התנ”ך – אין ממצאים בשטח – תגובות קוראים

בתקופה שלפני הטוקבקים נאלצנו לחכות שבוע עד שהתאספו מכתבים למערכת, חלקן הצדיקו את המאמר ואחרים טענו כנגדו

המקרא לא קרה, וא”י לא קדושה(“הארץ”
4/11/99)
פסקי ההלכה לקדושת ארץ ישראל נפסקו ממניעים פוליטיים

יוסי מרט

מאמרו של פרופ' זאב הרצוג שפורסם במוסף “הארץ” (29.10( מטיל ספק בכך שסיפורי המקרא הקשורים ליציאת מצרים, לכיבוש ארץ ישראל ולאירועים נוספים אכן התרחשו. לספקות הללו מצטרף כעת מחקר על מיתוס וממשות בסיפור המבול, של הגיאולוגים האמריקאים ויליאם ריאן וולטר פיטמן. השניים פירסמו באחרונה ספר ושמו “המבול של נוח” ובו הם מתארים הצפה של אתרי יישוב בחופי הים השחור בסוף התקופה הניאוליתית. המחקר מגלה, כי הים השחור היה מנותק מהים התיכון מאז תקופת הקרח האחרונה (לפני כ-25 אלף שנה) ועד לפני כ-7,500 שנה. מפלסו בתקופה זו היה נמוך בכ-100 מטר מפני הים התיכון, ומיצרי הבוספורוס היו חסומים. הנהרות הגדולים הזורמים לים השחור היום זרמו גם אז, ובדלתות שלהם שכנו אזורי חקלאות ותרבות משגשגים.

ואולם רעידת אדמה לפני 7,500 שנה ביקעה את מיצרי הבוספורוס, ומפלסו של הים השחור עלה במהירות. ריאן ופיטמן מניחים, כי בדלתות פלש הים בקצב של כ-15 ק”מ ביום. בקצב מהיר כזה הבריחה מפני המים היתה קשה, ומרבית התושבים טבעו. במסופוטמיה נהפך הסיפור לעלילות השיטפון שסופרו במיתוס של גילגמש ואותנפישתים, ומשם כנראה עברה העלילה לסיפור המבול במקרא. כך, אסון טבע שפקד אוכלוסייה מוכת גורל, נהפך בידי אנשי הדת להוכחה לקיומו של אל קנא ונוקם.

גם מאמרו של פרופ' הרצוג מראה, כי סיפורי המקרא אינם נתמכים על ידי עדויות ארכיאולוגיות. ייתכן כי היו פשיטות של שבטי נוודים מהמדבר אל אזורי המזרע של ישראל בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, אבל מכאן ועד לכיבוש הארץ על ידי יהושע המונחה בידי שמים, ארוכה הדרך.

לעובדות אלה יש לא רק חשיבות מדעית, אלא גם משמעות פוליטית מרתקת: השבוע יצוין יום השנה הרביעי לרצח יצחק רבין, אך נראה כי המנהיגות שכחה את הקשר בין פעולתו של יגאל עמיר לפסקי ההלכה על קדושתה הגורפת של אדמת ארץ ישראל. חשובי הרבנים, בהם הרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא ומנהיג המפד”ל הרב חיים דרוקמן, פסקו בפומבי לפני כחמש שנים, כי אסור באיסור חמור לפנות יישובים יהודיים מאדמת הארץ.

הבסיס להלכה נחרצת זאת, ולקריאות של רבנים לחיילי צה”ל שלא לפנות יישובים ובסיסי צבא, הוא סדרה של פסיקות קטיגוריות של גדולי הרבנים, בהם הרמב”ם והרמב”ן, על קדושתה של ארץ ישראל. רבנים אלה הסתמכו על הסיפור המקראי.

