סיקור מקיף

האם טיטוס אשם או לא?!

טיטוס נתפס במקורות חז"ל כאישיות בזויה, כמי שהיה אחראי לחורבן ירושלים ולהרס המקדש השני. דמותו הנקלית והרעה הורצה לאורך ההיסטוריה היהודית, והוטמעה ככזו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של העם עד עצם היום הזה. האם בצדק?!

המנורה על שער טיטוס ברומא

 שער הניצחון של טיטוס על יהודה ברומא, כשכלי המקדש מושאים בתהלוכה.צילום  מתוך ויקיפדיה.

טיטוס נתפס במקורות חז"ל כאישיות בזויה, כמי שהיה אחראי לחורבן ירושלים ולהרס המקדש השני. דמותו הנקלית והרעה הורצה לאורך ההיסטוריה היהודית, והוטמעה ככזו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של העם עד עצם היום הזה. האם בצדק?!

נציץ תחילה דרך חלון ההיסטוריה הרומית, ומה נגלה? נגלה כי טיטוס, בנו של ווספסיאנוס (אספסיאנוס במקורות חז"ל), ויורשו אחריו, היה הקיסר שעורר את האהדה הגדולה ביותר בקרב הרומאים, וזכה לתואר "חמדת המין האנושי" (amor ac deliciae generic humani), בעיקר בשל פעולות הסיוע הרבות שהגיש לקרבנות אסון ברחבי האימפריה, ולא רק ברומא. עם זאת נודע באכזריותו בעיקר על שום אהבתו היתירה למישחקי הדמים בקרקס (קרבות הגלדיאטורים).

בעיני היהודים, כאמור, נחשב טיטוס כדמות הרשע האולטימטיבי, מי שהחריב את המקדש והעלהו באש, ומשום כך הוענש על ידי האל במחלה נוראה ובמיתה משונה – יתוש חדר לראשו, למוחו, והביא למותו בייסורים. טיטוס, אגב, נפטר ממחלה בשנת 81 לספ' והוא בן 42 שנה, כשהוא יושב על כס הקיסרות כשנתיים וחודשיים בלבד.

הבה ניכנס אל מעבה אירועי המרד, ולמעשה לקראת סיומו. ווספסיאנוס ניהל את ההתמודדות עם המורדים עד לשנת 69 לספ', ערב הפריצה לירושלים. הוא מיהר לרומא כדי להתקסר והפקיד את המשך ניהול המבצעים הצבאיים בידי בנו טיטוס, כשגולת הכותרת אמורה להיות הבקעת חומותיה של ירושלים הנצורה והכנעתה הסופית.
החומות נפרצו והמורדים נדחקו למעלה העיר, לכיוון הר הבית והמקדש, כאשר מדי פעם נבנה קו מיגננה חדש, ומשזה נפרץ, נסוגו המורדים אל תוך הר הבית גופו. בשל העובדה שהמורדים לא נכנעו והמשיכו להילחם מתוך הר הבית, ומתוך ידיעה ברורה והנחה מוצקה כי עתיד האזור, ובכללו המקדש, להיפגע על ידי הרומאים, תכננו הרומאים מיתקפה משולבת על אתר המרידה. טיטוס פקד להקים ארבע סוללות ועליהן מגדלי טיווח ופריצה, ומשם נורו אבני בליסטראות כבדות אל מיתחם המרד. הרומאים העלו אילי ברזל על הסוללות כדי להבקיע את החומות, אך החומות החזיקו מעמד.

משנפרצו החומות התבצרו הקנאים במיתחם הר הבית כדי לנהל משם את המלחמה ברומאים. ברור היה להם כי בעשותם כן הם כופים על הרומאים, ובניגוד לעמדת רוב תושבי ירושלים הנצורה, לפרוץ באיזשהו שלב לתוך המקדש על מנת לדכא סופית את המרידה, ולכך התכוון בדיוק אגריפס השני, שבנאומו הנרגש והנסער ערב פרוץ המרד, שהיהודים בעצמם יביאו לחורבנו של המקדש, אותו הם מעוניינים להציל, לשמר ולבצר.

טיטוס שלח את יוסף בן מתתיהו כדי לשכנע את המורדים להניח את נשקם כדי שלא יביאו בעצמם לחורבן המקדש, אלא שהללו בזו לבקשת טיטוס, ואף טימאו את המקדש בהופכם אותו למקום מבצרם. טיטוס הזכיר להם כי הרומאים הקימו סורג מיוחד שימנע מאותם בלתי מוסמכים ומקודשים להיכנס למקדש ולטמאו (מה שנמצא מאושר ארכיאולוגית בכתובת שנחשפה לפני שנים בקיסריה משמו של פונטיוס פילאטוס הנציב הרומי), והם בעצמם, הקנאים, מטמאים ומחללים את קדושת המקום ברגליהם ובגופם. טיטוס מסיים את התייחסותו הנרגשת למורדים באמירה – "ואם תרחיקו את מערכותיכם מן המקום הזה, לא יקרב איש רומאי אל מקדשכם ולא יחללהו, ואני שמור אשמור על ההיכל למענכם, גם על אפכם ועל חמתכם" (מלחמות, ו' ב').

הבטחה ממין זו נראית על-פניה מפוקפקת ומטעה, אלא שמיד נראה כי גישה כזו איפיינה את הרומאים ביחס לעמים הכבושים. בכל מקרה הקנאים דחו בבוז ובשאט-נפש את ההצעה הרומית, אם בשל אמונתם העזה, אם בשל עמידתם על סף התהום כשלדידם אין דרך חזרה ואם משום שפשוט לא האמינו לרומאים.

הרומאים פילסו להם דרך רחבה מהיסודות החרבים של "הבירה" (מצודת אנטוניה אשר מצפון-מערב למקדש) לכיוון הר הבית. וכאשר קרבו לחומה הראשונה שהקיפה את ההר החלו לשפוך סוללות (מיגבהות). מכאן ואילך נוהלו קרבות פנים-אל-פנים בין המורדים לבין הרומאים, אשר הקיזו דם רב בשני הצדדים, אלא שהרומאים במספרם, במיומנותם ובאיכותם הקרבית דחקו אט-אט את המורדים לכיוון המקדש, ההיכל. יצויין, כי במהלך כל העימותים הקשים האלה ניסה טיטוס להניא את המורדים הקנאים מהמשך הלחימה, אך לשווא. דעתם היתה מנויה וגמורה עימם – להילחם עד הסוף.

"בקרבות אלה" – מציין יוסף בן מתתיהו – "מצאו את היהודים רעות רבות, ומעט-מעט עלו וגברו נוראות המלחמה וכבר הגיעו עד ההיכל. על-כן עשו היהודים כמעשה האדם בגוויה, אשר עלה בה רקב, לחתוך את האברים, אשר דבק בהם הריקבון, לבל יעבור אל יתר הגוף. הם שילחו באש את האולמות לצד צפון ולצד מערב, אשר חיברו את הר הבית אל הבירה (מצודת אנטוניה), ואחרי כן פרצו באולמי הר הבית עוד עשרים אמה (כ-11.2 מ'). ככה החלו ידי היהודים לשרוף את המקדש, וכעבור שני ימים, בעשרים וחמישה לחודש האמור (פנימוס היווני, הוא חודש תמוז), הציתו הרומאים באש את האולם הקרוב אליהם, ואחרי אשר אכלה בו הלהבה מידת חמש-עשרה אמות (כ-8.4 מ'), קצצו היהודים את קורות האולם, כאשר עשו תחילה, ולא למען הפקיר את המבנים הללו (האולמות) בפעם אחת, כי אם למען הרוס את החלקים המחברים אותם עם הבירה (מצודת אנטוניה). על כן לא מנעו היהודים את הרומאים לשלוח אש באולם, אף כי היה הדבר הזה לאל-ידם, והשיבו את ידיהם אל חיקם למראה האש השלוחה, ונתנו לה טרף במידה, אשר היתה להם להועיל" (מלחמות, ו' ב').

אף בהקשר זה אנו נזקקים להידרש לנאומו של אגריפס השני, שניסה ככל יכולתו להניא את המורדים מהתפרצות המרד, ובעיקר על יסוד ההפחדה הצפויה, שהם עלולים לחבל במקדש, כחלק אינטגראלי ממהלכי הקרבות. לא ברור וודאי האם אגריפס נשא באמת את הנאום, או שהיה משוכתב על ידי יוסף בן מתתיהו, ולאחר החורבן והרס המקדש, וכמי שהיה מושפע ללא ספק מעובדת החורבן, ההרס והשריפה. בכל מקרה אנו רואים לנגד עינינו תופעה של ביזוי הר הבית וחילולו על ידי הקנאים, שהם-הם הראשונים ששילחו בו אש.

השימוש באש על ידי המורדים הקנאים נועד גם לטמון פח לרומאים. באחד המקרים שמו עצמם המורדים כנסוגים מפחד, ובשעה שהרומאים תקפו אותם הם הציתו את הרווח בין קורות האולם לבין הגג שלו, שהיה ממולא מראש בזרדים יבשים, בחמר ובזפת, והציתו את כל האולם, "כאשר התנשאה פתאום שלהבת אש למרום", כדברי יוסף בן מתתיהו בחיבורו הנידון. מן האש נספו רומאים רבים ויחד עימם יהודים, חלקם המורדים עצמם.

משסיימו הרומאים לשפוך את הסוללות, ציווה טיטוס ביום השמיני לחודש לואוס (חודש אב) לקרב את אילי הברזל לאכסדרה המערבית של המקדש הפנימי, היא "העזרה". מהלך זה לווה בהתנגשויות קשות בין שני הצדדים. בהוראת טיטוס הוצת שער העזרה באש, שהתפשטה לסביבותיה. הרומאים חיכו עד שהאש תכלה את השער וסביבותיו, ואו-אז כיבו את השריפה ויישרו נתיב מספיק רחב לחדירת הכוחות הלגיונרים שלהם.

בשלב זה, כשנותרה בלבד שאלת הפריצה למקדש, התנהל אירוע מוזר, חריג משהו, בכל ניהול המלחמה. טיטוס מכנס באוהל הפיקוד שלו את מפקדי הכוחות הרומיים, ששה במספר (מפקד כל הכוחות, ארבעה מפקדי לגיונות ונציב יהודה), ויחד עימם נציבים נוספים וקצינים בכירים. טיטוס כינס אותם על מנת להיוועץ מה יעלה בגורלו של המקדש. היו מהם שהציעו להחריב את המקדש, מכיוון שלטענתם היהודים לא יחדלו ממחשבת מרד כל עוד עומד המקדש על מכונו, והיו שהציעו לחוס על המקדש, אם יפסיקו היהודים את מרידתם, ולא – להציתו. "אולם טיטוס" – מספר יוסף בן מתתיהו – "גילה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להילחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם יישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן נזר בכתר מלכותם". הפורום התפזר בהחיה ברורה של טיטוס לא לפגוע במקדש ובינתיים להמשיך במרץ לכבות את שרידי האש באזור הפריצה הרומית.

הוראתו-הנחייתו של טיטוס אינה נתפסת על-פניה כאמינה וכאותנטית, וזאת בשל הציניות שדבקה בקוראים המסתקרנים של ימינו מחד, ובשל הטמעת האשמה הרומית, ההתאכזרות הרומית והוונדליזם שלה, ובעיקר כלפי עם ישראל, כפי שחולחלה במשך מאות רבות של לימוד פורמלי ולא פורמלי בקהילות היהודיות באירופה, ואחר-כך בחברה הציונית ומני קום המדינה ועד ימינו אנו.
ראוי בהקשר זה להדגיש את מה שלא כל כך ידוע למסתקרנים הציניים והוא שהרומאים בדרך כלל חסו על מקדשים מקומיים של עמים נשלטים ומשועבדים, וזאת מעט מקרים נדירים כמו החורבן הטוטאלי שכפו הרומאים על קרתגה (קרתא חדתא) לאחר המלחמה הפונית השלישית. גם מסיבות פרגמטיות – לא לפתח גירויים של גחלי מרד; גם מסיבות פולחניות-מגיות – פחד מנקמת אלים מקומיים (האמונה בתקופה הקדומה היתה לוקאלית), וגם יוקרתית – ללא שרידי מקדש, או מונומנט אחר, לא ידע העולם, כך לדעת הרומאים, מי המנצח ומי המנוצח. נקודות אלה מאששות את הנחייתו של טיטוס לגבי המקדש.
יצויין, אגב, כי המיפגש הדרמטי של הפיקוד הרומי באהלו של טיטוס מרומז בספרות חז"ל, אם כי בהתנסחות מדרשית.

