על הזרעים שלהם כדי להרשות כמעט לכל מי שמעוניין להשתמש בהם (חוץ מחברות ענק פרטיות, כמובן). לחלופין, הם יכולים לנסות ליצור רישיון שיתופי שיאפשר לאנשים להשתמש בזרעים בתנאי שגם הם יסכימו לשתף את הזרעים שיפתחו ואת כל מה שקשור בהם. גולדמן הציע גם פשרה שלפיה חוקרי ההשבחה ייתנו לחברות מן המגזר הפרטי רישיון לכמה מסוגי הזרעים כדי לאפשר להן להרוויח, ואת שאר הזרעים ישתפו באופן חופשי.

קְלי תוהה אם פשרה מסוימת היא הדרך הטובה ביותר לעתיד. “המציאות היא שאנו באקדמיה איננו יכולים להתחרות במוֹנְסַנְטוֹ-ים ובחברות זרעים אחרות,” הוא אומר. “משביחים באוניברסיטאות מוצאים מחקר היבולים הגדולים ונדחקים ליבולי נישה. במחלקה שלי יש משביח אפרסקים, משביח אוכמניות ומשביח תותים. אני מכיר אנשים רבים במוֹנְסַנְטוֹ שזנחו יבולים כאלה מפני שלדעתם הם שוליים.” הוא מקווה שהפרדה כזאת תאפשר למגזרים הפרטי והציבורי להשלים זה את זה.

בסופו של דבר, קְלי מעוניין לקדם את האפשרות שתמשוך יותר ויותר משביחי צמחים: גישור על התהום שבין הצורך של המגדלים להתפרנס ובין מה שהצרכנים רוצים לראות על צלחותיהם. “השבחה בעזרת סמנים מאפשרת לחזור ולתקן דברים כמו טעם ומרקם,” אומר קלי. “זה בעצם פשוט מאוד: צריך לתת לאנשים את מה שהם רוצים.”

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

פריס ג’אבר הוא כתב בסיינטיפיק אמריקן ועיתונאי עצמאי. הוא כותב בכתבי העת ניו יורק טיימס, wired, Popular Mechanics, ניו סיינטיסט, NOVA ו-The Awl.

בקיצור

יצירת פירות וירקות גדולים ויפים דיים לשם סיפוק דרישות החקלאות התעשייתית אחראית לאיבוד הטעם והערך התזונתי שאפיינו את הזנים של פעם.

במקום לשפר את היבולים האלה באמצעות הנדסה גנטית ולהוסיף על המחלוקת השוררת בנושא, פנו מדענים להשבחה בעזרת סמנים גנטיים, המשלבת הכלאות מסורתיות ואנליזת דנ”א, שנעשית מהירה מתמיד.

בעבר תרמו חוקרי ההשבחה באוניברסיטאות הציבוריות את היבולים שפיתחו לחוואים. כיום הם חייבים להוציא רישיון לשימוש בזרעים לקומץ של חברות ענק פרטיות, שלדעת רבים צברו כוח רב מדי.

רעיונות בסיסיים

השבחה בעזרת סמנים גנטיים

כדי לשפר זן מסוים היה על משביחי צמחים מסורתיים לעסוק שנים ממושכות בשידוכים בוטניים. בדי עמל הם היו חייבים לסלק את התכונות הבלתי רצויות בלי לאבד את הרצויות. זיהוי הגנים העומדים ביסוד התכונות האלה אפשר תהליך יעיל ומדויק הרבה יותר, המכונה “השבחה בעזרת סמנים גנטיים”.

עוד בנושא

Improving the Flavor of Fresh Fruits: Genomic, Biochemistry and Biotechnology. Harry j. Klee in New Phitologist, Vol. 187, No. 1, pages 44-56; july 2010.

Breeding Better Crops. Richard Hamilton, Scientific American Earth 3.0 JUNE 2009.

האם מזונות שעברו הנדסה גנטית הם דבר רע? מאת דייוויד ה’ פרידמן, סיינטיפיק אמריקן ישראל, דצמבר 2013-ינואר 2014, עמוד 36,

כתבה זו התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל