‫מדעי המוח – הנאות המוח / מורטן ל’ קרינגלבאך וקנט סי בֶּרידג’‬

תובנות חדשות על האופן שבו המוח מפיק תחושת הנאה יכולות להוביל לטיפול טוב יותר בהתמכרות ובדיכאון, ואפילו למידע חדש על האושר

בשנות ה-50 יזם הפסיכיאטר רוברט הית’ מאוניברסיטת טולאן תכנית שנויה במחלוקת שכללה ניתוחים להשתלת אלקטרודות במוחות של מטופלים המאושפזים עקב אפילפסיה, סכיזופרניה, דיכאון ומצבים נוירולוגיים חמורים אחרים. המטרה הראשונית שלו הייתה לאתר את המיקום הביולוגי של ההפרעות האלה, ולנסות לרפא אנשים הלוקים בהן באמצעות גירוי מלאכותי של אזורים אלו.

לפי הית’, התוצאות היו מרשימות. היה אפשר לגרום למטופלים שהיו שרויים בדיכאון עמוק לחייך, לשוחח ואפילו לצחקק. ואולם, ההקלה הייתה זמנית בלבד. כשפסק הגירוי, התסמינים שבו.

כדי להגדיל את התועלת הטיפולית האפשרית, התאים הית’ לכמה מטופלים כפתורים שעליהם היו יכולים ללחוץ בעצמם כשחשו בדחף לעשות זאת. כמה מטופלים חשו בדחף לעתים קרובות למדי. מטופל אחד, הומוסקסואל בן 24 שהית’ ניסה לרפא מדיכאון (ומן המשיכה שלו לגברים אחרים), חש צורך לגרות את האלקטרודות שלו כ-1,500 פעמים במהלך מפגש יחיד שארך שלוש שעות. לפי הית’, גירוי עצמי כפייתי זה העניק למטופל, המכונה 19-B, “תחושות של הנאה, דריכות וחמימות (רצון טוב).” סיום המפגש עם המטופל לווה במחאה נמרצת מצדו.

הניסויים עזרו להגדיר מערכת של מבנים שעתידים להיקרא “מרכז ההנאה” של המוח. הם גם הולידו תנועה, הן במדע והן בתרבות הפופולרית, שמטרתה להיטיב להבין את הבסיס הביולוגי של ההנאה. במרוצת 30 השנים הבאות זיהו חוקרי מוח את החומרים שאזורי המוח, שתיארו הית’ ואחרים, שולחים ומקבלים כדי להעביר מידע הקשור בהנאה. אנשים החלו לדמיין עולמות אמיצים חדשים שבהם הפעלת מרכזי ההנאה האלה יכולה לגרום אושר עילאי מידי.

עם זאת, גילוי מרכז ההנאה לכאורה של המוח לא הוביל לפריצת דרך בטיפול במחלות נפש. ייתכן שהיא אף הטעתה מדענים לחשוב שהם מבינים כיצד הנאה מקודדת ומיוצרת בתוך המוח. מחקרים אחרונים במכרסמים ובבני אדם רומזים שהפעלת המבנים האלה באמצעות אלקטרודות או כימיקלים למעשה אינה גורמת להנאה כלל. ייתכן שהיא מזרזת תשוקה בלבד, ומשום כך את הדחף הבלתי נשלט לגירוי עצמי.

בעזרת טכניקות מתקדמות בביולוגיה מולקולרית, בשילוב עם שיטות משופרות של גירוי מוחי עמוק, המעבדות שלנו ואחרות מגדירות מחדש את המעגל העצבי של ההנאה במוח. אנו מגלים שהמערכות במוח שגורמות להנאה מוגבלות ומורכבות בהרבה ממה שסברו בעבר. בזיהוי היסודות העצביים של ההנאה, אנו מקווים לסלול את הדרך לטיפולים בדיכאון, בהתמכרות ובהפרעות אחרות שיהיו ממוקדים ויעילים יותר, ואולי גם להציע תובנות חדשות על מקורות האושר האנושי.

 

אלקטרודות מטעות

בין שחווים אותה כרטט של עונג ובין שחווים אותה כפריטה חמימה של סיפוק, הנאה היא יותר מתוספת ארעית, כלומר משהו שמישהו חפץ בו רק לאחר שענה על הצרכים היותר בסיסים שלו. התחושה היא למעשה הכרחית לחיים. הנאה מזינה ומשמרת את העניין שיש לבעלי חיים בדברים שאותם הם צריכים כדי לשרוד. מזון, מין ובמקרים מסוימים קרבה חברתית, יוצרים רגשות חיוביים ומשמשים גמול טבעי לכל בעלי החיים, לרבות בני האדם.

התובנות הראשונות על הבסיס הביולוגי של תחושות אלו התגלו לפני כ-60 שנה בידי הראשונים שגילו את מה שמכונה אלקטרודות הנאה. ג’יימס אולדס ופיטר מילנר מאוניברסיטת מקגיל חיפשו אזורים במוח שיכולים להשפיע על התנהגותם של בעלי חיים. במחקרים מוקדמים יותר שנערכו באוניברסיטת ייל, שבהם החדירו אלקטרודות למוחות של חולדות, זיהו אזור שגירוי שלו גרם לבעל החיים להפסיק פעולה כלשהי שבה עסק במקביל לגירוי. כשניסו לשחזר את הממצאים האלה, נתקלו אולדס ומילנר באזור במוח שהמכרסמים נוקטים צעדים באופן פעיל כדי לגרות אותו, בדומה לדרך שבה בעלי חיים חוזרים על כל משימה או התנהגות שמניבה גמול הולם.

כשמיקמו את האלקטרודות באזורים שונים, ולעתים לא במיקום המיועד, הופתעו צמד החוקרים לגלות אזור במוח שהיה נראה שבעלי החיים נהנים כשמגרים אותו באמצעות זרם חשמלי חלש. חולדות שהונחו בקופסה גדולה חזרו שוב ושוב לפינה שבה נתנו להן החוקרים מכת חשמל קלה. על פי גישה זו, גילו אולדס ומילנר שהם יכולים לכוון את המכרסמים כמעט לכל מקום. במקרים מסוימים בעלי החיים אפילו העדיפו את הגירוי על פני מזון. אם לחצו החוקרים על הכפתור כשהחולדות היו באמצע מבוך שהבטיח בסופו מחית טעימה, החיות נותרו במקומן ולא טרחו להמשיך לעבר הפרס.

ולמרבה הפליאה, גילו אולדס ומילנר שכשחוברו האלקטרודות כך שהחולדות יוכלו לגרות בעצמן את מוחן באמצעות לחיצה על דוושה, הן גרמו לגירוי עצמי כמעט בכפייתיות, כמה מהן יותר מ-1,000 פעמים בשעה. כשהפסיקו את הזרם החשמלי, החיות לחצו על המוט עוד כמה פעמים ולאחר מכן נרדמו.

התוצאות עודדו את אולדס ומילנר להצהיר: “כנראה מיקמנו מערכת במוח שתפקידה הייחודי הוא ליצור השפעה מתגמלת על התנהגות.” האזורים שזיהו החוקרים התקבעו כבסיס הפעולה של מעגל הגמול של המוח. האזורים האלה כוללים את גרעין האָקוּמבֶּנס המצוי בבסיס המוח הקדמי, ואת קליפת המוח הסינגוּלָטית היוצרת חגורה סביב קבוצת הסיבים שמגשרת בין החצי השמאלי לחצי הימני של המוח.

כמעט מיד אחר כך שחזרו חוקרים אחרים את ההשפעות האלה, וגילו ממצאים דומים בפרימטים מפותחים יותר ובבני אדם. הית’ היה קיצוני במיוחד כשהתעקש שגירוי האזורים האלה לא זו בלבד שהוא מעודד התנהגות אלא אף יוצר תחושת אופוריה. בתודעתם של חוקרים רבים ושל הציבור הרחב, הוכרו המבנים האלה כמרכז ההנאה העיקרי של המוח.

ואולם, לפני כעשר שנים, התחלנו שנינו לתהות אם פעולת הגירוי החשמלי העצמי אכן הייתה המדד הטוב ביותר להנאה. כיצד אנו יכולים לדעת שהנבדקים מגרים את האזורים האלה משום שהם אוהבים את התחושה הנגרמת כתוצאה מכך, ולא בשל סיבה אחרת? כדי לבחון את מעגל ההנאה ביתר דיוק, הרגשנו שאנחנו צריכים לתכנן דרך אחרת לאמוד ממה למעשה נהנים הנבדקים, ובכללם בעלי חיים.

