אחרי ארבעים שנה: הרהורים על שאיפות אנושיות, על הישגים גדולים ועל היכולת לשמר אותם
כתבה זו התפרסמה בגיליון 131 של גליליאו
האדם הראשון והאחרון שצעדו על פני הירח
ביום 21 ביולי 1969, בשעה העולמית 02:56 (שעון גריניץ), אדם הניח את כף רגלו על קרקע הירח, לראשונה בתולדות המין האנושי ולראשונה בתולדות מערכת השמש. היה זה האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג (Armstrong) שיצא מתוך רכב החלל שלו, התא הירחי “נשר (Eagle)”, וירד בשלבי סולם קטן אל אדמת הירח. “נשר” עצמו נחת על הירח כשש וחצי שעות קודם לכן. בהורידו את רגלו מן השלב התחתון של הסולם אל הקרקע, הכריז ארמסטרונג לתוך המיקרופון שנמצא בקסדה שלראשו אל מכשירי הקשר במרכז החלל ביוסטון שבטקסס אל מאות מיליוני מקלטי טלוויזיה ורדיו קשובים ברחבי העולם, באוזני האנושות כולה: “זהו צעד קטן לבן אנוש, קפיצה גדולה למין האנושי.”
הצעד הקטן שעליו דיבר ארמסטרונג צולם ותועד במצלמת טלוויזיה שאותה הציב תוך כדי ירידתו בשלבי הסולם מ”נשר” אל הקרקע שמתחתיו. מיליוני בני אדם ראו בעיניהם כיצד בוצע הצעד הזה ועוד מיליארדים יכולים לצפות בו גם היום בסרטים ובאתרי אינטרנט לרוב.
כמה דקות לאחר מכן יצא החוצה גם בן זוגו של ארמסטרונג לתא הירחי, האסטרונאוט אדווין (באז) אלדרין (Aldrin). השניים פסעו על קרקע הירח כשעתיים וחצי, שבמהלכן התרחקו עד כדי 250 מטר מתא הירח שלהם. עשרים ושתיים שעות לאחר מכן התרומם “נשר” מעל קרקע הירח וחבר מודול הפיקוד קולומביה שנעה כל אותה עת במסלול סביב הירח, כשאותה מטיס האסטרונאוט מייקל קולינס (Collins). שלושה ימים לאחר מכן נחתה קולומביה בשלום במימיו של האוקיינוס השקט.
הנחיתה על הירח היתה שיאו של מבצע אפולו 11 של סוכנות החלל האמריקנית נאס”א. אחריה נערכו עוד שישה מבצעי אפולו, שבמהלכם דרכו על קרקע הירח עוד עשרה אנשים וחזרו בשלום לכדור הארץ. האסטרונאוט יוג'ין סרנאן (Cernan), האדם האחרון שצעד על הירח, הכריז ב-11 בדצמבר 1972 עם התנתקות החללית שבה ישב מן הירח: “האתגר של אמריקה היום מעצב את גורל האדם מחר.” עד כה, אלה המילים האחרונות שאמר אדם על אדמת הירח.
הזרע של תכנית אפולו נזרע ב-25 במאי 1961, בנאום שנשא הנשיא האמריקני ג'ון קנדי לפני שני בתי הנבחרים של ארה”ב, ובו ביקש מן הקונגרס האמריקני אישור לתקציב שהציע. סעיף מרכזי בתקציב הזה היה הקצאת משאבים למבצע חלל אדיר ממדים אשר פסגתו תיכבש בתוך עשר שנים, והיא תהיה שיגור אדם אמריקני לירח והבאתו חזרה ארצה בריא ושלם. המטרה המוצהרת של המבצע, כפי שניסח אותה הנשיא קנדי עצמו, היתה הוכחת כוחה הטכנולוגי של ארה”ב לפני כל העולם, בפרט לפני ברית המועצות, היריבה הגדולה של ארה”ב באותן שנים של המלחמה העולמית הקרה. בעיני יוזמי המבצע ומחולליו, אמריקה עומדת בראש לוחמי החופש על פני כדור הארץ וצעידה של אזרח אמריקני על אדמת הירח תהיה בעיקר צעד אסטרטגי דרמטי אל מול עיניהם של אויבי החירות בעולם. הנשיא קנדי, כידוע, לא זכה לראות את התגשמות חלומו. אולם אמריקה השלימה את המבצע עד תומו ואף עמדה היטב בלוח הזמנים היומרני שהציב לה הנשיא. למעלה משנות דור חלפו לא רק מאז הנחיתה הראשונה על הירח אלא אף מאז שהאדם האחרון עזב את אדמת הלבנה. ההתלהבות העולמית שסחפה באותה עת את כל בני המין האנושי דעכה מזמן, וכיום נשכחה כמעט כליל. אחרי 37 שנים שרגל אדם לא דרכה על אדמת הלבנה, האם עלינו לראות את מבצע הנחיתה על הירח, על אף ההתרגשות הגדולה, המובנת כל כך, שעורר בכל העולם, כאפיזודה חד-פעמית חולפת? האם לנחיתה על הירח היתה או ישנה תכלית מֵעבר למטרתה המוצהרת העיקרית כמהלך אסטרטגי במלחמה הקרה, מהלך שאולי באמת השיג את מטרתו, והיה גורם ישיר או עקיף להתמוטטותה של האימפריה הסובייטית עשרים שנה מאוחר יותר? האם לעובדה שבן אנוש צעד על פני הלבנה יש משמעות לא רק בנפשו של הרומנטיקן, בלבו של המשורר, במוחו של הפילוסוף, או ביצירתיות של סופר המדע הבדיוני?
במאמר זה אנסה להראות שאכן ראוי לייחס משמעות גדולה לעובדה שהאדם צעד על הירח לפני ארבעים שנה, מעבר לכך שהיתה זו הפגנת כוח דרמטית באותה מלחמה קרה. לצורך זה נוכל להשתמש בשתי האמירות של שני האסטרונאוטים, הראשון שצעד על הירח והאחרון שבהם, הכרזות שהפכו זה כבר לסיסמאות. לפי מיטב המסורת היהודית ננסה לתת לכל אחת מהן פרשנות, לאו דווקא זו שהיתה בדעתו של הדובר עצמו. על פי פרשנות זו, שתי הסיסמאות מבטאות שתי משמעויות עמוקות למצעד על הירח, אשר מהן גם מתחייבות מסקנות מרחיקות לכת על גורל האדם ביקום.
הקפיצה הגדולה
הקפיצה שאליה התכוון ניל ארמסטרונג בדבריו היא אולי הקפיצה הטכנולוגית האדירה שעשה המין האנושי, בעיקר במאה ה-20, זו שאפשרה את הצעד הקטן שאותו עשה האסטרונאוט. אולם המין האנושי קפץ קפיצה הרבה יותר גדולה ובעלת משמעות מכרעת בהרבה לגורלו, קפיצה שהירידה מן הסולם אל אדמת הירח היתה רק צעד שמסמל את השלמתה. ואם נשתמש בדימוי הקפיצה של ארמסטרונג, מושג השאול מתחום האתלטיקה, אזי הקפיצה הגדולה שבה אנו עוסקים כאן נמשלה יותר למקצוע האולימפי המכונה קפיצה משולשת. במקצוע ספורטיבי זה, האתלט עובר את המרחק הנמדד מנקודת הזינוק הראשונה ועד לנחיתתו הסופית בסדרה של שלושה ניתורים עוקבים. הקפיצה של המין האנושי, שצעדו של ארמסטרונג הוא מעין נחיתת הסיום שלה, איננה בדיוק קפיצה משולשת אלא קפיצה מרובעת. היא מורכבת מארבעה ניתורי פסיעה גדולים, שלביצועם נדרשו לאנושות אלפי שנים, כפי שאסביר בהמשך.
הדילוג הראשון: מארטמיס ועד קופרניקוס
נקודת המוצא של הקפיצה הזאת היתה מצב הידע והתודעה של בני אדם לפני אלפי שנים. בעולם הקדום, ששורשיו נמשכים לאחור אולי עשרות אלפי שנים הירח, הוא וכל צבא השמיים עמו, נתפש כישות שאיננה שייכת למציאות החומרית המוכרת על פני הארץ. בתרבויות רבות, אולי בכולן, היתה הלבנה שייכת לממלכת האלים או שהיתה בפיקוח ואחריות של אלוהות המיוחדת לה. איננו יודעים כיצד ראה האדם הפרה-היסטורי את הלבנה, אולם משחר ההיסטוריה האנושית אל ירח או אלת לבנה היו חלק בלתי נפרד מעולם האמונה, ההגות וההכרה של בני האדם. כך, למשל, בתרבות הערבית הקדם-מוסלמית היה מוכר אל הירח הוּבּאל, שמקור האמונה בו היה אולי בממלכת שומר העתיקה. בפנתיאון היווני-רומי נשמר מקום של כבוד לאלות הירח פיבי, ארטמיס ודיאנה. גם במסורת היהודית אפשר למצוא עד היום הזה שרידים לראיית הלבנה כישות מטאפיזית, אם לא כמושג בעל אפיונים אלוהיים של ממש. כך, למשל, אפשר למצוא בכל סידור תפילה יהודי את סדר ברכת הלבנה שאומרים יהודים רבים מדי חודש בחודשו במוצאי שבת לאחר חידוש הלבנה. קידוש הלבנה כולל בין השאר את הצהרת המתפלל שאותה הוא מכריז שלוש פעמים תוך כדי ריקוד כלשהו: “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה.”
תפישת הירח כאלוהות, או כמהות שפועלת באחריות ישירה של אל, היא הצורה שהמוח האנושי פירש את התופעה הדרמטית והבלתי מובנת מכל וכל, של המאור הקטן השולט בשמי הלילה, ושל מחזורו החודשי המופלא. ייחוס תכונות אלוהיות או אליליות לתופעות בלתי מובנות, או הבנתן כתוצא של פעולות של ישות אלוהית בעלת רצון וכוונות, היו אבני יסוד בתפישת העולם של בני אדם במשך אלפי שנים. גם במאה ה-21 מנגנון הסבר כזה לתופעות בעולם הפיזיקלי, ואפילו בעולם החברתי-פוליטי, עדיין מוכר כבעל תוקף בעיניהם של מיליוני בני אדם.