יוסף בן מתתיהו ממשיך לתאר את ההמשך בהתנסחות מאוד דרמטית – "וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכובשו, אולם האלוהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכולת-אש והנה בא יום הדין לקץ העיתים, הוא היום העשירי לחודש לואוס (אב) … ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעימם היתה הסיבה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להילחם ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים (הרומאים) המכבים את הבערה (בחצר בית ה' הפנימית) ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל" (מלחמות ו' ד'). כלומר המורדים עצמם נכנסו למצב אקסטטי, קטטוני, של "תמות נפשי עם…" ובקשו להפריע לרומאים לכבות את הדליקה. הרי היו צריכים לחוס על המקדש העומד לעלות באש, אלא שלא. ברוב זעמם, ממש כמו שריפת אוצרות המזון בירושלים הרעבה, וניהול "מבצעים" קרימינלים של חיסולי חשבונות תוך כדי המצור, הם היו מוכנים לכל, ובכללו – להרס המקדש.

וסוף הסיפור ידוע ומחוור: בניגוד להוראת טיטוס השליך אחד מחיילי הלגיון לפיד בוער והשליכו מבעד לחלון אל קירות המקדש המחופים בעץ, והדליקה אחזה במבנה ממש כמו בעירה בשדה קוצים. משנודע הדבר לטיטוס זינק ממקום משכבו והורה לחיילים לכבות את השריפה, אך לשווא. היה זה מאוחר מדי ובתוך כל ההמולה ושאון הקרבות כילתה האש את המקדש, תוך כדי כך שהלגיונרים, בחמת זעם המיתקפה טובחים במורדים. "ככה היה בית המקדש למאכולת אש על אף הקיסר (טיטוס שיהיה קיסר) ועל חמתו" – מסיים יוסף בן מתתיהו את הסיפור הדרמטי על קורות המקדש במצור. ואחר כך מגולל את נאומו של טיטוס נוכח תושבי ירושלים. לא של שמחה לאיד, אלא אכזבה נוראה מתנועת המרדנות היהודית שאכלה כל חלקה טובה באוכלוסיה למן ראשית ימי ההשתלטות הרומית בימי פומפיאוס. כמו כן אכזבה מדברי הפייסנות שהפגינו הרומאים כלפי המורדים בראשית המרידה ובמהלכה, "אולם אתם" – ממשיך טיטוס ואומר בכאב ובזעם – "מאסתם את כל דברי, וידיכם שילחו אש בהיכל".

מקורות חז"ל כלל לא מאשימים, לא את טיטוס ולא את ווספסיאנוס בחורבן המקדש ובשריפתו. האשמה נופלת על כתפי המורדים הקנאים. עמדה זו מאשרת את אמינותו ההיסטוריוגרפית של יוסף בן מתתיהו. חברי הסנהדרין שלאחר חורבן בית שני ציינו במפורש: "מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, ט' ע"ב). ולאיזו שנאת חינם מיותרת ומייתרת התכוונו חז"ל באומרם זאת? לא להתמודדות בין המורדים הקנאים לבין מתנגדי המרד, אלא למלחמת האחים העקובה מדם של המורדים בינם לבין עצמם. נמתחת פה ביקורת נוקבת, אם כי בעקיפין, כלפי מי שחולל את המרד, וזו נתמכת בעמדה המסוייגת של חז"ל כלפי המרידה בכלל כנגד הרומאים, ומכאן ועד ראיית המורדים כאשמים בחורבן הבית ובשריפתו קצרה מאוד הדרך.