 

מדד להנאה

בניסויים בבני אדם, קל מאוד להעריך את מידת ההנאה: אינכם צריכים אלא לשאול אפילו אם הדירוגים שנובעים מכך לא ישקפו במדויק את התחושות בפועל. ולעומת זאת, בדיקה כזאת אינה אפשרית בחיות מעבדה שלביולוגים הכי קל לחקור.

גישה אחרת מזו מקורה בספרו של צ’רלס דרווין מ-1872: “הבעת רגשות אצל בני אדם וחיות”. דרווין טוען בספר שבעלי חיים משנים את הבעת הפנים שלהם כתגובה למצבים סביבתיים. במילים אחרות, הם עושים פרצופים. אנו יודעים כיום שהמנגנונים העצביים בבסיסן של ההבעות האלה פועלים באופן דומה ברוב מוחות היונקים. משום כך, כמה מחוות של הפנים השתמרו בבעלי חיים רחוקים מבחינה אבולוציונית כמו מכרסמים ובני אדם, ובכלל זה הפרצופים המביעים “זה טעים”, שאנו עושים כתגובה לאוכל מעורר תיאבון.

אוכל הוא אחד מן המסלולים האוניברסליים להנאה, מלבד היותו צורך חיוני להישרדות. מזון הוא גם אחד מן הכלים הסביבתיים הזמינים ביותר לפסיכולוגים ולחוקרי מוח החוקרים התנהגות בבעלי חיים. במחקרים שלנו גילינו שהתגובה לאוכל מספקת אמצעי שבעזרתו אפשר לבחון הנאות לא מילוליות.

כל מי שבילה פרק זמן כלשהו בקרב תינוקות יודע שאפילו לבני האדם הצעירים ביותר יש דרכים להודיע למטפלים שלהם עד כמה ארוחה טעימה להם. טעמים מתוקים גורמים לליקוק שבע רצון של השפתיים. לעומת זאת, טעמים מרים מלווים בפיות פעורים, טלטול ראשים וניגוב נמרץ של הפה. אותן תגובות שרואים בתינוקות קיימות גם בחולדות, בעכברים ובפרימטים שאינם בני אדם. ככל שהנבדקים אוהבים את הטעם, תעלה תדירות ליקוק שפתיהם. באמצעות הקלטה בווידאו של תגובות הנבדקים לאוכל, ולאחר מכן ספירת הפעמים שבהם הלשון שלהם זינקה החוצה בניסיון לתפוס כל מולקולה של טעם, אנו יכולים למדוד עד כמה הם אהבו גירוי הקשור לחוש הטעם. השתמשנו במידע הזה כדי לאמוד היכן באמת ממוקמת ההנאה במוח.

“לרצות” זה לא “לאהוב”

אחד מן הדברים הראשונים שגילינו הוא שהנאה אינה מתעוררת במוח במקום או באופן שחשבו וטענו בעבר. האזורים שזיהו לראשונה אולדס ומילנר ואחרים, הממוקמים בקדמת המוח, מופעלים בידי המוליך העצבי דוֹפַּמין המשוחרר מתאי עצב שמקורם על יד גזע המוח. אנו הנחנו שאם האזורים הקדמיים האלה אכן מבקרים את ההנאה, הצפתם בדופמין או הסרה מוחלטת של דופמין, צריכים לשנות את תגובות החיה לגירוי הגורם להנאה. וזה לא מה שגילינו.

לצורך הניסויים האלה, עמיתנו קסיאוֹקסי זואנג מאוניברסיטת שיקגו הנדס עכברים שחסר בהם חלבון המחזיר את הדופמין לתוך התא לאחר ששוחרר בידי תא עצב מגורה. בבעלי חיים עם מוטציה כזאת הגורמת להיעדר חלבון, ריכוזי הדופמין במוח גבוהים באופן יוצא דופן. ואולם, גילינו שהעכברים אינם מפיקים יותר הנאה ממתוקים לעומת חבריהם לכלוב. בהשוואה למכרסמים רגילים, העכברים בעלי דופמין עודף אכן ממהרים יותר לעבר גמולים מתוקים; אבל הם אינם מלקקים את השפתיים שלהם לעתים קרובות יותר. להפך, הם מלקקים את שפתיהם אפילו פחות מעכברים בעלי כמויות ממוצעות של דופמין.