התנתקות מתמונת עולם שבה המציאות נשלטת על-ידי רצון של אלוהים יחיד, או של אלים רבים, החלה בד בבד עם ההבנה של תופעות טבע רבות כשייכות עקרונית למכלול התופעות הפיזיקליות המוכרות וידועות לכל אדם, ושמחמת ההרגל אינן נראות כזקוקות להסבר מיוחד כלשהו. כבר הפילוסופים ובעלי המחשבה ביוון העתיקה הכירו בכך שהירח הוא עצם פיזיקלי שנע סביב כדור הארץ, ושאור הירח ומופעי הלבנה הם החזרים של אור השמש על-ידי העצם הזה.
אולם את הביטוי הדרמטי ביותר לניתור הראשון שביצעה האנושות, ניתוק האסטרונומיה מן העולם האלילי, מסמל אולי יותר מכל האיש ניקולאוס קופרניקוס (Copernicus). זה האדם שבראשית המאה ה-16 “הסיט” לראשונה את כדור הארץ ממרכז היקום. בתמונת העולם הקרויה על שמו, האכסניה של בני האדם, היצורים שבעיני רוב הדתות הם נזר הבריאה, איננה מרכז אשר סביבו חג היקום כולו. הבנה זו, במובנה העמוק ביותר, מורידה את האדם ממעמד מיוחד שייחס לעצמו עד אז. זו היתה תפישה שהכנסייה הקתולית, השלטת אז באירופה, אכן לא יכלה לעכל.
ההבנה שכדור הארץ, משכנו של האדם, איננו מרכז היקום אלא בסך הכל פלנטה אחת מבין שש (שהיו מוכרות לקופרניקוס), ערער אפוא במידה רבה את התפישה שלאדם יש מעמד מיוחד בעולם. בפרט היא החלישה את מידת השכנוע שיש בהסברים שתולים את תופעות הטבע ברצון ובהשגחה אלוהיים. על פי תפישת העולם התאיסטית והאלילית, תופעות הטבע והקיום הפיזיקלי עצמו הם תוצרים של פעולת ישות מטאפיזית, של אלוהים כלשהו, אחד או יותר, בעל רצון וכוונות משלו. על פי ההסבר האלילי, בבסיסו העמוק ביותר, לפעילות האלוהית הזאת יכולה להיות בעצם תכלית אחת בלבד – שירות למען האדם ותמיד ביחס אליו, בהיותו היצור היחיד שעובד את אלוהים. אולם אם האדם אינו במרכז היקום, והעולם כפי הנראה אינו מסתובב סביבו, אולי אפשר גם לפקפק במרכזיותו ובחשיבותו של האדם בתודעתו של אל שיוצר ומפעיל את תופעות הטבע, בפרט את אלה שמשרתות ישירות את האדם, או לחלופין את אלה שמסכנות או אף הורגות אותו? האם אלוהים יכול להישאר כהסבר מניח את הדעת של עולם שבו האדם איננו במרכז?
הדילוג השני: השיטה המדעית
הניתור השני שעשתה האנושות מן העולם האלילי אל העולם המדעי נעשה מיד לאחר הדילוג שאותו מסמל קופרניקוס. ניתור זה קשור אף הוא בשמו של אדם גדול: גליליאו גליליי, שכתב-עת זה נושא את שמו. גליליאו חי ופעל באיטליה בסוף המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17. אם קופרניקוס לפניו ערער במידה רבה את יסודות ההסבר המטאפיזי לעולם, גליליאו זיהה את היסוד של הסבר אחר, לא דתי, בעל תוקף ובעל פוטנציאל יישומי שלא היו כלל להסבר האלילי של העולם. הוא הבין שידע מועיל על העולם, ידע שבכוחו אפשר לנבא מראש תופעות טבע ולתכנן תכנון תבוני בעולם, כלומר, לבנות מערכות מכניות או אף ביולוגיות כדי להשיג מטרות רצויות כלשהן, מושג רק בדרך מסוימת המכונה כיום “מדע”. גליליאו לא ייסד או “המציא” את המדע. כל אדם נורמלי, והאדם הקדמון בכלל זה, רוכש את הכרותיו הבסיסיות ביותר על העולם באמצעות השיטה המדעית. תמציתה היא אימוץ של פרשנות של אותות הנקלטים מן העולם כידע, בתנאי שפרשנות זו מתקבלת כמסקנה משילוב של תצפית בעולם, ניסוי, והפעלה של חוקי היגיון וחישובים מתמטיים. היכולת המוחית לבנות הסברים של העולם בשיטה המדעית היא אחד המאפיינים של ההומו ספיינס, “האדם החושב”, שהחל לצעוד על הפלנטה הזאת לפני כמאה אלף שנים, והיא מהווה חלק חשוב של הסיבה מדוע הוא מכונה בשם זה.
כל אדם כיום, וכל בני האדם מאז ומעולם, מסבירים לעצמם את האותות הבסיסיים שהם מקבלים מן העולם באמצעות השיטה המדעית, אולם עד למאה ה-17 בני אדם לא ידעו שזה מה שמוחם מבצע. הניתור הגדול של גליליאו הוא ההכרה שזוהי המתודה שבה נרכשות ההבנות בנות התוקף של העולם. גליליאו הוא הראשון שהגיע להבנה זו וביטא אותה מפורשות, בעיקר על-ידי הדוגמה האישית שנתן בשיטת חקירתו את העולם. תוצאות הניסויים המדוקדקים שערך בחקר הקינמטיקה של גופים נעים בשדה הכבידה של כדור הארץ היו אחת מאבני היסוד שעליהן בנה ניוטון את תורתו (ראו להלן). בין תרומותיו החשובות של גליליאו יש למנות את הגילוי של ארבעה ירחים שסובבים את כוכב הלכת צדק, הנושאים כעת את שמו, ירחי גליליאו. גילוי זה נעשה בתצפית שערך בטלסקופ האסטרונומי שבנה, כנראה הראשון מסוגו בעולם, והוא זה שאישש במידה ניכרת את תמונת העולם הקופרניקאית. גליליאו הוא זה שהנחיל את ההבנה שהשיטה המדעית היא הדרך היחידה לרכישת ידע על המציאות, ואין בלתה, ולכן אלברט איינשטיין ראה בו את אבי המדע המודרני. הבנה זו היא עמוד התווך עליו נשענת כל הציביליזציה האנושית של מאתיים השנים האחרונות, הן מן הצד הטכנולוגי והן מן הצד הרפואי שלה. היא זו שפתחה את השער להפעלתה של המתודה באופן מכוון ומבוקר, תהליך שכיום מייצגת אותו המילה “מדע”.
הדילוג השלישי: הפיזיקה הניוטונית
מיד לאחר גליליאו קם אדם נוסף, שאחראי יותר מכל אדם אחר לניתור השלישי בקפיצה האנושית הגדולה. איש זה הוא אייזק ניוטון (Newton), שחי בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. ניוטון הוא האדם שמימש באופן המלא ביותר את העקרונות המופשטים המונחים ביסוד ההבנה האנושית של העולם שעליהם הצביע גליליאו. בגאוניותו שילב ניוטון בעבודתו את כל מרכיבי המתודה המדעית ויצר את עמוד השדרה של הפיזיקה המודרנית על-ידי שילוב של ניתוח תצפיות ותוצאות של ניסויים עם תורה מתמטית משוכללת. תורתו של ניוטון היא זאת שמספקת לנו, בין השאר, את הנתונים הבסיסיים ביותר הקשורים למערכת ארץ-ירח. אלה כוללים, למשל, את המרחק המדויק בין שני הגופים, ואת המיקום של הירח בכל רגע. חוקי ניוטון הם אלה שמאפשרים חישוב של מסלול, בעל לוח זמנים מדויק, של עצם שנע בין כדור הארץ לירח. כוחה הגדול של הפיזיקה הניוטונית הוא בראש ובראשונה במה שאין בה, שכן אף על פי שהאיש עצמו היה כנראה אדם מאמין, אין בתורתו הפיזיקלית אף שמץ של מטאפיזיקה.
הדילוג הרביעי: אל פסגות הטכנולוגיה
המהפכה הטכנולוגית העצומה, שהתחוללה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20, היא הדילוג הרביעי של המין האנושי. מהפכה זו שינתה מהותית את גורל המין האנושי ואין אדם על פני כדור הארץ שאין היא נוגעת בו ישירות. זהו למעשה יישומה של תורת ניוטון, ושל התורות הפיזיקליות הגדולות שנוצרו בעקבותיה – אלקטרומגנטיות, תרמודינמיקה ותורת הקוונטים. המהפכה האדירה הזאת היא אישוש דרמטי מאין כמוהו לתפישה הגליליאנית, שאפשר להשיג ידע מועיל על העולם רק בעזרת המתודה המדעית. עד לימיו של גליליאו, המין האנושי התקיים על פני פלנטת כדור הארץ לאורך אלפי שנים בצורת חיים שהיתה בקיפאון כמעט מוחלט. תוחלת החיים ורמת החיים של אזרח העולם במאה ה-16 לא היתה שונה בהרבה מתוחלת החיים ורמת החיים של אדם באלף השני לפני הספירה. לעומת זאת, לאחר גליליאו, במאה וחמישים השנים האחרונות, השתנה המצב האנושי לבלי הכר. צעדו הקטן של ניל ארמסטרונג הוא סמל לשינוי העצום הזה, סיום הולם לקפיצה המרובעת שעשתה התרבות האנושית, מתפישת עולם שבה הירח הוא אלוהות והלבנה היא האלה פיבי או ארטמיס, אל ציביליזציה והבנת עולם שמתוכן ובכוחן בן אדם דורך ברגליו על ארטמיס וצועד זקוף על קרקע הירח.
האתגר הגדול
יוג'ין סרנאן ראה בהטסת אדם לירח אתגר שמעצב את גורל האדם. האסטרונאוט האמריקני דיבר, ברוח הזמנים ההם, על האתגר של אמריקה. כיום ראוי להחליף באמירתו את המילה “אמריקה” במילה “אנושות”. אפשר להעז ולנחש שגם סרנאן עצמו וגם נשיא ארה”ב לא היו מתנגדים היום לנוסח מתוקן של ההצהרה, לאמור: “האתגר של האנושות היום מעצב את גורל האדם מחר.”
סיסמה זו יכולה להישמע קצת טריביאלית. כמעט מובן מאליו שהבעיות והקשיים הניצבים כיום בפני המין האנושי והדרכים שבהן בני אדם מבינים אותם ומנסים לטפל בהם, קובעים מה יקרה לבני האדם מחר. אולם אותה קפיצה גדולה, שצעדו הקטן של ארמסטרונג חותם אותה, נותנת לאמירה זו משמעות חריפה שלא היתה לה לפני פחות ממאה שנה. הקפיצה הגדולה לא רק הרימה את האדם לשמיים והציבה אותו על אדמת הירח. היא הביאה בכנפיה גם התפתחויות בכיוונים אחרים לגמרי. הדילוג האחרון בקפיצה המרובעת הביא לעולם כלים שנותנים בידי בני אנוש, אולי אפילו בידי בני אדם בודדים, את הכוח להשמיד את המין האנושי כולו. זוהי מציאות שהאנושות מעולם לא עמדה בפניה. אנשים רבי עוצמה שקבעו גורלות של מיליונים עמדו למין האנושי לעתים לא רחוקות בתולדותיו. אולם עד לאמצע המאה ה-20 לא היה מצב שבו כוח השמדה מעין זה היה בידי אדם אחד, בידי קבוצה של אנשים, או אפילו בידי מעצמה עולמית. האתגר החמור והקשה ביותר בפניו עומד המין האנושי במאה ה-21 הוא כיצד אפשר להמשיך להתקיים במציאות כזאת, שאין לה אח ורע בתולדות האדם. סביר להניח שחלק גדול מן הכלים הארגוניים, המנגנונים החברתיים, החוקים, הנהלים, ההתאגדויות וחלוקת הסמכויות הנהוגים עד כה בחברה האנושית העולמית אינם מתאימים לעולם החדש, רווי הסכנה הזה. ייתכן שאפילו עקרונות מוסר בסיסיים המקובלים במרבית החברות האנושיות, יצטרכו אף הם לעבור שינויים מהותיים במציאות החדשה הזאת.
האתגר שמעמיד לפני החברה האנושית קיומם של אמצעי השמדה המוניים ההולכים ומתרבים בעולם חמור במיוחד לנוכח הדינמיקה של הקפיצה הגדולה שאליה ייחסנו את אמירתו של ארמסטרונג. רוב הגורמים שכרגע הם בעלי הכוח הפוליטי והצבאי בעולם אמנם ביצעו, בדרך כלל, את אותה קפיצה גדולה. אולם הדבר רחוק מלהיות נכון לגבי מיליונים, או אולי אפילו מיליארדים של בני אדם אינדיבידואליים בעולם. קרוב ל-6.8 מיליארד בני האדם המאכלסים כיום את פלנטת כדור הארץ, מפוזרים בהכרתם ובהבנתם את העולם בנקודות שונות לאורך המרחק התרבותי, ההגותי והאמוני שמשתרע בין נקודת הזינוק הראשונה של הקפיצה המרובעת ובין נקודת נחיתת הסיום שלה. ייתכן שאלה שהשלימו את הקפיצה במלואה אינם מהווים אפילו רוב בין בני האדם החיים כיום. מאות מיליוני בני אדם, בני כל האומות ובני כל הדתות, מאמצים כידע שלהם על העולם תובנות שהגיעו אליהם שלא באמצעות המתודה המדעית הגליליאנית. אפשר שרוב בני האדם ממשיכים לראות מציאות של ישויות מטאפיזיות כהסבר לגיטימי של תופעות בעולם הביולוגי ואפילו בעולם הפיזיקלי. רבים אף מקבלים זאת כעובדה שממנה נובעות מסקנות מחייבות גם בעולם החברתי האנושי. הקיצוניים בין בעלי השקפת עולם והכרות מסוג זה מכונים כיום פונדמנטליסטים, והם מצויים במספרים לא קטנים אולי בכל החברות האנושיות בעולם. האיחוד של מוח אנושי, המזהה בעולם הפיזיקלי עקבות של אלוהות בעלת דרישות מסוימות מבני אדם עם ידיים שאוחזות בכלי נשק הוא צירוף הרה סכנות. הטבח בניו יורק ביום 9 בספטמבר 2001, שלאושרנו לא היה (עדיין?) בידי מבצעיו נשק גרעיני, הוא תמרור אזהרה על הפוטנציאל הקטלני עד לממדי שואה הטמון בצירוף כזה.
אין בדברים אלה כדי לומר שבעלי השקפת עולם גליליאנית, החפה מכל מטאפיזיקה, חסינים בפני עמדות, רצונות וכוונות הרות אסון לזולתם ואף לעצמם. אולם בעת שדברים אלה נכתבים נראה שיש מתאם גבוה בין מקורות הסכנות המידיות שלפניהן עומד העולם, וכן בין חלק גדול של מבצעי מעשי האלימות הגדולים המתרחשים כיום בעולם, ובין אנשים בודדים או חטיבות אנושיות שאמונה בישויות מטאפיזיות, שפועלות בתוך המציאות הפיזיקלית ואף מציבות דרישות בפני בני אדם, היא חלק מתמונת העולם שלהם. לכן, אותה “קפיצה גדולה למין האנושי” עלולה להיות חרב פיפיות. ההתפשטות של נשק גרעיני ושל נשק ביולוגי וכימי להשמדה המונית באה אף היא בכנפיה של הקפיצה, והיא תהליך השותל בחברה האנושית פצצות מתקתקות. ישנן דרגות שונות של קרבה בין חברות אנושיות שונות לאותן פצצות, אך פוטנציאל ההשמדה העצום מעמיד בסכנה ממשית את המין האנושי בכללותו, ומינים אחרים על פני כדור הארץ עמו.
תנאים להישרדות
כדי שהמין האנושי ימשיך לשרוד, או מכל מקום כדי שקיומו על פני כדור הארץ לא ישתנה לרעה במידה ניכרת, צריך להתקיים במאה ה-21 לפחות אחד מבין שני תנאים: אפשרות אחת היא שאותה טכנולוגיה שפיתחה את כלי ההשמדה ההמוניים תגלה בתוך פרק זמן סביר גם אמצעים לנטרול הכוח האדיר הזה. אולם קשה מאוד לבנות תוכנית, מכוונת וערוכה מראש, לקראת מימוש התנאי הזה. גם הידע הפיזיקלי שעליו מושתתת כל הטכנולוגיה הגרעינית, כולל זו שקשורה בייצור כלי הנשק הגרעיניים, לא הושג כתוצר של פעילות מכוונת ומתוזמרת לקראת בניית הטכנולוגיה הזאת. אמנם, פיתוחה של הפצצה האטומית הראשונה בתכנית “מנהטן” האמריקנית בשנות מלחמת העולם השנייה הושג על-ידי פעילות מכוונת ומתוכננת כזאת. גם המצעד על הירח היה תוצאה של תשע שנים של יוזמה, פיתוח ועבודה המכוונים לעבר מטרה זו ממש. אולם שני הפרויקטים כאחד לא היו אפשריים, ולא היה מקום אפילו לחשוב על ניסיון לממשם, ללא תשתית רחבה ועמוקה של ידע והבנה שהושגו ללא כל יד מכוונת ובוודאי לא לקראת תכלית מידית כלשהי לשימוש האדם. לצערנו, כפי הנראה אין לנו כיום בסיס של ידע פיזיקלי, ביולוגי או כימי שעליו אפשר לתכנן פרויקטים טכנולוגיים להצלת האנושות מן הנשק להשמדה המונית ההולך ונאגר במחסנים שונים ברחבי העולם.
קיים היום מירוץ בעולם, שאולי לא הכול ערים לו, בין קצב ההתפשטות של נשק ההשמדה ההמונית בעולם, ובין פיתוח היכולות של בעלי התבונה והחמלה בחברה האנושית לפקח על הנעשה בעולם בתחום זה, ולשלוט במידת הצורך בגורמים ההרסניים שבה. האפשרות השנייה להבטחת ההישרדות של המין האנושי היא שבמירוץ זה ינצחו יסודות התבונה. ואין הכוונה כאן בהכרח לניצחון צבאי במהלך מלחמתי או בצעד אלים אחר כלשהו. ניצחון התבונה יושג אם המרכיב הרציונלי בחברה האנושית ישכיל לבנות בעולם, לפני שיהיה מאוחר מדי, מנגנונים חברתיים בינלאומיים ומסגרות והתאגדויות כלל-אנושיות ועל-לאומיות, שיש להם אמצעים טכניים, כוח פיזי ובעיקר גיבוי מוסרי ואידאולוגי של אזרחי העולם התבוניים, לפעול בכל רחבי כדור הארץ למניעת שואות עולמיות. התפתחות כזאת תהיה כרוכה בשינוי רדיקלי של הרבה מוסכמות אנושיות מקובלות. לדוגמה, “משטרה עולמית” הוא מושג שרבים פוחדים ממנו ושסופרים, הוגי דעות, סוציולוגים ומדינאים רבים פסלו אותו מעיקרו. ייתכן שכדי להבטיח את קיום המין האנושי גם במאה ה-22, יהיה צורך להסיר את הווטו שחוגים ליברליים רבים מטילים על מושג מעין זה.
עיצוב הגורל האנושי
צעדו של ארמסטרונג היה אך פעולה סמלית קטנה בסיומה של קפיצה מעל כברת דרך ארוכה מאוד, לא רק בממד הזמן אלא בעיקר בתחום הרוח האנושית ותפישת העולם של בני האדם. כפי שכבר ציינו, לא כל בני האדם עשו את הקפיצה הזאת. למעשה, קפיצה זו פתחה פער בחברה האנושית שאולי אי אפשר לגשר עליו. רבות מדובר בספרות ובעיתונות על הפער הכלכלי העצום שקיים בעולם בין שכבות שונות של בני אדם, הן בין מדינות שונות והן בתוך המדינות עצמן. פער גדול אחר שקיים בחברה האנושית, שקשור כמובן לפער הכלכלי, הוא פער ההשכלה. אולם, הגדול והמסוכן מכולם הוא פער בתודעה האנושית, בתמונת העולם ובהבנתו במוחם של בני אדם שונים. פער זה קיים בין אלה שביצעו את הקפיצה של ארמסטרונג ובין אלה שנותרו מאחור. בגלל פער זה, ודווקא בגלל תפישות עולם ליברליות של הומניזם ושוויון מוחלט בין כל בני האדם, האפשרות השנייה של ביצוע שינויים מבניים בסדרי החברה האנושית שמתחייבים כדי להבטיח שרידות, אולי לא תוכל להתממש. במקרה זה סיסמאות שני האסטרונאוטים והמפעל שבו הם השתתפו עלולים לקבל משמעות שונה לחלוטין. ההליכה על הירח תישאר צעד קטן בתוך קפיצה גדולה, כפי שתיאר זאת ארמסטרונג, אולם במשמעות שנייה זו, זהו גם צעד ראשון לפתחה של קפיצה חדשה שעושה המין האנושי אל מחוץ לגבולות הפלנטה שלו, וכאן אולי מתאים יותר דימוי של קפיצה לגובה. הצעד על הירח הוא ראשיתו של תהליך בנייה של מושבות אנושיות מחוץ לכדור הארץ. זוהי קפיצה גדולה גם כן, אך השפעתה הישירה על חיי מרבית בני האדם לא תהיה בהכרח כה מכרעת, בוודאי לא מידית. אולם אם שתי האופציות להישרדות לא יתממשו, ייתכן שדברי סרנאן על עיצוב מחדש של גורל האדם יקבלו מובן קיצוני, אולי מעבר למה שהיה בכוונתו. מתוך הסתכלות פסימית על ההתנהלות האנושית בראשית המאה העשרים ואחת אי אפשר להפריך מעיקרה את המחשבה שאותה קפיצה שנייה של האנושות, שהצעד הראשון שלה נעשה על הירח לפני ארבעים שנה בדיוק, תהיה פתח מילוט מכדור הארץ בעבור מקצת מבני המין האנושי. ואם אלה הם פני העתיד, יתממשו דברי סרנאן באופן כואב ביותר. המין האנושי יעוצב לגמרי מחדש במושבות חיצוניות, הרחק מכדור הארץ, ערש לידתה וביתה המקורי של האנושות, שלא עמדה באתגרי היום ולא עלה בידה לשמור על בית זה ועל עצמה.
אישי:
פרופ' אליה ליבוביץ הוא מרצה לאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מכון סאקלר לאסטרונומיה של אוניברסיטה זו.
27 תגובות
יאיר,
תודה.
מכיון שנאמנת עלי האימרה “אם אינך הולך לעשות זאת היטב – אל תעשה זאת בכלל” ואני נמצא הזמן האחרון בעומס עבודה כבד, דחיתי את הפרויקט של הבלוג, וגם כמעט שלא השתתפתי בשיח באתר זה, לאחרונה.
אשר לקישורים – אינני נוהג להסתמך מקורות ברשת האינטרנט. מקורות הידע העיקריים שלי, בנושאים בהם יש לי התמצאות כלשהי הם ספרים או לימודים קודמים.
לצערי, רבים מהמקורות באינטרנט הם חלקיים ושטחיים או מגמתיים או חד מימדיים. הרשת מכילה בד”כ ידע ‘אינסטנט’, כזה שמספק מושגים כלליים אבל אינו יכול להיות תשתית אמיתית לעמדות מוצקות או לדיון משמעותי. מסתבר גם שהרשת עשתה במידה רבה ‘מחיקה’ על הרבה מהידע שקדם לעידן האינטרנט, גם ידע בסיסי – ולא השכילה למחזר אותו כיאות. הפיתוי שיש בשימוש ברשת – שימוש הנעשה בקלות בלתי נסבלת בכל הנוגע למקורות דיליטנטיים – גם מניע אנשים שלא לנסות להיזקק למקורות מעמיקים. ישנם כמובן מקורות ידע מצוינים גם ברשת, אבל דרושים פנאי ויכולת טכנית כדי לסנן אותם וללמוד מהם, ולא תמיד זה אפשרי, מבחינתי על כל פנים.
מה שחלק מהכותבים הנכבדים כתבו גורם לי להיזכר בדבר הבא:
"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח בקשר ליקום." אלברט איינטשיין
לאדי
גישתך היא נבונה ונכונה, ותענוג לקרוא את התגובות שלך .
אנא קשר אותי לאתרים, מאמרים או הבלוג בו ניתן למצוא את דבריך
תודה
בהערכה רבה
יאיר
מאוחר מדי, ארוך מדי – לא אקדיש לזה זמן.
סתוי,
ראשית – הצהרה: מחוסר ידיעת זהותך המינית, כל דברי כלפי תגובתך – יהיו בלשון זכר, מטעמי נוחות גרידא ומבלי כמובן לרמז על כל יחס של אי שויוניות מינית בניגוד לכל דין…
ומכאן לתגובתי עצמה:
אז זהו זה – שיש אלוהים בלי דת.
אלוהות בנפרד מדת – זו לא רק אפשרות פילוסופית – זו גם מציאות הסטורית: אף פילוסוף יווני שהתפלסף על אלוהים מאז אפלטון – לא הפך את האלוהות הפילוסופית ו/או המוסרית שלו ל’דת’. רבים במתפלספים היהודים, המוסלמים והנוצרים התפלספו אודותץ האידיאה האלוהית גם במנותק מדת.
גם בעת החדשה, רבים וטובים במדע ובפילוסופיה התפלספו על אלוהים – מבלי לשלב אותו במסגרת דת כלשהי.
בענין אלוהות ודת יש סימטריה: תיתכן דת בלי אלוהים (בזה אתה צודק, אם כי הדוגמא שהבאת – הבודהיזם – היא מוטעית, כיון שמושג של אלוהות כלשהי קיים גם בבודהיזם) ויתכן אלוהים בלי דת.
אני מציע לך לעיין במאטריות הרלוונטיות לפני שאתה קובע מסמרות ‘מלומדות’ כפי שאתה מתימר לעשות.
אתה מנסה לתלות בי טענות שלא השמעתי – ולכן להלכה אין מה להגיב עליהן.
בכל זאת, למעשה – פטור בלא כלום אי אפשר:
עובדה היסטורית היא שתרבות המערב ומקורותיה הסתמכו בהתפתחותן על קונספט של ‘אלוהים מוסרי’. זו הטענה העובדתית הראשונה שהשמעתי. הטענה העובדתית השניה שהשמעתי היתה שתרבות המערב רצחה את האלוהים המוסרי לפני כ – 150 – 200 שנה, בשלבים, והתוצאות ההיסטוריות האיומות לא אחרו להגיע. מכאן המשכתי וטענתי כי על תרבות המערב לשמר ולפתח את קונספט האלוהות המוסרית, ולא להמשיך בוידוא ההריגה שלה (כפי שאנשים מסוגו של אליה ליבוביץ מנסים באובססיביות לעשות, בשמה של ‘אג’נדה מאוד מסוימת). זה הכל.
לשאלות שאתה מעלה, כגון מי הביא את המוסר – כלומר מה הוא המקור למוסר (אלוהות או רוח האדם), האם האלוהות של התנ”ך היא מוסרית או לא, האם העובדה שלה אתה טוען שאלוהי התנ”ך אינו מוסרי היא נכונה או לא – אין חשיבות מהותית בהקשר הזה. החשוב הוא שהקונספט של אלוהות מוסרית כפי שבא לביטוי בתרבות המערבית היה מוגדר למדי, והוא דרש מן האדם לנהוג לפי ערכים, נורמות ודפוסי התנהגות בסיסיים מוסריים מסוימים, שעצבו למעשה את התנהגות הפרט והחברה המערבית והצעידו אותה להשגיה. ודאי, בדרך הארוכה בת אלפי השנים היו קשיים, מהמורות, עיוותים וסטיות – אבל המגמה של הפרוגרס אכן פעלה מכח הקונספט של האלוהות המוסרית (עד לאחרונה, כאמור), וזה מה שחשוב.
מסבה זו, אגב, ל’פירכות’ שהעלה מיכאל רוטשילד על מידת מוסריותו של אלוהי התנ”ך ועל שאלת היותו מקור למוסר לפי אמות המידה של מיכאל או שלך – ‘פירכות’ שאתה מסתמך עליהן כמוצא שלל רב – אין כל רלוונטיות לדיון. מה שחשוב הוא האימפקט ההיסטורי שהקונספט האלוהי המוסרי יצר, בתהליך ארוך ומורכב של השתכללות והתעדנות מתמדת על גב יסודות בסיסיים שנוצרו ונוסחו בתנ”ך (ועל נקודה אחרונה זו ודאי שאין אף פילוסוף או היסטוריון או סתם אדם משכיל שיוכל לחלוק).
להבנתי, שירבובן של השאלות ה’דתיות’ לנושא הדיון שהעליתי אינו אלא נסיון סרק להתחמק מהנושא, ולהטביע אותו בים של התנצחויות ופרובוקציות דרדקיות ‘דתיות’ כביכול, בעיקר ע”י אנשים שאינם מוכנים לשכוח דבר ממה שהוקבע אצלם ואינם מוכנים ללמוד דבר מעבר למה שזכה לקנוניזציה דתית פאנאטית (ולא משנה שהיא ‘חילונית’) אצלם.
גם השאלה סביב ישותיותו האונטולוגית של האלוהים המוסרי אינה חשובה במיוחד.
כשלעצמי, אני מאמין בקיום האונטולוגי של יישות אלוהית, שהיא בין היתר בעלת התיחסות מוסרית (אם כי לדידי המוסריות הזו היא בעלת אופי דינמי בהכרח, כשם שהפן ההתיחסותי של האלוהות הנצפית/נגלית לבריאה, מצד הבריאה [להבדיל מהפן העצמותי של האלוהות] הוא בהכרח דינמי ). אישית, אני סבור שאני גם מסוגל להוכיח את קיומה של יישות כזו כאמונה רציונלית, אבל אני בהחלט מסוגל לקבל שאנשים אחרים (כמה מהם הם בהחלט אינטלגנטים וחביבים –ומוסריים) אולי לא יסכימו איתי – וזה בסדר גמור. מה שחשוב לעניננו הוא העובדה שאדם יכול ורצוי שיתנהג לאורו של קונספט של אלוהות מוסרית, גם אם מדובר באלוהות שקאנט קרא לה ‘רגולטורית’ בלבד. יש דמיון מסוים (לא מלא) בין אלוהות כזו לבין ה’מחוקק’ המשפטי. ה’מחוקק’ הוא פיקציה משפטית (במקרה של מדינת ישראל מדובר בצבור של 120 מרימי ידיים – אנשים פרטיים – המונעים בעיקר ע”י אליטות של הון, תקשורת, תרבות, כח ושררה) אבל אף אדם בר דעת, רציונלי, לא ירגיל את עצמו בהפרת החוק רק משום שה’מחוקק’ הוא פיקציה… . כפי שציינתי בתגובה קודמת, העולם התרבותי, לרבות העולם המדעי – כולל פיקציות רבות, ומכאן לא משתמע דוקא כפירה רעיונית והתנגדות מעשית לתרבות ולמדע.
מבחינתי, הדבור שלי על קונספט של אלוהים מוסרי הוא מינימליסטי (איני דורש יישותיות אונטולוגית, בהכרח) – די לי ב’קונספט’ כי לצורך הדיון הזה הוא בהחלט מספיק, וטענתי העקבית היתה שבניגוד לאנשים מסוגו של אליה ליבוביץ – חובה לפתח ולשמר את הקונספק הזה, ואם לא לדגול בו – לא לגנותו.
אתה מוטרד מכך שאני כביכול חושב שהאמונה בקונספט של אלוהים מוסרי היא הדרך היחידה למוסריותו של אדם. אשיב לך בפשטות שאני אכן מאמין שבקנה מידה היסטורי וחברתי כולל – אכן כך הוא הדבר, אם כי אין זה נכון בהכרח בקנה מידה של אדם פרטי זה או אחר ובקנה מידה של חברות מצומצמות ובטווחי זמן קצרים. ישנם בהחלט אנשים פרטיים וחברות מצומצמות שהיו, ועוד עשויים להיות מופת מוסרי מסוים – אבל המוסריות שלהם תמיד נשברת בקנה מידה הסטורי ובהיקפים חברתיים רחבים, אלא אם כן מתבצע על ידם שימוש בקונספט של אלוהים מוסרי. בהקשר זה חשוב ליחס משקל מכריע גם לסגולה ה’מחייבת’ ולסגולה ה’אכיפתית’ שדברתי עליה דברתי בתגובה קודמת, שיש לאלוהות מוסרית מול כל ערך יסוד של כל שיטה מוסרית שאינה מבוססת על אלוהות מוסרית.
אני יכול לשער שהעם היהודי הלך והשתכלל מבחינה מוסרית לאורך דורותיו – בזכותו של קונספט כזה. לעומת זאת, אליטות מוסריות מצומצמות, או אישים מיוחדים במצבים פרובלמטיים חריגים – לא החזיקו מעמד כאשר לא נשענו על אלוהות מוסרית. חברות ששללו את הקונספט של אלוהות מוסרית – הגיעו בטווח קצר של זמן לטירוף ולעיוות מוסריים, וראינו דוגמאות לכך גם, ובאופן דרמטי – בדורות האחרונים. לגבי אישים מוסריים –אינני מצליח להעלות על דעתי אדם מוסרי מוחלט – ‘קדוש’ מוסרי, שלא דגל באלוהות מוסרית (המקרה של סוקרטס אינו ראיה לסתור –שכן הוא היה נואף לא קטן ולא שלט בתאוותיו המיניות לקטין מסוים, במקרה אחד לפחות).
אשר לתאוריה של פרויד – שוב, כמו שאמרתי לעיל, שאלת מקור המוסר אינה החשובה לעניננו, ולכן דבריו של פרויד, גם אם יהיה בהם משהו שבמשהו מן האמת – פשוט אינם רלוונטיים.
במאמר מוסגר אומר רק שזו תאוריה שאדם יכול להסכים לה או לכפור בה. בעיני, פרויד היה איש מקצוע בעל יתרונות טיפוליים מסוימים יחסית לבני דורו, והשתמש בתרפיה שהתאימה מבחינה מעשית לחוג בורגני מסוים של החברה הגרמנית בזמנו. בהבחנות פרטניות מסוימות בתאוריות שלו, שיתכן שיש להן תוקף, אני בטוח שקדמוהו אחרים – למשל חז”ל (לדוגמא – המושג ‘ליבידו’ הוא שקול למושג החז”לי של ‘יצר הרע’, כפי שכל משכיל יודע, ועוד). אבל שום דבר בתאוריה הפילוסופית המבססת את שיטותיו אינו מתעלה לרמה של אמת פילוסופית או מדעית גדולה, וממרחק של כמה דורות היא נראית די דיליטנטית, דוגמטית ואפילו מביכה, מבחינתו כל אדם משכיל הבקיא במאטריה. בהקשר הזה, לדעתי, הוא היה קשקשן יצירתי, שיצירתו היתה סמן היסטורי תרבותי חשוב, לא הרבה מעבר לכך. לכן אין שום ראיה מדבריו, ודאי לא לעניננו.
בסוף תגובתך אתה קובע: “לסיכום, הטיעון שלך עקר ואף מגוחך”.
אני יכול לקבל שאדם כמוך יכול לחלוק עלי (אם כי, לאחר שקילת הטענות – לאו דוקא להבין…). מה שאינני יכול לקבל הוא הסגנון הגס, המתנשא – בבחינת ‘גאוות הדל’ שניתן אולי, במחילה מכבודך – להעריכה כדי מגוכחת, למען האמת.
מיכאל רוטשילד,
חלק מהדברים והטענות שכללתי בדברי התגובה לסתוי, נוגעים גם לתגובתך האחרונה.
אני סבור שאין בדבריך כל ‘אתגר’, והם פשוט לא רלוונטיים.
אין זה מענינך ולא מענינו של איש לדעת מהי עמדתי הדתית ומה אני חושב על היחס בין דת למוסר וכיצד אני נוהג למעשה, יורת מאשר מה מתרחש בצלחת שלי, למשל. ולא שאני עושה מזה סוד: את דעותי בענינים אלה אביע במקומות אחרים, נכונים וראויים יותר.
האתגר שהעליתי כנושא לדיון היה הערכה של דברי אליה ליבוביץ ביחס לאלוהות מוסרית, לא אלוהות דתית, ומאתגר זה אנשים שיש להם ‘אג’נדה’ המתאימה לאתר ‘חופש’ ולמפלגת ‘אור’ – תמיד תמיד יתחמקו בשלל טכניקות, כיון שזה טורד את שלוותם האינטלקטואלית והאישית המבוצרת בהררי סיסמאות דיליטנטיות ושנאות אינלקטואליות ואןלי גם, פה ושם – אחרות.
עם כל הכבוד והערכה האישיים כלפיך, יש בדבריך המסוימים הנ”ל, חוץ מסתם נסיון להסיט את הדעת מהנושא, כרגיל ב’ויכוחי הדת’ באתר הידען גם השמעת דברי ביקורת ונאצה אנטי דתיים כבתרגולת פולחנית מעין דתית – וגם נסיון להעביר את הטענות מגופו של ענין לגופו של איש, תוך מה שהגדרתי בתגובה קודמת כ’נסיון לסחיטה רעינוית באיומים’.
בענין זה אני בלתי סחיט, ולא מתכוון לשחק את המשחק הנלוז הזה…
ולא יעזרו לך כל כל ה”מ.ש.ל.” הבדויים שתכתוב…
אדי:
אני מניח שברור לך שאת האתגר שהצבתי בפניך לא הצבתי סתם.
מכיוון שיש לך התנסות אישית עם התוצאות של אמונה באלוהים ואתה אמור לדעת מהו מוסר אתה אמור גם לדעת אם המצוות שמצווה הדת היהודית הן מוסריות וגם לדעת שדבקות בדת בלתי מוסרית אינו מוסרי.
השאלה מכניסה אותך למלכוד מכיוון שהיא מחייבת אותך לעמוד מאחרי טענותיך (בדיוק אותו מנגנון שהצעתי בדיון עם נדב על חופש הביטוי) וזה דבר שמסתבר שאינך יכול לעשות.
קוראי הדיון ההוא מוזמנים לראות כמה יפה עובדת השיטה.
מבחינתי, כאמור, מ.ש.ל.
*הכוונה כמובן לסופר-אגו
אדי,
כמובן שמגיבים לך בהקשר דתי, כי אין אלוהים בלי דת. בעוד שיכולה להיות דת בלי אלוהים (ע”ע בודהיזם, או להבדיל אלפי הבדלות סיינטולוגיה), המצב ההפוך פשוט לא ייתכן, לכן לא ניתן להפריד את הדיון.
