שיר השרירים כ”ז: תן לו בשיניים – איגרוף בספרות חז”ל

בתקופה הרומית התברג ענף ההיאבקות במקום משודרג, אולי בשל האופי החספוסי והקישח של החברה הרומית הקדומה, ובכל מקרה מצא את עצמו בכלל הענפים הנזכרים בספרות חז”ל.

באחת מרשימותי לפני שנים ל”הידען” התייחסתי לנושא ההיאבקות בספרות חז”ל וברשימה זו אשלים את החסר לגבי ענף האיגרוף.

ענף זה תפס מקום מכובד בעולם המפואר של הגימנסטיקה והאגוניסטיקה ביוון הקדומה, והיה אך משני לענף ההיאבקות ולא בכדי היה חלק אינטגרלי מחמשת הענפים בפנתאטלון (“קרב חמישה”).

בתקופה הרומית התברג ענף זה במקום משודרג, אולי בשל האופי החספוסי והקישח של החברה הרומית הקדומה, ובכל מקרה מצא את עצמו בכלל הענפים הנזכרים בספרות חז”ל.

התוספתא מקוננת: “אוי לי מבית אלישע, אוי לי מאגרופן” (מנחות יג 25), כשהתלמוד מוסיף: “אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן” (פסחים נז עמ’ א’). התלמוד מספר על ה”אגרוף” כסמל של כוח, ולעיתים במשמעות שלילית כגון “בעלי אגרוף”.

האגרוף שימש גם כמידה לגודל, וכמידה גדולה מאוד שימש אגרופו של בן-בטיח, כעדותו של הלל הזקן: “ודברי בית הלל, אחד דתנן מאור שלא נעשה בידי אדם, שיעורו מלוא אגרוף, וזהו אגרופו של בן אבטיח” (תלמוד בבלי בכורות לז עמ’ ב), ובשינוי נוסח – “בן בטיח”. ומפי רבי יוסי: “וכמלוא אגרוף גדול, וזהו אגרופו של בן בטיח. אמר רבי יסי: ישנו כראש גדול של אדם” (משנת כלים יז, 12).

לכאורה, דימוי סתמי לגודל, ברם, בתקופת המקרא אין מופיעה המילה “אגרוף” ולו במקרה אחד כמידה, כדימוי לגודל, ואולי היה אותו בן בטיח/בן אבטיח, מתאגרף יהודי שנודע באגרופיו העוצמתיים?!

ביטוי נוסף, כזה שאינו מופיע כלל במקרא, אלא בספרות חז”ל בלבד, הוא ה”סנוקרת”, שהינה על פי הפירושים סוג/סגנון של מכת אגרוף.. ושמא ביטוי זהשאול מן היוונית, שמשמעו “בעזרת כוח”, או “קרוב להתמודדות”, מה שקרוב יותר לפאנקרטיון היווני.
סוג אחר של מהלומה מכונה בתלמוד בשם “מרתוקא”, היינו מכת אגרוף. ומסופר בתלמוד הירושלמי על ריש לקיש, שנודע הן בחוכמתו והן בכוחו (ואולי אף בהיותו לודר בקירקוס הרומי-טבריאני), שפגש בשוק כותי (שומרוני) שנהג לגדף. ירד ריש לקיש “ויהב ליה חד מרתיקא (מרתוקא) גו ליביה” (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין פרק ז’). כלומר, נתן לו (חבט בו) (ב)אגרוף אחד בכיוון לבו. במקום אחר דרש ריש לקיש: “מאת ה’ מן השמים כמרתק (מהלומה) מן גבר”.

ריש לקיש נודע בעוצמת גופו וכמי שהיה גם שחיין, ואף מסופר עליו שהיה לודר בקרקס. הוא התגורר בטבריה שהיתה משופעת, יחסית, מאז ימי הורדוס אנטיפס במתקני ספורט, ועל כן אין תימא שהתייחסויותיו בנידון היו כרוכות בעולם הספורט.

