כחול ולבן בחלל ג' – אישי מפתח בתוכנית החלל הישראלית ומגמות לעתיד

תשתית החלל של מדינת ישראל מציבה אותה בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם מבחינת טכנולוגיית חלל. להלן אבני דרך בתוכנית החלל הישראלית, אישי מפתח ומגמות לעתיד – חלק ג' * פורסם בגלילאו, ספטמבר 2008

לחלק א' – ההסטוריה של תוכנית החלל הישראלית
לחלק ב' – סוכנות חלל קטנה ותעשיה גדולה

מִנהלת החלל במשרד הביטחון

בשנת 1981 אישר עקרונית ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, מנחם בגין, להתחיל בתוכנית לפיתוח ולייצור לוויין התצפית אופק עבור צה”ל. הלוויין היה אמור לפעול במשולב עם מערכת שיגור. את הפרויקט ביצע מפעל מבת-חלל של התעשייה האווירית לישראל בפיקוח משרד הביטחון.

משרד הביטחון מנהל תוכנית רב-שנתית הכוללת פיתוח וייצור של סדרת לווייני תצפית, ובכלל זה מכלולים שונים, ייצור משגרים וכן שיפורים בתחנת קרקע לשליטה ובקרה בלוויין, שבה מתבצעת גם הפקת המידע המודיעיני והפצתו בין גורמי צה”ל השונים. את המקטע הקרקעי מפעילים מהנדסי מבת-חלל (שליטה ובקרה) וצה”ל (הכוונה, הפקה, פענוח והפצה של המידע). משרד הביטחון מפקח על ביצוע הפרויקט באמצעות מִנהלת הכפופה לראש המִנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות ייצור במשרד הביטחון (מפא”ת). כמו כן, מממן משרד הביטחון את התפעול השוטף של המקטע הקרקעי.

בראש תוכנית החלל של משרד הביטחון עומד פרופ' תא”ל במילואים חיים אשד. לדברי אשד, הגורם העיקרי לכניסת ישראל לתחום החלל הוא אסטרטגי, ונובע גם מהעובדה שהחוק הבינלאומי מתיר שיגור לוויינים. “הנייר הראשון שכתבתי כראש מו”פ באמ”ן היה ב-1978. ביקור נשיא מצרים סאדאת היה באופק, והשאלה שעלתה היתה, איך נוכל להמשיך לצלם את חצי האי סיני. התחלנו לבדוק איך נוכל להמשיך לצלם שטחים שאסורים לטיסת מטוסים, אך אינם אסורים למעבר לוויינים” (ציטוט מתוך ריאיון לאמנון ברזילי, “הארץ”, 30 באוגוסט 2003).

באחת מהתבטאויותיו הפומביות בנושא החלל ציין אשד גם, כי מאז הקמתה של תוכנית החלל השקיעה בה המדינה יותר משני מיליארדי דולרים. לדבריו, אף שהשקעת ישראל בתוכנית החלל שלה קטנה בסדרי גודל מבארצות-הברית ובאירופה, “ההישגים הישראליים בחלל מרשימים”. הוא מסביר ש”הסוד הוא במיקוד. ב-20 שנות פיתוח תכניות החלל התמקדנו בשני סוגי משימות: חישה מרחוק באמצעות מיני-לוויינים, ולווייני תקשורת. לישראל יש יכולת עצמאית בפיתוח ובבנייה של מיני-לוויינים, וככל הידוע לנו לוויינים אלה הם הטובים בשוק החלל העולמי כיום”.

כושר שיגור עצמאי לחלל

ישראל משגרת את לווייני אופק בעצמה ומשטחה. המשגר הוא טיל דלק מוצק תלת-שלבי בשם שביט. שביט מסוגל לשגר מטען של 300-250 ק”ג למסלול נמוך (LEO). לישראל אין יכולות וגם לא יומרות עתידיות לשגר בעצמה למסלול גאוסטציונרי (GEO, כלומר מסלול שבו הלוויין מוצב בגובה של 36,000 ק”מ ומעל קו המשווה; במיקום זה, זמן ההקפה של הלוויין סביב כדור-הארץ משתווה לזמן הסיבוב של כדור-הארץ סביב צירו, וכך, למעשה, הלוויין “קבוע” מעל אותה נקודה). בגלל מגבלה זו, לווייני התקשורת הישראליים שוגרו וישוגרו בעתיד הנראה לעין באמצעות משגרים מסחריים זרים.

יש גם אפשרות, שלא מומשה עדיין, לשגר בעזרת משגר ישראלי ממקום מחוץ לגבולות ישראל. נוסף על כך, פרסומים ומחקרים שונים מצביעים על האפשרות של שיגור אווירי ממטוסים. לשיגור העצמי יש חשיבות ניכרת: תרומה לתדמית; תרומה לכושר ההרתעה; תרומה כלכלית ותרומה ביטחונית.

ישראל נמנעת מלשגר מזרחה, עם כיוון הסיבוב של כדור-הארץ, מחשש שחלקי משגר (וחלקי לוויין, במקרה של כישלון) ייפלו בשטח מדינות לא-ידידותיות. על כן, כל השיגורים מבוצעים מעל לים, מערבה, והמשגר חייב לפצות גם על סיבוב כדור-הארץ. אותו משגר, לו שיגר מזרחה, היה מסוגל להציב במסלול משקל גדול עד כדי 50%.

פעילות האקדמיה בתחום חקר החלל

באוניברסיטאות ישראליות פותחו ונבנו לוויינים וטלסקופ חלל:

פרויקט טכסאט(Gurwin-TechSAT): לוויין זעיר שפותח ונבנה באמצע שנות התשעים על-ידי מדענים בטכניון, במסגרת מכון אשר לחקר החלל ובשיתוף עם המחלקה לפיזיקה והפקולטה להנדסה אווירונאוטית וחלל, התעשייה האווירית ומשרד הביטחון. הלוויין שקל 50 ק”ג, ושולבו בו טכנולוגיות חלל חדישות. את מרבית החומרה תרמו חברות ישראליות, שרצו לבחון רעיונות חדשים ופיתוחים מקוריים בסביבת חלל. הלוויין שוגר על גבי טיל רוסי במרץ 1995, אך השיגור נכשל והלוויין לא הוצב במסלול. בעקבות זאת נבנה לוויין נוסף, טכסאט 2. לוויין זה שוגר בהצלחה ביולי 1998, ונמצא כיום במסלול סביב כדור-הארץ. הלוויין עדיין פועל, כמעט עשור לאחר שיגורו.

פרויקט טאווקס(TAUVEX): טלסקופ חללי בתחום האולטרה-סגול, פרי הצעתם של ד”ר נח ברוש, פרופ' חגי נצר ופרופ' איליה לייבוביץ' מהמחלקה לפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל-אביב. זהו פרויקט משותף לסוכנות החלל הישראלית ולסוכנות החלל של הודו, והוא חלק מפרויקט בינלאומי רחב-היקף לחקר גרמי השמיים בתחומים ספקטרליים שונים. הטלסקופ ישוגר, על פי התכנון, עוד במהלך שנת 2008, על גבי לוויין הודי. היכולת של TAUVEX לסרוק שטחי שמיים גדולים תסייע למקד את טלסקופ החלל האמריקני האבל בתופעות חשובות בחקר החלל.


תעשיית החלל הישראלית ממשיכה לפתח את לווייניה של מדינת ישראל, למגוון יישומים – ביטחוניים, מסחריים, אזרחיים ומדעיים. בד בבד עם פיתוח וייצור הלוויינים וכלי השיגור, מקיימת ישראל כמה שיתופי פעולה בינלאומיים עם מדינות שונות.

לאור התלות הניכרת של ישראל (בתחום האזרחי והצבאי) בלווייני GPS, חייבת ישראל להבטיח לעצמה יכולת תפקוד גם במקרה של פגיעה בשירות או מניעתו. השותפות הישראלית בפרויקט האירופי גליליאו היא צעד חשוב בכיוון זה. שומה על ישראל לבחון את פגיעוּת המערך החללי שלה, הן במקטע הקרקעי והן במקטע החללי, ולפתח כושר הגנה לפי הצורך.

נושא לוחמת החלל, הנמצא בכותרות בעת האחרונה, מחייב חשיבה מעמיקה בהקשר הישראלי. פיתוח והצבת מיקרו-לוויינים בחלל עשויים להוות תחום פעילות מבטיח ומתאים במיוחד ליכולותיה של ישראל. ואולם, עדיין נדרשת בחינה מקצועית סדורה לגבי הצורך, ההיתכנות והכדאיות של הכניסה לנושא, הן לצרכים צבאיים והן לשימושים אזרחיים.

כדי להכשיר ולקדם כוח אדם בתחום תעשיות החלל, יש גם צורך בפרויקטי חלל חדשניים, הן בתחום הצבאי והן בתחום המדעי-אזרחי, אשר יהוו גרעין למשיכה ולהכשרה של כוח אדם מקצועי. נראה שפרויקטים כאלה חסרים היום.

עלויות גבוהות

העלויות בפעילות חלל הן גבוהות במיוחד, וזאת מארבע סיבות: עלויות השיגור, תנאי הסביבה הקשים, דרישות האמינות המחמירות והסיכונים. נוסף על כך, בניגוד למערכות ארציות, מערכות חלל הן בעלות אורך חיים קצר יחסית, ועל כן מערך חללי מחייב עלויות תחזוקה גבוהות ומתמשכות. על כן, יש לדון בסוגיית העלות של תוכנית החלל הישראלית על בסיס עלות כוללת, ולא באופן מזדמן בכל מרכיב לחוד.

הדבר מחייב תוכנית חלל כוללת ורב-שנתית. בכל קריטריון השוואה יחסי (אחוז מהתל”ג, אחוז מתקציב הביטחון), ההוצאה של ישראל על נושאי חלל קטנה בהרבה מההוצאה של מדינות בעלות שאיפות חלליות דומות לאלו של ישראל. על כן, אם ישראל רוצה לשמור על מקומה בחלל ועל יכולותיה הצבאיות, אין מנוס מהגדלה משמעותית של התקציב המוקצה לנושאי חלל ומהגדרת מנגנונים וכלים לניהול מושכל של תקציב זה.

בגלל העלויות הגבוהות ובגלל היבטים תפעוליים, תחום החלל מציע כר נרחב לשיתוף פעולה בין פרויקטים אזרחים לפרויקטים צבאיים. הדבר מקובל מאוד בעולם, ופרויקטים גדולים רבים (לדוגמה: GPS, גליליאו, GMES) בחלל משמשים לצרכים צבאיים ואזרחיים כאחד. בישראל, שיתוף פעולה אזרחי-צבאי בתחום החלל קיים כבר בתחום התצפית (ארוס). הוא אפשרי גם בתחום התקשורת, ואולי גם בתחומים נוספים.

נוכחות צבאית ואזרחית בחלל היא אינטרס חיוני של מדינת ישראל, המחייב בניית תוכנית חלל איתנה שתבטיח נוכחות זו. חיוני לטפח תשתית טכנולוגית ותעשייתית הולמת ולהכשיר כוח אדם מקצועי בתחומים הקריטיים לתעשיית החלל.

במלאת 20 שנה ללוויין הישראלי הראשון, ראוי לקיים דיון ציבורי נוקב בתוכנית החלל הישראלית, בהישגיה ובשאיפותיה לעתיד.

עוד על תוכנית החלל הישראלית

• על פיתוח הרקטה שביט 2: מוניה מרדור, רפא”ל – בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981.
• דני שלום, מעל לאופק – 50 שנות פעילות ישראלית בחלל, באוויר פרסומי תעופה, 2003.
• ישראל בחלל – תרומתה של תוכנית החלל לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, דגנית פייקובסקי, פרסום של סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון.

טל ענבר הוא ראש המרכז לחקר החלל, מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, ויו”ר אגודת החלל הישראלית.