האשמת הרומאים וטיטוס בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל לדורותיו, מזכירה את המסר הציני העולה מן המחזה "סיפור הפרברים", כאשר חבורת הפוארטוריקאים מפנה את חיצי האשמה במצבם הקשה לכל עבר – למשטרה, לעובד הסוציאלי, לבתי המשפט, ובכלל לחברה, ואינה טורחת להעמיד את המראה מול פניה-היא, וזאת בשיר המקסים dear officer krupky.

מעניין, אגב, כי גם את חורבן בית ראשון זוקף הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי לחובת הבבלים, ובראשם נבוכדנאצר, אלא שהחורבן היה תוצאה של שרשרת מרידות חסרות תוחלת בבבלים, ומתוך המהלכים ההזויים האלה מצא המקדש הראשון את סופו הטראגי, ועך כך מעיד ישעיהו הנביא בחזונו, שלא היה אלא למעשה כתיבה בדיעבד: "מיהרו בניך, מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" (ישעיהו מט, 17)

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. ד"ר יחיעם שורק.
    בקשר למקור הרומי של הנציב פונטיוס פילאטוס כפי שאתה מציין,אין להעריך בהרבה את עדותו כיוון שלא יכול להיות לו באמת מושג מה הכוונה באמיתות ההלכה העיניין "טומאה" ו"טהרה",ועל כן הוא לא יכל היה לדעת מה באמת מטמא ומה באמת מטהר את בית המקדש.
    כמו כן,ידוע ע"פ תושב"ע היהודית שניתנה סמכות לרבנים היהודים לקבוע את עצם המצאותה של הטהרה והיכולת לשנותה,כי להם היא נתנה.

    גם התרגום בכתבי חז"ל לגבי הפסוק "מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, ט' ע"ב) הוא לא בהכרח כפי שאתה מתאר,אלא פשוטה כמשמעה שנאה פנימית שפעמים מתבצעת אכן במעשים אך לא קשורה למרד במקרה הזה.
    אם ידוע לך בהמשך התלמוד על "קמצא ובר קמצא" שממעשיו הנבעה מחוסר כבוד נחתם גזר דין שריפת הבית.

    וכמו שכתב ד"ר פלסיבו,לגבי אמיתות כתבו של יוסף בן מתיתיהו,שהוחס על חייו מידי טיטוס ואספסיאנוס שמתוך כך רכש להם ייתר כבוד ואהדה.ויתכן שמתוך כך הפריז בדבריו.

    לא חייבים לשלול לגמרי את עדותו של יוסף בן מתיתיהו לגבי מאורעת מצדה ויודפת.
    יתכן והרוב או בחלקו הניכר של המידע ההיסטורי בידיו אכן עדיין תעלומה ובכך תשאר לנצח.

    לגבי חורבן בית ראשון.
    עצם ההתנגדות לנבוכדנאצר עדיין לא פותרת אותו מאשמת חורבן בית ראשון.
    הוא לא היה אמור ממילא להכנס לשם והלחם עם היהודים, לבחור מנהיגות לבירליסטית.

    וכן,חזון ישעיהו אכן היה חזון כי באותו פסוק הוא לא דיבר על סיבת חורבן הבית אלא לגבי החורבן הפנימי הנשמתי הקולקטיבי של עם ישראל שמי שינסה להרוס את עצם אמונתם והתקשרותם באלוקם הם דווקא חלק מתוכם,אחיהם.
    בייתר פירוט והסבר אפשר לעיין בדברי קבלה וחסידות.

  2. אני מתפלא על אתר הידען שמביא כמעט את כל הידיעות ההיסטוריות שלו מפי היסטוריון שנוי במחלוקת הנוקט באופן עיקבי בעמדות קיצוניות ביחס לנורמות הנקוטות אצל האקדמיה ההיסטורית בישראל. האם לדעתכם אין ליחס להיסטוריה ערך מדעי, אלא פולמוס סנססציוני בלבד? או שכך אנו הקוראים צריכים להעריך את אתר הידען בכללו? פשוט חבל.