אותו הדבר נצפה גם בחולדות שהעלו את רמות הדופמין שלהן באמצעים אחרים, כמו הזרקת אמפטמין לגרעין האקומבנס הגורמת לעלייה של דופמין באזור הזה. אבל, שוב, החולדות האלה אינן נהנות יותר מגמולים מתוקים לאחר העלאת הדופמין שלהן באופן כימי, אף שהמוטיבציה שלהן להשיג את המתוקים גבוהה יותר.

מצד אחר, חולדות שבהן גרמו לחסר בדומפין, לא הראו כלל רצון לגמולים מתוקים. החיות האלה למעשה ירעבו למוות אם לא יאכילו אותן באופן פעיל. אף על פי כן, חולדות ללא דופמין שאין להן עניין באוכל, עדיין מוצאות שמתוקים כלשהם שיניחו בפיהן הם טעימים עד כדי ליקוק השפם.

אם כך, נראה שההשפעות של דופמין פחותות ממה שסברו בעבר. החומר הזה כנראה תורם למוטיבציה יותר מאשר הוא תורם לתחושת ההנאה עצמה. גם בבני אדם, נראה שרמות דופמין מתאימות למידה שבה אנשים טוענים שהם “משתוקקים” למעדן טעים, יותר מאשר לעד כמה הם “נהנים” ממנו.

אותו הדבר יכול להיות נכון במקרה של התמכרות. סמים מציפים את המוח בדופמין, בייחוד את האזורים הקשורים ל”השתוקקות”. שטף הדופמין הזה לא זו בלבד שהוא מעורר תשוקה עזה, אלא אף גורם לתאים באזורים האלה להיות רגישים יותר לחשיפה עתידית לסם. זאת ועוד, מחקר של עמיתנו טֶרי רובינסון מאוניברסיטת מישיגן מרמז שרגישות זו יכולה להימשך חודשים או שנים. כך שגם אחרי שהסם מפסיק לגרום להנאה, מסביר רובינסון, מכור לסם עדיין מסוגל לחוש דחף עז להשתמש בו. זוהי תוצאה מצערת של פעולת דופמין.

לאור התובנות החדשות האלה, אנו סבורים שאלקטרודות ה”הנאה” שגורמות להצטברות של דופמין במוחות של חולדות ובני אדם, לא גרמו להנאה כפי שסברו עד כה. כתמיכה בהשקפה זו, אנו מוצאים שהפעלת אלקטרודות שגורמות לעלייה בדופמין בגרעין האקומבנס תניע חולדה לאכול ולשתות, אך אותו הגירוי לא עושה את המזון הזה ליותר מהנה – להפך. חולדות שגורמים להן לאכול דברי מתיקה באמצעות גירוי חשמלי, מנגבות את פיהן ומטלטלות את ראשיהן. אלה הם סימנים של תיעוב, כאילו שהזרם גרם להן לחוש את המתיקות כמרירות או כדבר מגעיל. העובדה שהאלקטרודות אילצו חולדות לצרוך כמויות גדולות של אוכל שאינו גורם להן הנאה, היא עדות לכך שתשוקות והנאות נשלטות באמצעות מנגנונים שונים במוח.

אנו סבורים שהבקרה המבדלת מצויה גם בבני אדם. העברת זרם דרך אלקטרודות ההנאה הקלסיות גרמה לפחות למטופל אחד לרצון עז לשתות. במטופלים אחרים, ובכללם 19-B, גירוי חשמלי עורר דחף מיני. באותה תקופה, דחפים מיניים כגון אלה נחשבו כעדות להנאה. אבל בסקירת הספרות המקיפה שלנו, מעולם לא נתקלנו בעדות לכך שמטופל שהושתלו בו אלקטרודות כאלה חש שהן גורמות לו להנאה מיוחדת. 19-B מעולם לא זעק: “אה, נעים לי!” במקום זאת, גירוי של האלקטרודות גרם לו ולאחרים לרצות בעוד גירוי, כנראה לא בגלל שהם אהבו את ההרגשה אלא בגלל שגרמו להם לחפוץ בכך.