בוודאי אם טוען שאותה ישות אלוהית היא זו המביאה את המוסר לבני האדם, ופה מיכאל הפריך את טענתך בקלות עם שתי דוגמאות מספר התנ”ך. יהוה הוא בהחלט לא מופת למוסריות, והתנ”ך הוא ספר שמלא שנאת-האחר והטפה לאלימות. ולא יעזרו כל תילי הפלפולים שנכתבו מאוחר יותר.
אם, לעומת זאת, אתה טוען כי “אלוהות מוסרית” אינה ישות, עליך להסביר את עצמך כי זה מאוד לא ברור. אלוהים בהגדרתו הוא ישות. כתבת על “קונספט פילוסופי”, ובכן, התפלספות היא פעולה אנושית וכך גם תוצריה ולא ברור לי מדוע שירבבת את המילה “אלוהים” פנימה לדיון. אולי סתם כדי לעורר פרובוקציה באתר מדעי.
אבל מה שהכי הטריד אותי אישית בטיעון שלך, הוא שאתה חושב שהדרך היחידה בה בני אדם יכולים להיות מוסריים, זה אם הם מדמיינים שיש יצור רואה-ובלתי-נראה אשר בוחן את מעשיהם ושופט אותם.
לדעתי, פרויד כבר ענה על זה בדברו על האגו. לכל אחד מאיתנו יש מצפון-פנימי, המושפע מהחברה בה גדלנו וכו’, אשר מכוון את מעשיו. עובדה היא גם שיש אנשים מאמינים שאינם מוסריים, ואתאיסטים מאוד מוסריים. עובדה נוספת היא, שלא אלוהים המציא את חוקי המוסר, אלא בני האדם. ועוד לפני עשרת הדיברות (חוקי חמורבי, למשל).
לסיכום, הטיעון שלך עקר ואף מגוחך.
אם אתה מעוניין להאמין ביצורים מיסטיים, אתה מוזמן, אבל זכור כי מקור המוסריות של החברה האנושית, היא החברה האנושית עצמה ולא גורם חיצוני.
מיכאל רוטשילד,
כפי שציינתי, איני נוהג לקיים שיח דתי באתר הידען. לצורך שיח זה נדרשת תשתית מאמרית יעודית, קהל מגיבים מגוון שיש לו הבנה גם בתחומים חוץ מדעיים, ותרבות ויכוח בסטנדרטים ראויים וגבוהים בהרבה ממה שהופגן עד כה ב’ויכוחים’ (אם בכלל הם ראויים לכינוי זה) באתר הידען.
אינני מבין את הקשר שאתה מבקש לעשות בין ‘המוטיבציה’ שלי לבין דעתי על ‘חלק מחוקי היהדות’. הטיעון שלי היה פילוסופי, לא דתי. הנסיון שלך לגרור את הדיון לכיוון הדתי, במקום להתמקד בגופו של הטיעון הפילוסופי היסטורי שהצגתי – עשוי ללמד על ליקוי כלשהו במוטיבציות שלך דוקא…
בנוסף, אינני מקבל ‘סחיטה באיומים’ רעיונית. בפרט לא כאשר אתה קובע מראש שטענה מסוימת (אי המוסריות של חלק מחוקי היהדות, כביכול) היא תקפה, בבחינת ‘כזה ראה וקדש’ וכל הכופר בה לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי. יש בעמדה כזו עיוות אינטלקטואלי בולט, בפרט כאשר אין לה שום תימוכין.
בימים אלה אני מקים בלוג בנושאים של שיח פילוסופי דתי. אזמין אותך להשתתף בשיח שיתפתח, ואז – כך אני מקוה – נוכל לטפל בשאלות פילוסופיות דתיות וגם בשאלות דתיות קונקרטיות – בצורה יסודית, מוצלחת וקונסטרוקטיבית יותר מאשר נעשה עד כה באתר ‘הידען’, עם כל הכבוד.
אשר לטענתך בדבר התנהגות מחרידה בשם אלוהים – ובכן, ההתנהגות המחרידה תורצה לא אחת בהיסטוריה ב’רצון אלוהים’, אלא שמדובר בכל מקרה ב’תירוץ’. האידיאה של אלוהים מוסרי לא היא שגרמה להתנהגויות אנושיות מחרידות , אלא דוקא היעדרה גרם זאת. אנשים עשו מעשים מחרידים בגלל זדון ליבם האנושי מדי – למרות האידיאה האלוהית, לא בגללה.
נקל גם לשער מה היו פני ההיסטוריה לולא האידיאה האלוהית – הם היו בודאי הרבה יותר קשים ומחרידים. להזכירך, מעשי הרצח האיומים בהיסטוריה נעשו דוקא במאה העשרים, ע”י אידיאולוגיות וכוחות שביקשו לרצוח את האידיאה האלוהית ולהשליך את גופתה מחוץ להיסטוריה ( אני מדבר על הלאומנות, הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם, ש’כיכבו’ במאה העשרים, ובמהלך מלחמות העולם במיוחד) – ולא ע”י גורם שהאמין למעשה באידיאה של אלוהים מוסרי.
אשר לטענתך בדבר ‘מוסר המבוסס על צריכת סמים’ – נראה לי שרוב תולדות תרבות המערב, וכמעט כל השגיה, הם במידה רבה ומכרעת – תוצאה של אידיאה ‘הזיתית’ כביכול זו של אלוהים מוסרי. אני סבור גם שאישים כמו קאנט ורבים מאישי תקופת הנאורות, המאה ה-19 וכן גם המאה ה – 20 – היו רחוקים מלהיות הזויים או מטיפים להתמכרות, כאשר אימצו לעצמם והמליצו לבני דורם את האידיאה של אלוהים מוסרי. חברות שלמות (כולל החברות של אירופה ואמריקה עד מחצית המאה ה-20)התנהלו כחברות מוסריות וגם מתקדמות לשעתן, תוך ביסוס הקרדו החברתי שלהן על אידיאה של אלוהים מוסרי. שלא לדבר על דורותיו של העם היהודי, על שלל אנשי המופת המוסריים שהיו לו, ולא פחות מכך כקולקטיב מוסרי יוצא דופן.
לכן לדעתי האידיאה של אלוהים מוסרי עבדה יפה מאוד בהיסטוריה.
אשר לטענתך אודות ההנחלה של מוסריות ע”י ‘שקר’ – ובכן, מבחינה פילוסופית קונסטרוקציה רעיונית של אלוהים מוסרי אינה ‘שקר’. מעבר לכך, חיינו מלאים פיקציות – בתחום החברה, המוסר, המשפט וכן – גם בתחום המדע ולא פחות מכך בתחום המתמטיקה. בכל התחומים, הפיקציות הן חיוביות, משום שהן נדרשות ומשום שהן ‘עובדות’ – הן מצליחות ומועילות. אינני חושב שקונסטרוקציה של אלוהים מוסרי צריכה להיות שונה בחשיבותה ופחות לגיטימית מכל אלה, והיא ודאי לא יותר ‘שקרית’ –אם לאמץ את הז’רגון שלך – מכל הפיקציות בתחומי הדעת והתרבות האנושית. נסיון העבר גם הוכיח את יעילותה, כל עוד החברות האנושיות ידעו לשמר ולטפח אותה, והגיע הזמן לשקול אותה מחדש ולאמץ אותה מחדש.
אגב, אינני חושב שהקונסטרוקציה האלוהית המוסרית היא נטולת ממשות, לרבות ממשות אונטולוגית. בעבר הצעתי, בתגובות אחדות ששלחתי בשיח איתך, לקיים דיון מעמיק, עם תשתית מאמרית נחוצה וראויה – בסוגיה של הארגומנטים לטובת האלוהות. ההצעה לא נקלטה ע”י מערכת ‘הידען’. אשתדל להעלות סוגיות אלה בבלוג שאני מקים.
אדי:
קודם כל – כדי לשכנע אותנו בנכונות טענתך בדבר המוטיבציה שלך – אנא הצהר כאן במפורש שלדעתך חלק מחוקי היהדות ובפרט חלק מחוקי היהדות המופיעים במפורש בתורה הם בלתי מוסריים.
אם לא תעשה זאת הרי שבעיני – השיטה הזאת שאתה טוען לקיומה – של אינדוקטרינציה של אנשים לכיוונים מוסריים באמצעות אמונה באלוהים – אינה עובדת אפילו במקרה שלך ואז מש"ל.
שנית, גם אם השיטה עובדת במקרה שלך הרי שברור שבכל המקרים, דתות המבוססות על אמונה באלוהים מביאות חלק מן הבריות להתנהגות מחרידה כך שלא ברור לי על אילו עובדות אתה מבסס את טענתך.
בעיני זה ממש ברור שזה גורלה ההכרחי של כל דת שמכילה חוקים המאפשרים פגיעה פיזית באנשים שלא פגעו בך פיזית.
שלישית, מוסר המבוסס על אמונה מסוג זה נראה לי כמו מוסר המבוסס על צריכת סמים והשאלה אם זה בכלל מוסרי לנסות להנחיל מוסר מסוג זה (נדמה לי שהיה זה אלדוס האקסליי שהמליץ על מתן סמים לכל בני האדם כדי לנטרל את נטיותיהם לאלימות).
לדעתי, התשובה לשאלה זו שלילית באופן מוחלט!
הרעיון של הנחלת מוסר על ידי שקר (ושקר אינו רק הצגת טענה שיודעים שהיא שגויה כנכונה אלא גם הצגת טענה שאין יודעים אם היא נכונה או שגויה כנכונה!) הוא רעיון עם סתירה מובנית כיוון שהשקר הוא בעיני אחד הדברים הכי בלתי מוסריים שיש.
אבי ומיכאל,
אם שמתם לב, אינני נוהג לקיים שיח ‘דתי’ או אפילו על ‘דת’ באתר. אינני חושב שהאתר הזה הוא האכסניא הנאותה לכך.
אבל אני מבדיל בין ‘דת’ ל’אמונה’ או ‘מוסריות’ פילוסופית.
לכן, כשמדובר במאמרים רעיוניים מדעיים המתיחסים בין היתר לתפיסות מוסריות/אמוניות יש לי ענין להביע דעה – לא כדעה דתית אלא כדעה פילוסופית מוסרית. קל וחומר למקרא המאמר של פרופ’ ליבוביץ – שהוא חלש, שטחי, עם תפיסת עולם צרה, רחוק מלהצטיין במסירת עובדות מדויקת או בשיפוטים סבירים, שעל כן הוא כולל מיני ‘שטויות’ מדעניות כביכול.
בדברי בתגובות 10,11 לא התיחסתי לאלוהות במובן הדתי, אלא לרעיון הפילוסופי נורמטיבי של ‘אלוהים מוסרי’, רעיון שהוא מפתח לקידמה של תרבות המערב בשלושת אלפי השנים האחרונות.
בפרט, לא דברתי כמסיונר של דת זו או אחרת (ההתיחסות שלי לדתות הסטוריות היתה מוגבלת, פרט לכך שציינתי כי די ברור שתפיסה של אלוהות טראנסצנדנטלית מוסרית היא המצאה יהודית, שהנצרות קבלה יסודות חשובים של התפיסה הנ”ל, ושהאיסלם לא ממש דוגל בה בפועל), ולא הטפתי לדת זו או אחרת או ל’דתיות’ בכלל.
נדמה לי שכל מי שקורא את התגובות הנ”ל מבין זאת היטב.
אבי:
אם הבנת ממני שלדעתי ‘המדע הוא מקור הרוע והדת מקור הטוב’ – הייתי אומר שיש כאן בעיה של הבנת הנקרא. אתה מוזמן לקרוא שוב את דברי, בפרט את הסיפא שלהם:
“כדי שלא אובן לא נכון – אינני אויב ההתקדמות המדעית. בפראפרזה על סארטר אומר כי ‘האדם נדון לקידמה’ – וקידמה זו כוללת מרכיב ‘מדעי-טכנולוגי חיוני. אבל באותה מידה היא תלויה במוסריות אפקטיבית, שהמפתח לה הוא רעיון של אלוהים מוסרי, תובע ומצווה מוסר, אלוהים המבקש את האדם, אלוהים שלא ניתן להתחמק מתביעותיו וציוויו המוסריים. בסופו של חשבון, בו תלוי ‘הצעד הגדול’ לאנושות”.
-זו דעתי האישית, שאותה ניסיתי, במגבלות המסגרת המצומצמת – להלום בראיות וטענות. אתה יכול לחלוק עליה – אבל אל תסלף אותה בבקשה.
לאור דברי עד כה (ולא רק בפסקה האחרונה) נראה לי שאין צורך, עם כל הכבוד לך (ויש כבוד) – להתיחס לטענתך בדבר “לאיזה דת בדיוק להצטרף” וכו’ וכו’.
מיכאל רוטשילד:
אני חוזר על דברי לעיל, שהתיחסותי בתגובות 10,11 אינן מכוונות ל’נושא דתי’ כלשהו. אלוהות מוסרית היא קונספט פילוסופי, לא רק דתי. זהו קונספט שניתן להגן עליו מבחינה פילוסופית, ואין שום תועלת בנטישתו; אדרבה, חבל שתרבות המערב רצחה אותו בשלבים במהלך 150 השנה האחרונות. התופעה של אי ההלימות בין השגים מדעיים לנורמטיביות מוסרית הניכרת בתקופה זו ובתקופה שלנו ממש – היא תוצאה של מעשה הרצח הזה, ורצוי שאנשים כמו פרופ’ ליבוביץ יחשבו על כך וינסו להבין זאת, טרם שהם כותבים מאמרים מהסוג שהונפק לעיל.
כמובן ש – ‘הריגת מחללי שבת או הומוסקסואלים ‘ אינה ענין לקונספט הפילוסופי של אלוהות מוסרית, עליו דברתי. גם לא טענתי כי בהכרח יש לראות ב’דת מקור לסמכות מוסרית’. גם ברור לי, כי כאדם חילוני מוצהר, אינך אמור להיות דתי כדי להיות מוסרי. אבל מאידך, גם אם אדם אינו חייב להיות דתי כדי להיות מוסרי, הרי בכ”ז הוא חייב להיות רציונלי דיו כדי להבין ששיטה מוסרית אפקטיבית הינה בלתי אפשרית ללא הקונספט המכונן של אלוהות (פילוסופית) מוסרית. (בהקשר זה אני מבדיל בין היכולת לבנות שיטה מוסרית, לבין היכולת ליצור את מנגנוני היישום וה’אכיפה’ הנפשיים בשיטה מוסרית, שהיא תכונת ה’אפקטיביות’ של שיטה מוסרית.. עמדתי היתה כי לא תיתכן שיטה מוסרית שהיא אפקטיבית – שאינה נשענת על הקונספט של אלוהות מוסרית).
לכן , עם כל הכבוד, טענתך (“קשה לי להאמין שיש משהו שאי פעם … “) אינה רלוונטית לדברי בתגובות 10,11 הנ”ל.
שבוע טוב.
חנוך:
*לואי* ארמסטרונג מעולם לא הלך על הירח (אולי הוא היה רוצה…) 🙂
אדי:
דברי עדה יונת בנושא המחבלים הם אכן אומללים אבל מה זה שייך לענייננו?כל שאר דבריך הם בעיני פשוט קשקוש.
המרחק שלהם מתיאור אמין של המציאות הוא כמרחק מזרח ממערב ואין לי כל כוונה להתעכב על כל פרט בהם כי כל הפרטים הללו כבר נידונו כאן לא פעם.
קשה לי להאמין שיש משהו שאי פעם ישכנע אותי שהריגת מחללי שבת או הומוסקסואלים היא דבר מוסרי וזו כמובן רק דוגמה לעומק ההזיה שדוחפת אנשים לראות בדת מקור לסמכות מוסרית.
אבי
אם זו הקונספציה שלך לגבי האתר, זו זכותך. אבל בכל זאת יש משהו לא ישר בדרך שבה נחסמתי, כאשר אני הייתי המגיב המנומס ביותר והענייני ביותר בשרשרת.
אני רואה עצמי חייב להתייחס לדבריך בנושא עצמו, מאחר שחזרת על כך מספר פעמים. תיאוריית האבולוציה היא תיאוריה – הגיונית יותר או פחות – שמעולם לא הוכחה. מעולם לא הוכח ולו לגבי איבר אחד באורגניזם אחד בכל ההיסטוריה של כדור הארץ, שהוא נוצר כתוצאה ממוטציות מקריות, כלומר כתוצאה משגיאות בד.נ.א. מעולם לא הובא לכך אפילו בדל של הוכחה פוזיטיבית, או הוכחה רדוקטיבית באמצעות שלילת כל האפשרויות האחרות.
מאחר שהמוטציה האקראית היא-היא הנחת הבסיס, לב העניין ויסוד היסודות שעליו עומדת או נופלת כל התיאוריה הדרוויניסטית (ולא ההתפצלות למינים או טבלת ההשתלשלות האבלוציונית, שהם משניים), לכן אין שום רגליים לאמירה שזו תאוריה שהוכחה. ברגע שיוכח הדבר לגבי איבר כלשהו, אני מבטיח לפרסם באתר תגובה שבה אני מכה על חטא ומקבל עלי את תורת דרווין, על כל המשתמע מכך. אתה יכול לשמור תגובה זו ולדרוש ממני את פרעונה ביום הדין.
מה דעתך שלכולם (או לפחות רובם) יש דברים בגו, אבל אף אחד מהם אינו 100% צודק?
בהכרח אתה שולל אמונות של אחרים על בסיס עובדתי? או שזה מונע מהאמונה שלך שהם טועים? 😉
אדי, נניח ששכנעת אותי שהמדע הוא מקור הרוע והדת מקור הטוב. לאיזה דת בדיוק להצטרף? ואם כן, אז לאיזה זרם בדיוק? רק ביהדות יש שלושה זרמים עיקריים ומאות כתות (בעיקר אורתודוקסיות) למי בדיוק יש קשר ישיר עם האלוהים שלך? הרי כל מי שמצטרף לזרם אחר הוא כופר, מי מהם מחזיק את האמת האמיתית ומי שאר 99.999% מחזיקים בשקר.
ועוד משהו:
‘זכינו’ בסוף השבוע לפניני תבונה יוצאים מן הכלל מפיה של כלת פרס נובל לכימיה, פרופ’ יונת.
לשיטתה, אנו אמורים לשחרר לחופשי טרוריסטים (ואולי גם לא לתפוס, לא לשפוט ולא לכלוא אותם מלכתחילה) – טרוריסטים שהם ושכמותם מיצגים את חלאת האדמות המזוהמת ביותר בעולם, טיפוסים שפלים המעמידים את עצם חיינו בסיכון קשה ומתמיד.
המדענית הנ”ל לוקה בגנגרנה קשה – שאם היא לא מוחית (סוף סוף היא ‘כלת פרס נובל’) – הרי היא לוגית ולא פחות מכך – מוסרית.
יש להוקיע דעות בלתי מוסריות כגון הדעה הנ”ל, אפילו אם, ואולי ביתר שאת -הן נאמרות מפיו של מדען או מדענית, בפרט כשמדובר האישיות שיש לה פרסטיג’ה מדעית ידועה.
הגנגרנה המוסרית משחיתה בסופו של דבר את הכל – גם מוחות משובחים בתחומם. תהליך ההשחתה אינו תמיד מידי – לעיתים הוא מעוכב, ולעיתים הוא יתבטא רק לאחר מהלך הסטורי הכולל שניים שלושה דורות. אבל בסופו של דבר הוא מגיע. ואז, כפי שהוכיח ארנולד טוינבי במחקריו – הדיסוננס המוסרי מפיל את האימפריות החזקות ביותר, ממוטט את האומות המפותחות ביותר, והורס את התרבויות המתקדמות ביותר.
במשך כשלושת אלפי השנים האחרונות פעל תהליך השבחה מוסרי, אשר היוה תריס מסוים כנגד הפוטנציה המשחיתה (וגם פוטנציה זו קימת – לצד הפוטנציה המקדמת) ביכולת המדעית טכנולוגית של האדם. תהליך השבחה זה נעוץ בפועלה של הציביליזציה היהודית, ובמידה מסוימת בציביליזציה הנוצרית (שיסודות מסוימים שלה נטועים בציביליזציה היהודית).
יסוד תהליך ההשבחה המוסרי היה הרעיון בדבר אלוהים מוסרי. אלוהים זה – שהוא אלוהים המחייב את האדם להיות מוסרי – הוא המפתח למוסריות אפקטיבית, שכן מסתבר שב’הבנה’ מוסרית תבונית, בלבדה – ללא סמכות אוכפת – לא ניתן לביית את החיה הייצרית של האדם (מבחינה זו – המסורת היוונית, שהאמינה בתבונה כבטוחה טוטלית להתנהגות מוסרית בפועל – טעתה טעות טראגית, עם כל היותה טריואלית. כל תורת מוסר חילונית חוזרת על הטעות הזו, בהאמינה כי ההבנה והזיהוי של ערך מוסרי מסוים פירושה גם ציות לדפוס המתחייב. הבנה אינה מובילה בהכרח לציות, מסתבר).
תהליך זה של השבחה מוסרית ידע עליות ומורדות, אבל המגמה הכללית היתה חיובית, בפרט ככל שהדברים אמורים בהתנהגות של בני הציביליזציה היהודית.
הערה: הציביליזציה המוסלמית מעולם לא הגיעה לבשלות של קודקס רעיוני ונורמטיבי מוסרי שלם, ובמקרה הטוב היא דיברה בשני קולות. הקול האלים – הד למסורת האלילית הקדומה של עמי האיסלם – היה ונותר החזק והדומיננטי, ועשה ועושה שימוש שוא ברעיון האלוהים המוסרי. לכן לא ניתן לאחוז באיסלם כראיה לדחות את פעולת האלוהים המוסרי פרי הציביליזציה היהודית – כפי שעושים אנשים שטחיים או אידיאלוגיסטים חסרי ידע או יושר אינטלקטואלי, לעיתים.
תהליך זה החל להעצר לפני כמאתיים שנה – כאשר הציויליזציה האנושית החליטה לרצוח בשלבים את רעיון האלוהים היהודי (שהוא במידה מסוימת – האלוהים היהודו- נוצרי).
התוצאות בקנה מידה הסטורי, הגיעו בפער של דורות אחדים, החל מההשתוללות הגרמנית במחצית השניה של המאה ה-19, המשך במלחמת העולם הראשונה, המשך בפאשיזם ובטוטליטרזם בבריה”מ ובגרמניה הנאצית, המשך במלחמת העולם השניה, ובסופו של דבר – בחזיון של כח השמדה בלתי ניתן להתמודדות ועצירה כפי שאנו עדים לו בעשרות השנים האחרונות. כל התהליכים והאירועים האלה היו והינם, ללא תקדים בהיקפם ובחומרתם, ובסופו של דבר ניתן לקשור אותם להתקדמות מדעית טכנולוגית שלא נהלמה ע”י נורמטיביות מוסרית מספקת, שלא לדבר על נורמטיביות מוסרית בנסיגה.
הבעיה של מדענים כמו פרופ’ ליבוביץ היא שהם אינם מבינים שהמפתח לקידמה אנושית אמיתית הוא הלימות וקורלטיביות בין הקידמה המדעית לקידמה המוסרית; ושבמקום להילחם ברעיון של אלוהות מוסרית – יש לטפח אותו, או לפחות לא לגנות אותו. רק מוסריות המצווה ע”י רעיון אלוהי יש לה כח מחייב החלטי – שכן, כפי שאמרתי לעיל – תבונה מוסרית, ואפילו היא ברמה גבוהה – אינה מחייבת עקרונית, ואינה גוררת בהכרח – ציות בפועל לערך המוסרי- והנסיון מוכיח זאת בקנה המידה ההסטורי.
כל זמן שאנשים מסוגו של פרופ’ ליבוביץ – לא יבינו את הרעיון הנ”ל, הם ימשיכו להתיסר אודות קללת הקידמה, ולעסוק בספקולציות בדיוניות; ואנשים מסוגה של פרופ’ יונת ימשיכו לחשוב את מחשבות ההבל שלהם.
כדי שלא אובן לא נכון – אינני אויב ההתקדמות המדעית. בפראפרזה על סארטר אומר כי ‘האדם נדון לקידמה’ – וקידמה זו כוללת מרכיב ‘מדעי-טכנולוגי חיוני. אבל באותה מידה היא תלויה במוסריות אפקטיבית, שהמפתח לה הוא רעיון של אלוהים מוסרי, תובע ומצווה מוסר, אלוהים המבקש את האדם, אלוהים שלא ניתן להתחמק מתביעותיו וציוויו המוסריים. בסופו של חשבון, בו תלוי ‘הצעד הגדול’ לאנושות.
המאמר, למרבה הצער, הוא די חלש, שטחי, עם תפיסת עולם צרה.
עצם הרעיון שהקדמה האנושית היא פונקציה של התקדמות ‘מדעית’ גרידא הוא רעיון משולל יסוד. גם הטענה כי ניתן לסכם את אותה קדמה/התקדמות אנושית בתאוריה המוזרה של ארבעת השלבים שהמחבר ניסח – היא טענה התלושה מכל הבנה היסטורית ופילוסופית מתקבלת על הדעת, כפי שכל תלמיד תיכון ממוצע (לא פרופ’ באוניברסיטה ! ) צריך לדעת.
מעבר לנ”ל, המאמר רחוק מלהצטיין במסירת עובדות מדויקת או בשיפוטים סבירים, שעל כן הוא כולל מיני ‘שטויות’ מדעניות חינניות – וחינניות פחות.
תאונות מסוג זה קורות לעתים לא רחוקות למדענים (מסוימים) הנוטלים לעצמם חירות להתבטא כבני סמכא בתחומים שאינם תחומי התמחותם; בפרט כשהם אחוזים באובססיה להלעיט את הצבור באג’נדה אידיאולוגית מאוד מסוימת, במקרה הזה אנטי מאמינה. חבל שדבר מעין זה נעשה המסווה של של סמכות מדעית.
לא פלא שבסופו של דבר ה’מאמר’ מסתיים בחזון בדיוני הזוי.
זה אומר שהיתה תקופה ארוכה מאוד מ-58 עד 73 שבה החרדים היו יותר חזקים בקואליציה מאשר היום, ושלפחות תוצאה חיובית אחת היתה למלחמת יום הכיפורים. אגב אני עוד זוכר שחיים יבין, שהגיש את מבט ששודרה אז בשעה שמונה וחצי הודיע לצופים שמחר (לאחר המעבר לשעון קיץ) תשודר מהדורת מבט עדיין בשעות האור.
שימו לב לקישור זה בסוף הערך.
זו טבלה של כל מועדי הפעלת שעון הקיץ מאז קום המדינה.
עולה ממנה שאבי צודק.
קראו כאן את הפרק על שעון הקיץ בישראל
א. למיטב זכרוני שעון הקיץ הונהג כבר בתקופת המנדט.
ב. פרופ’ ליבוביץ מזכיר כאן את שעון הקיץ.
ג. אם לא היה שעון קיץ, היתה השעה 3:56
בברכת איסרו חג: אבי לוז
בשנות השישים לא הופעל שעון קיץ.
ביום 21 ביולי 1969, בשעה העולמית 02:56 (שעון גריניץ), 01:56 על פי שעון הקיץ הישראלי.
שעון ישראל מקדים את שעון גריניץ. שעתיים בחורף ושלוש שעות בקיץ כך שהשעה בישראל היתה 04:56
אבי לוז
ארוך מעט מיגע, תכניסו איזו תוכנה כזו שתקריא את הכל ואנחנו רק נילחיץ עליה ונקשיב לכל הכתבה, זה ישמש עצלנים חכמים וגם עיוורים
C
חנוך:
אינך לבד בדעתך.
ראה, למשל, כאן:
https://www.hayadan.org.il/will-war-ending-1909092/#comment-250486
עם זאת, ברור לכולנו שעוד חזון למועד.
הגורמים שהחשש מהם הוא זה שמעודד אותנו לחשוב על ממשלה עולמית הם בדיוק אלה שיתנגדו לממשלה העולמית שאנחנו חושבים עליה כיוון שהתכנית שלהם היא להקים ממשלה עולמית על פי חוקי דתם.
שלום רב,
תגובה למאמרו של פרופ’ אליה ליבוביץ, יום שבת, 10 באוקטובר 2009.
“הצעד הקטן” של לואי ארמסטרונג, ההתפתחות וההתקדמות המדעית ונטכנולוגית של האנושות בעתיד, שיכולים לקדם אותה בתחומים רבים. אך התפתחות זו, מציין כותב המאמר, מעלה אפשרויות של סכנה לאנושות, ע”י פיתוח אמצעים וכוחות הרס אדירים אשר עלולים להיות בשליטת גורמים קיצוניים.
ארגון האומות המאוחדות במתקונתו של היום, אינו מסוגל לטפל בבעיה כזאת. (ראה הטיפול הכושל נגד האיסלם הקיצוני והטרור העולמי).
לדעתי, יש לבחון אפשרות, להקמת ממשל כלל עולמי דמוקראטי, תוך שמירת ייחודו של כל עם בפרובינציות אזוריות עם אוטונומיה פנימית, מאין “ארצות הברית עולמית” עם מערכת חוקים אוניברסאליים וידאג גם לאוכלוסיות בפרובינציות על כל ההיבטים: ביטחון, כלכלה, בריאות, חינוך, מחקר מדעי, תנאים סוציאליים, איכות חיים וכו’
זאת אוטופיה אך לדעתי זה יכול להיות הפתרון המתאים למציאית העתידית. ראה תחילתה של תפתחות זו באיחוד האירופי.