נזכיר כאן את המשל התלמודי על גבורי בני דויד, שהיו “בעלי אגרופין” (כמובן שלא לגנאי) והיו “מסתפרין קומי”, היינו לפי הסגנון היווני. המשל אינו סתמי והוא משקף מציאות כלשהי בקרב חבורה מסויימת של צעירי הדור.

בשמו של רבי יוחנן הטבריאני נאמר כי “אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חוכמה ובעלי מראה” (תלמוד בבלי סנבדרין יז עמ’ א). לפנינו מדרש המשקף מציאות בעלת יסודות של השפעה יוונית-הלניסטית ברורה. מדובר באליגוריה ולא בבחירה ממשית, וזו שמשקפת את האידיאליזציה בין גוף לרוח, כמקובל היטב בעולם המטאפורות היווני-הלניסטי.

במקום אחר טוען רבי יוחנן כי “אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על גבור, עשיר וחכם” (תלמוד בבלי נדרים לח עמ’ א) ומעלה על נס את כוחו של משה, שבזרועותיו הרים את צמד הלוחות הכבדים.

רבי אבהו מקיסריה, מרכז ספורטיבי ידוע, טען כי האל אינו משתבח אלא בבעלי קומה. נכון שהמקרא ידע לשבח כוח ומראה כמו תיאור גופו של שאול, אלא שבתקופה ההלניסטית והרומית קבלה הערצה זו מימד מאוד מיוחד.

הרמת משקולות לא היתה ידועה כלל וכלל כענף ספורט תחרותי בעולם היווני והרומי. עם זאת במוזיאון של אולימפיה נמצא גוש אבן מעוגל במקצת שמשקלו 143 ק”ג, ועליו חרותה כתובת בזו הלשון: “בובון הדף אותי מעבר לראשו ביד אחת”. הכתובת מתוארכת לאמצע המאה הששית לפנה”ס.

אבן אחרת, וולקנית, שנמצאה באי סנטורין, ומשקלה 480 ק”ג, דומה במקצת לקודמתה, ועליה חרותה הכתובת הבאה: “אאומסטס, בנו של קריטובולוס, הרים אותי מעל הקרקע”.

הרימו או לא, בכל מקרה נתפס ענף זה כקטיגוריה אימונית בלבד ובוודאי שלא תחרותית. אחד מחוקריו המובהקים של הספורט היווני הקדום, ה.א. האריס, טוען כי כתובות אלה הינן למעשה ביטוי סאטירי, לעגני, לניסיונות כושלים של ספורטאים להרים או להניף אבנים/סלעים, בעיקר על יסוד ההנחה הספורטיבית-רפואית-פיזיולוגית שפעולות ממין אלה מזיקות יותר משהן מועילות.

נפנה כעת למקורות הארצישראלים ביחס לסיפור המקראי המפורסם, בו גל יעקב את האבן הגדולה מעל פי הבאר, ושעליו נבנה המדרש כדלהלן: “ויגש יעקב ויגל את האבן. אמר רבי יוחנן (הטבריאני) כזה שהוא מעביר פקק מעל הצלוחית”(בראשית רבה ע’ 10). האם התכוון רבי יוחנן להלל בלבד את כוחו של יעקב, או שמא ראה לפניו את הספורטאים היהודים בטבריה, אין לדעת. בכל מקרה העדות הטבריאנית מעניינת.

במקום אחר מוסר המדרש מפי רבי יודן (אף הוא מטבריה) כדלהלן: “ועתה יגדל נא כוח אדוני (במדבר יד, 17). משל למה הדבר דומה? לגיבור (מונח לאתלט) שהוא מתגושש האבן של מסית. ועבר אחד וראה אותו. אמר ליה: יפה כוחך לבב כוח גבור” (ילקוט שמעוני, שלח, רמז תשמד). מדובר כנראה על אבן מסותתת או אבן עבודה של סתת, ובכל מקרה מדובר על אבן כבידה, אותה ניסה להרים אחד המתאבקים, כחלק מאימון או בכדי לפגין את כוחו מול הקהל, ועל כך זכה בקריאת התפעלות של רבי יודן.