 

אזורים הקשורים לנהנתנות

הן תשוקות והן הנאות יכולות לגרום לחווים חוויה כלשהי להרגיש שהיא מתגמלת. אם כך, הגיוני שמרכזי ההנאה האמיתיים במוח, שאחראים באופן ישיר לגרימת תחושות מהנות, מצויים בחלק מן המבנים שזוהו בעבר כחלק ממעגל הגמול. אחד מן האזורים האלה הידועים כקשורים לנהנתנות ממוקם בתת-אזור של גרעין האקומבנס הקרוי “שבלול תיכון” (medial shell). אזור שני מצוי בתוך הפָּלידוּם הוֶונטרָלי, מבנה הממוקם עמוק במוח, על יד בסיס המוח הקדמי, ומקבל את מרבית האותות שלו מגרעין האקומבנס.

כדי לאתר את האזורים האלה, חיפשנו אזורי מוח שגירוי שלהם מגביר את תחושת ההנאה. למשל, לגרום לדברים מתוקים להיות עוד יותר מהנים. גירוי כימי של האזורים האלה באמצעות אֶנקֵפָלין, חומר דמוי מורפין שנוצר במוח, גורם לחולדה לאהוב יותר דברי מתיקה. אָנַאנדָמיד, גרסת המוח למרכיב הפעיל במריחואנה, גורם לאותה ההשפעה. הורמון אחר הקרוי אוֹרֵקסין שהמוח משחרר בעת רעב, מסוגל גם הוא לעורר אזורים הקשורים לנהנתנות ובכך לסייע בהגברת טעמו הטעים של המזון.

כל אחד מן האזורים האלה הוא חלקיק ממבנה גדול יותר שבתוכו הוא שוכן, רק כמילימטר מעוקב במוח חולדה וככל הנראה לא יותר מסנטימטר מעוקב בבני אדם. אבל כמו איים של ארכיפלג, האזורים האלה קשורים זה לזה ולאזורי מוח אחרים שמעבדים אותות של הנאה. יחד הם יוצרים מעגל הנאה משולב ודומיננטי.

המעגל הזה גמיש באופן יחסי. מניסיוננו, נטרול של מרכיבים אינדיבידואליים במעגל ההנאה אינו מפחית את התגובה האופיינית לדבר מתיקה רגיל, למעט מקרה יוצא דופן אחד. נראה כי פגיעה בפלידום הוונטרלי מפחיתה את היכולת של בעל החיים ליהנות מאוכל, בהפיכת טעם ערב לחיך לדוחה.

מנגד, קשה יותר להגיע לאופוריה עזה מלהגיע להנאות יום-יומיות. הסיבה לכך עשויה להיות שהגברה חזקה של הנאה, כמו העלייה בהנאה שיצרנו בחיות מעבדה באמצעות כימיקלים, דורשת כנראה הפעלה של כל הרשת בבת אחת. פגם במרכיב יחיד פוגע בעלייה בהנאה.

לא ידוע אם מעגל ההנאה, ובייחוד הפלידום הוונטרלי, פועל באופן דומה בבני אדם. אנשים מעטים מגיעים למרפאה עם נזק במבנים האלה בלבד, ללא פגיעות באזורים הסובבים. לכן קשה לאמוד אם הפלידום הוונטרלי ומרכיבים אחרים במעגל הכרחיים לתחושת ההנאה בבני אדם. אנו מכירים מטופל אחד שהפלידום הוונטרלי שלו נפגע בעקבות מינון יתר של תרופה. לאחר מכן, הוא דיווח שהוא חש בדיכאון, בחוסר אונים, ברגשות אשם ובאי יכולת לחוש הנאה. המקרה הזה תומך בכך שיש למבנה הזה תפקיד מרכזי שלא העריכו עד כה.

 

מספיק ודי

מעגל ההנאה אינו פועל לבד בוויסות תחושות ההנאה. אזורים נוספים מצטרפים כדי להוסיף את רגש החמימות שבהנאה לתחושה או לחוויה. אזורי תפקוד גבוה יותר של המוח עוזרים לקבוע עד כמה החוויה מהנה בהתבסס על התנאים. למשל, אם מישהו רעב או שבע או שפשוט מיצה הנאה כלשהי. לדוגמה, לאחר שמישהו אכל תבנית שלמה של בראוניס, אפילו מי שמודה שהוא מכור לשוקולד נוטה לראות ממתק כהרבה פחות מושך.

במקרה של אוכל, תחושה כזאת של שובע בררני, התפתחה כנראה בחלקה מפני שהיא מעודדת בעלי חיים להשיג מגוון רחב של חומרים מזינים לעומת התקבעות על ארוחה מועדפת אחת. זה כנראה מקודד בחלק המוח שקרוי קליפת המוח האוֹרביטוֹ-חזיתית. האזור הזה, הממוקם בחלק התחתון של קליפת המוח הקדם-חזיתית שמצוי בבני אדם בדיוק מעל העיניים, מקבל מידע מגרעין האקומבנס ומן הפלידום הוונטרלי. הוא כנראה מווסת את הצורה שבה מיוצגת ההנאה במודע, על ידי העצמת תחושת הסיפוק, שאותה אנו מקשרים לשביעות רצון, ועידון התחושות שלנו כשאנו מלאים עד צוואר.

בעזרת שיטות מתוחכמות של דימות מוחי גילינו שיש התאמה גבוהה בין הפעילות של אזור קטן בתוך קליפת המוח האורביטו-חזיתית, הקרוי אתר מידאנטֶריוֹרי, ובין ההנאה הסובייקטיבית שבתחושה נעימה, כמו הטעם של שוקו. בלגימה הראשונה, למשל, האתר נדלק בעקבות פעילות. אך ברגע שצרכו הנבדקים די מן החומר המתוק, כבה האתר המידאנטריורי והחוויה פסקה מלהיות מהנה.

עדות נוספת לכך שהאתר המידאנטריורי חשוב להנאה בבני אדם נובעת ממחקרים של גירוי מוחי עמוק שביצעו לצרכים טיפוליים. ההליך הזה מיועד לטיפול בכמה מצבים, ובכללם הקלה על סבלם של מטופלים עם כאב כרוני שאי אפשר לטפל בהם בדרך אחרת. באחד מן המטופלים שלנו, קטוע גפה שחש כאב באיבר החסר שלו, גירוי של אזור בתוך גזע המוח לא רק הקל את הכאב אלא גם גרם לתחושות של הנאה רבה. דימות מוחי שהתבצע בו-זמנית הראה פרץ של פעילות גם באתר המידאנטריורי. עד היום חוקרים את השאלה אם אפשר להשתמש בגירוי כזה של אזורים מסוימים הקשורים למערכת ההנאה לטיפול בדיכאון או בצורות אחרות של אי יכולת לחוות הנאה.

באופן דומה, מחקר עתידי עשוי לגלות כיצד קשורים המעגלים ששולטים בהנאה ובגמול. בתנאים רגילים, אזורי הנהנתנות קשורים למערכת הגמול המונעת על ידי דופמין. אנו חושקים בדברים שגורמים לנו להרגיש טוב, ונמנעים או אדישים לדברים שאינם גורמים לנו להרגיש טוב. במקרה של התמכרות, המערכות האלה מתנתקות באופן כלשהו, מה שגורם לאדם להמשיך להשתוקק לדברים שכבר אינם מספקים הנאה. ניתוק כזה כנראה עשוי גם לתרום לסוגים אחרים של התנהגויות כפייתיות, כמו זלילה והימורים. הבנת האופן והגורמים לניתוק הזה יכולה לגלות דרכים טובות יותר לבטל את השינויים במוח שגורמים להתמכרות, ובכך להשיב את הקשר הטבעי שבין רצונות למאוויים.

לדברי אריסטו האושר מורכב משני מרכיבים עיקריים: הֶדוֹניה (או הנאה) ואֶאוֹדֵימוניה (תחושת משמעות). אף שמדענים הראו התקדמות מסוימת בגילוי הבסיס הביולוגי של הדוניה, אנו יודעים מעט מאוד על האופן שבו המוח גורם לתחושה מקיפה יותר של חיים טובים. עם זאת, אנו מקווים שגם את החידה הזאת יהיה אפשר לפתור עם הזמן, ושהתגליות יעזרו לאנשים לאחד הנאה עם תכלית באמצעות הפיכת חוויות יום-יומיות למשהו מספק באמת, אולי אפילו נשגב.