  3. לתגובה : רק הבנות יסוד בהקשרים ,

    ב – 2 . אחרי לשמר את אורחות חייהם על פי דין התורה , ובלבד שלא יסתרו את חוקי המדינה , שמחוייבים להתעדכן בהתאם לשינויי התקופות .

    א . ברוך

  4. רק הבנות יסוד בהקשרים :

    1 . התרומה הכבירה של תורת עם ישראל , לשימורו בתנאים קשים ביותר , מפילוג ממלכת דוד , הרציחות הפוליטיות שאחת משיאן המלכתו העצמית של מנחם בן הגדי , חורבן בית ראשון ושני , שלווה במלחמות פנימיות קשות , שקיצוניים מכיתות מרכזיות , רק סייעו לגרום להתרחשויות , ודווקא למצב הפוך וקשה מנשוא : הגלות .

    2 . התרומה הגדולה עד למאוד , של היהדות האסרטיבית החילונית , שמודעת היטב לצורך , ששימור התקומה שהונהגה על ידה עם הקמת מדינת ישראל , מותנה בצורך בשידרוג מתמיד , מבלי להיות כבול ומוגבל לאורחות חיים שתאמו את העבר מחד , ומאידך : מגלה סובלנות כלפי אלה שנחושים לשמר את אורחות חייהם על פי דין התורה .

    3 . יתכן ואורח חשיבה זה , יהיה בו גם כדי לתרום למשאת נפשם של עמי האיזור , שגם הם סבלו רבות ממלחמות אין ספור , במהלך אלפי שנות ההיסטוריה , ורק אורחות חיי שלום , יהיו נחלת חיינו .

  5. אשמה היסטורית – טיטוס לא יכול לחמוק מאחריות כשם ששרון לא יכל לחמוק מאחריות לסברא ושתילא.

    אותו מפגש דרמטי שהיה (או לא היה) אור לט' באב ובו מורה טיטוס לכבוש את המקדש אך לא להעלותו באש דומה לשרון שאיפשר לפלנגות לכבוש את מחנות הפליטים אך לא לבצע בהם טבח.

    בין כך ובין כך – טיטוס לא יינקה ממלחמה מיותרת וכובשת בעם היושב בטח בארצו וברצח של מאות אלפים מבני יהודה. (האינך מסכים ד"ק יחיעם כי הכיבוש הוא אם כל חטאת?)

  6. יש משהו חולני בדרך כתיבתך.אחרי שביזית את אברהם אבינו,את יעקב ,את בר כוכבא,נשאר לך עתה להתחיל ולשבח את צוררי היהודים.

    מתי תכתוב איזו תגלית חיובית גם על היטלר,גבלס
    או טוקומדה ?

    הנה ממש בימים אלה עוד אידיוט מפרסם ספר שלפיו היהודים אכן משתמשים בדם נוצרי לפולחנם…
    אז אתה בחברה טובה

  7. לד"ר פלסבו שלום רב

    עיין שוב ברשימתי ותיווכח שהיא מתאשרת גם ממקורות רומיים בהקשרים חוץ-יהודיים, ואף בעקיפין בספרות חז"ל.

    זאת ועוד, אם אתה מייחס חוסר אמינות לכתבי יוסף בן מתתיהו, הריח מתוך כך אתה חייב לפסול את פרשת מצדה, יודפת, ובוודאי את עצם הקשרים בין יוסף בן מתתיהו לבין הרומאים. ומתוך כך אתה מאשר את העיקרון של תרתי דסתרי.
    חשוב על כך!

  8. "מרידות חסרות תוחלת".
    כאילו נראה לכותב המאמר כי חשוב יותר קיומו של מקדש, שהוא בית אבן ותו לא, מאשר קיומו של עם.

  9. נו באמת, כל החדשנות מתבססת על כתיבתו של יוסף בן מתיתיהו. מה אתם מצפים, שהוא יכתוב דברים רעים על טיטוס? לא רציני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן