כחול ולבן בחלל א' – על ראשיתה של תעשיית החלל בישראל

תשתית החלל של מדינת ישראל מציבה אותה בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם מבחינת טכנולוגיית חלל. להלן אבני דרך בתוכנית החלל הישראלית, אישי מפתח ומגמות לעתיד * במלאת 20 שנה לשיגור אופק 1 * פורסם בכתב העת גלילאו, גליון 122, ספטמבר 2008 * פרק ראשון בסדרה

לפני 20 שנה בדיוק, ב-19 בספטמבר 1988, שוגר מבסיס חיל האוויר פלמחים משגר הלוויינים הישראלי שביט, כשמתחת למעטה החרטום שלו בכוֹר לווייני ישראל, אופק 1. בכך הפכה ישראל לחברה השמינית במועדון החלל – מדינות ששיגרו לוויין, שכמו המשגר שנשא אותו לחלל, פותח במדינות אלו בלא סיוע זר.

שיגור הלוויין הראשון של ישראל סיכם מאמץ מתמשך של שנים, שהחל עוד בראשית שנות החמישים בפיתוח רקטות קטנות ברפא”ל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (כיום – רפא”ל מערכות לחימה מתקדמות בע”מ), והמשכו בפיתוח טילים טקטיים לשימוש צה”ל ובהקמת תשתית אנושית-מדעית-טכנולוגית בתעשייה האווירית ובמפעלים אחרים.

• חלק ב' – סוכנות חלל קטנה, תעשייה גדולה
• חלק ג' – עתיד תוכנית החלל הישראלית

עם שיגור אופק 1 לחלל, המריאו לגבהים חדשים תקוותיהם של חולמים ואנשי מעש, אשר הרחיקו ראות והקימו את תשתית החלל של מדינת ישראל. תשתית זו כוללת היום לווייני תצפית ותקשורת, המשמשים למגוון יישומים ביטחוניים, אזרחיים ומדעיים, ומציבים את ישראל בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם מבחינת טכנולוגיית חלל.

רקטות וטילים מעץ

ההתחלה היתה צנועה בהרבה, והיתה קשורה ברקטות ובטילים עשויי עץ (!), במנועים רקטיים מאולתרים ובמערכות מעודפי מלחמת העולם השנייה, שנקנו כגרוטאות. במלאת עשרים שנה לשיגורו של הלוויין הישראלי הראשון לחלל, אפשר להביט מעט לאחור, ולראות כיצד הגיעה מדינת ישראל – אז בת ארבעים – להישג טכנולוגי שרק מעצמות ומדינות עשירות ממנה בהרבה הגיעו אליו קודם לכן.

בסקירה זו יצוינו אבני דרך בתוכנית החלל הישראלית, אישי מפתח בתוכנית זו, ומגמות לעתיד לבוא. אין במאמר זה סקירה של כל ההיסטוריה והעשייה של תוכנית החלל הישראלית, הן מפאת היקף העשייה בה, והן מסיבות כבדות-משקל של ביטחון מידע – פרטים רבים הקשורים בתוכנית החלל טרם הותרו לפרסום. יחד עם זאת, דומה שאפשר להציג תמונה מקיפה של תוכנית החלל הישראלית במלאת עשרים שנה להצגת היכולת שלה – שיגור לוויין ישראלי בטיל מתוצרת עצמית.

נוסף על הלוויינים שמפתחת ישראל, פעילה ישראל גם בתחום המדעי של חקר החלל, בבניית ניסויים המשוגרים בלוויינים של מדינות אחרות, וכן שוגר לחלל אסטרונאוט ישראלי, אל”מ אילן רמון ז”ל, לטיסה במעבורת החלל האמריקנית קולומביה, טיסה שלמרבה הצער הסתיימה באסון וכל צוותה נספה.

חשיבות ביטחונית וכלכלית

תוכנית החלל הישראלית נולדה מתוך צרכים ביטחוניים, אך עם התפתחותה הפכה בחלקה לתוכנית בעלת היבטים מסחריים, ותרומתה הכלכלית ברורה כיום הרבה יותר מאשר בראשית דרכה. דומה כי כיום כבר אין צורך לשכנע את קברניטי המדינה בחיוניות הבעלות על לווייני תצפית (לא כך היה הדבר בראשית הדרך, עת התנגדו ראשי אגף המודיעין בצה”ל לתוכנית הלוויינות), ואף אין צורך לשכנע בכך את הציבור הרחב, הנהנה משירותי תקשורת לוויינית. ואולם, דומה כי תוכנית החלל הישראלית עדיין נאבקת על דרכה, על מיקודה ועל האמצעים הכלכליים להרחבתה העתידית.

תקוותי היא כי הקוראים יהיו שותפים לדעתי, כי תוכנית חלל לאומית היא הכרח, וכי יש לחזק ולבצר את יכולותיה החלליות של ישראל, בכל המישורים – בלוויינות, בתוכנית משגרים איתנה, בפיתוח מדעי-טכנולוגי, בחינוך ובשותפויות עם גורמים שונים בארץ ובעולם.

תוכנית החלל הישראלית היא קטר מדעי-טכנולוגי-כלכלי, ואם מדינת ישראל רוצה לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית בתחומים אלה, תיטיב לעשות אם תגדיל באופן ניכר את ההשקעה הכספית בתוכנית זו.

תאריכים ונקודות ציון בתוכנית החלל הישראלית

• 1958 – הוקמה האגודה האסטרונאוטית בישראל.
• 15.7.1961 – שיגור שביט 2, רקטה ישראלית ראשונה שהגיעה לשולי החלל.
• 1963 – האקדמיה הישראלית הלאומית למדעים הקימה את הוועדה הלאומית לחקר החלל.
• 1966 – אוניברסיטת תל-אביב הקימה את המכון למדעי החלל.
• 1968 – הוקמה האגודה הישראלית למדעי התעופה והחלל.
• 26.7.1972 – נחנכה תחנת הממסר הראשונה בארץ לתקשורת לוויינים בעמק האלה.
• 1980 – מחקר היתכנות ברפא”ל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה – שבחן אפשרות לבניית לוויין צילום קל-משקל.
• 1981 – הוקמה מנהלת החלל במשרד הביטחון.
• 23.1.1983 – ממשלת ישראל החליטה על הקמת סוכנות החלל הישראלית (הסוכנות קמה באפריל 1983).
• 1984 – הקמת מנהל החלל בתעשייה האווירית.
• 1984 – מכון אשר לחקר החלל הוקם בטכניון
• 19.9.1988 – שיגור אופק 1, הלוויין הראשון של ישראל.
• 23.4.1990 – שיגור אופק 2.
• 1992 – ניסוי ישראלי בחלל: צרעות הוטסו במעבורת החלל לבדיקת התנהגותן במיקרו-כבידה.
• 5.4.1995 – שיגור אופק 3, לוויין הצילום הראשון של ישראל.
• 16.5.1996 – שיגור עמוס 1, ראשון לווייני התקשורת של ישראל.
• 22.1.1998 – שיגור אופק 4. השיגור נכשל עקב בעיה במשגר שביט.
• 10.7.1998 – שיגור גורווין טכסאט, לוויין מדעי ראשון של הטכניון.
• 5.12.2000 – שיגור הלוויין ארוס A, לוויין צילום מסחרי ראשון של ישראל.
• 28.5.2002 – שיגור אופק 5.
• 16.1.2003 – אילן רמון משוגר לחלל – האסטרונאוט הישראלי הראשון. רמון נספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב-1.2.2003.
• 28.12.2003 – שיגור עמוס 2, לוויין התקשורת השני של ישראל.
• 6.9.2004 – שיגור אופק 6. השיגור נכשל עקב בעיה במשגר שביט.
• 28.4.2006 – שיגור לוויין הצילום המסחרי השני של ישראל, ארוס B
• 11.6.2007 – שיגור אופק 7.
• 21.1.2008 – שיגור טכסאר, לוויין המכ”ם הראשון מתוצרת ישראל.
• 28.4.2008 – שיגור עמוס 3, לוויין התקשורת השלישי של ישראל.

ימי בראשית

בשנת 1963 הקימה האקדמיה הלאומית למדעים את המועצה הלאומית למחקר חלל בראשותו של פרופ' ארנסט דוד ברגמן. הקמת המועצה שיקפה את ההתפתחות וההתגבשות של תחום חקר החלל באקדמיה הישראלית. במקביל לפעילות האקדמית ולהקמת האגודה הישראלית למדעי התעופה והחלל, החלה פעילות מחקרית בתחום ההנעה הרקטית ברשות לפיתוח אמצעי לחימה – רפא”ל.

לתודעה הציבורית פרצה רפא”ל בשנת 1961, עם שיגורה לשולי החלל של הרקטה שביט 2. שביט 2 היתה רקטה דו-שלבית למחקר מטאורולוגי, מוּנעת בדלק מוצק, שמשקלה 250 ק”ג, אשר שוגרה ב-5 ביולי 1961 בשעה 4:41 לפנות בוקר מאתר שיגור בחוף הים, והגיעה עד לשולי החלל בגובה 80 ק”מ. עם שיגורה פורסמו ברחבי העולם תמונות שהראו את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, סגן שר הביטחון שמעון פרס ובכירים אחרים צופים בשיגור.

השיגור עורר התרגשות וגאווה רבה בישראל. עיתוי השיגור, כחודש לפני הבחירות לכנסת החמישית, הביא למתיחת ביקורת חריפה מצד התקשורת והאופוזיציה, בטענה שנבחר משיקולי תעמולת בחירות.

קול ישראל דיווח בשידוריו על השיגור בצורה לקונית: “היום, כ”א בתמוז, 5 ביולי 1961 בשעה 04:41, שוגרה בהצלחה לחלל ממתקן שילוח שעל שפת הים התיכון, רקטה למחקר מטאורולוגי. הרקטה תוכננה, נבנתה ושוגרה על-ידי צוות מדענים וטכנאים ישראלים. בזמן השיגור נכחו במקום השילוח ראש הממשלה ושר הביטחון, שרת החוץ, סגן שר הביטחון ואנשי מדע. מטרות הניסוי הושגו.” השיגור נועד, כך נודע לימים, להקדים שיגור של רקטות מחקר במצרים, והיה הישג תעמולתי לא פחות מאשר טכנולוגי.

ד”ר יונתן מס (1922-2003), מהנדס ברפא”ל ומחלוצי פיתוח הטילים בישראל, פנה כבר בשנת 1964 לארצות-הברית כדי שתסייע בהצבת תחנה למעקב אחר לוויינים בישראל. ב-1980 כתב מס מחקר היתכנות, שהוכיח כי אפשר לפתח לוויין שישקול 240 ק”ג בלבד ויוכל לספק תצלומים בכושר הפרדה גבוה. תוכנית הלוויין של רפא”ל כונתה אביר. ד”ר זאב בונן, מנכ”ל רפא”ל לשעבר, בספרו “רפא”ל: ממעבדה למערכה”, הכתיר את יונתן מס כ”אבי לוויין הצילום הישראלי”. עם מינויו של משה ארנס לשר הביטחון, הועברה פעילות החלל הישראלית ברובה אל התעשייה האווירית לישראל, והיא הפכה לבית היוצר ללווייני ישראל.

לחלק ב': סוכנות חלל קטנה ותעשיה גדולה