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחברים

מורטן ל’ קרינגלבאך (Kringelbach) הוא המנהל של “הדוניה”: קבוצת המחקר טריגפונדן באוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת ארהוס בדנמרק. הוא חבר בוועדה המייעצת של סיינטיפיק אמריקן.

קנט סי בֶרידג’ (Berridge) הוא פרופסור המחזיק בקתדרה על שם ג’יימס אולדס בפסיכולוגיה וחקר המוח באוניברסיטת מישיגן.

בקיצור

מחקר חדש גילה אזורים רגישים במוח שבעת גירוי מגבירים תחושות של הנאה.

אזורי הנהנתנות האלה שונים מ”מעגל הגמול” שנחשב בעבר כבסיס של תחושות טובות. כיום סבורים שהמסלול ההוא מעורר תשוקה ולא הנאה.

אזורי תפקוד גבוה של המוח מקבלים מידע ממעגלי ההנאה והגמול האלה כדי לייצג במודע את תחושת הסיפוק שאנו מקשרים להנאה.

ניתוק מערכות המוח שגורמות ל”רצונות” ול”מאוויים” עומד כנראה בבסיס ההתנהגות הכפייתית. הרמז הזה עשוי להוביל לטיפולים חדשים.

אנטומיה של אושר

נתיבים להנאה

הנאה היא חוויה מורכבת שיש בה הכול, מציפייה ורצון להתרגשות ועד סיפוק. אם כך, אין פלא שכמה אזורי מוח פועלים יחדיו כדי ליצור את תחושת הסיפוק שבהרגשה טובה.

תשוקות והנאות

המעגל העצבי (כחול) שמקורו על יד גזע המוח והוא מגיע למוח הקדמי, נחשב בעבר כמתווך היחיד של ההנאה. למעשה הוא מתמקד יותר בהשתוקקות. נוסף על המסלול הזה, יש עוד כמה אזורי מוח הקשורים בנהנתנות, ובכללם שניים המופיעים בתרשים (אדום), הפועלים יחדיו כדי לגרום לתחושה של הנאה.

לאחר מכן, שמיכת טלאים של אזורים בקליפת המוח (ורוד) מתרגמת מידע שמתקבל ממעגלי ה”תשוקות” וה”הנאות” להנאה מודעת, ומתאימה את התחושה הזאת על בסיס קלטים מאזורי מוח אחרים.

הכימיה של ההנאה

בתוך אזור הקשור לנהנתנות, צמד מוליכים עצביים משכרים פועלים בשיתוף פעולה להגביר תחושות של הנאה. גירוי מהנה, כמו דבר מתיקה, גורם לתא עצב באזור (חלק עליון) לשחרר אֶנקֵפַלין, סם מרגיע המיוצר במוח. אנקפלין נקשר לחלבוני קולטנים בתא עצב שכן (חלק תחתון). דבר זה מעורר ייצור של אָנַאנדָמיד, גרסת המוח למריחואנה. כשאנאנדמיד מתפשט הרחק מאתר הייצור שלו, הוא יכול להיקשר לקולטנים בתא העצב הראשון ובכך להגביר את תחושת ההנאה ואולי גם לגרות ייצור של עוד אנקפלין. יחד, החומרים האלה יוצרים מעגל המגביר הנאה.

ועוד בנושא

A Common Neurobiology for Pain and Pleasure. Siri Leknes and Irene Tracey in Nature Reviews Neuroscience, Vol. 9, pages 314-320; April 2008.

The Pleasure Center: Trust Your Animal Instincts. Morten L. Kringelbach. Oxford University Press, 2008.

Pleasures of the Brain. Edited by Morten L. Kringelbach and Kent C. Berridge. Oxford University Press, 2010.

Building a Neuroscience of Pleasure and Well-Being. Kent C. Berridge and Morten L. Kringelbach in Psychology of Well-Being: Theory, Research, and Practice, Vol. 1, No. 3; October 2011. www.psywb.com/content/1/1/3

 

Facebook