במשך כמעט 800 שנה, דורות של רבנים סיפקו תירוצים שונים מדוע אין ליישב את ארץ הבחירה. פסיקות קדושת הארץ של הרמב”ן אף לא עמדו מול עיניהם של רבנים רבים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהורו לחסידיהם שלא לעלות לישראל. לפיכך, ספק אם הישיבה בארץ ישראל מבוססת בהלכות היהודיות. ספק זה לא בא על פתרונו גם עם פסיקת ההלכה של הרבנים על קדושתה היתרה של אדמת הארץ. אדרבה, הרבנים היו אמורים לדעת, כי ביסוסה המסורתי של ההלכה הנדונה הוא קלוש, ולפיכך יש מקום להניח כי מניעים פוליטיים או משיחיים הם שהביאו לפסיקה הרת גורל זו.

ידועים לכל הפסוקים על ההבטחה האלוהית לאבותינו ועל ההבטחה למשה רבנו למתן ארץ ישראל לעם ישראל. לכן המחקר המדעי, המטיל ספק במהימנותו ההיסטורית של המקרא בהקשר להתנחלות שבטי ישראל, מערער את הבסיס ההיסטורי של האיסור החמור למסור מאדמת ארץ ישראל לנוכרים.

כעת מתברר, עד כמה תרמו פסקי ההלכה שקידשו את אדמת ארץ ישראל, אף אם בעקיפין, לרצח יצחק רבין. את רצח גדליהו בן אחיקם והנסיבות לו אנחנו זוכרים יותר מ-2,500 שנה. אני מקווה כי נגלה זיכרון כזה גם בהקשר לרצח רבין.

פרופ' מרט מלמד גיאולוגיה באוניברסיטת חיפה

פורסם ב”הארץ” בתאריך 04/11/1999

תגובות קוראים (“מוסף הארץ” 4/11/99)
אם לא היה כיבוש

כישראלי משכיל, חופשי בדעותיו, אינני חייב להאמין בקריעת ים סוף, בהתמוטטות חומות יריחו (אם היו או לא היו) לקול שופרותיו של יהושע בן נון, או בדום השמש לפקודתו בגבעון כדי לראות בתנ”ך יצירת מופת שהנחילה לאנושות ערכי מוסר וצדק סוציאלי, ועדות בלתי ניתנת לערעור לקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל. ואם, כדברי פרופ' זאב הרצוג, עם ישראל לא יצא ממצרים ולא כבש את הארץ מידי יושביה, כי אם התהווה בה והקים בה מדינה הרי שעובדות היסטוריות אלה מחזקות שבעתיים את הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל.

לי לא מפריע כהוא זה אם בגזר היתה חומה של עניים, אם חצור היתה מבוצרת רק בשטח של 30 דונם, ואם הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה לא היתה “אימפריה” שחרגה מגבולות ארץ ישראל. אפשר שהמקרא מגזים בנושאים אלה. האם יש היסטוריה לאומית של העת העתיקה שאין בה גוזמה?

ולבסוף, הפלא ופלא, “את הקיום ההיסטורי של ממלכות ישראל ויהודה ניתן להתחיל ולהכיר החל במאה התשיעית לפני הספירה”, כותב הפרופסור. ומכיוון שממלכות אינן נוחתות משמים, וגם לא היה כיבוש פתאומי, מותר להניח שהיה תהליך התגבשות של עם במולדתו, והעם היהודי, או עם ישראל, היה העם הדומיננטי בארץ ישראל כבר לפני 3,000 שנה. עובדה צנועה זאת איננה מצדיקה כותרות צעקניות ומאמר שתוכנו מנסה להמעיט, לפי מיטב האופנה, בערכה ההיסטורי של ארץ ישראל כמולדתו של העם היהודי.

אלוף (מיל') שלמה אראל, חיפה

אם לא היתה השמדה

פרופ' זאב הרצוג מציג לפני הציבור את מסקנות המחקר הארכיאולוגי לגבי אמינות התיאור המקראי באשר לתולדות עם ישראל. אפשר לקבל את מסקנותיו או לדחות אותן, אך מיותר לחלוטין, בעיני, לעבור לפגיעה אישית בכותב המאמר. כך נהג יוסף לפיד, כאשר בלא שיהיה לו ידע בארכיאולוגיה דחה על הסף את מסקנותיו של הרצוג, וסיים באומרו “אז מה פרופ' הרצוג מבלבל את המוח?” כך נהג גם פרופ' יוסף בן שלמה, כאשר האשים את הרצוג בצרות אופקים.

דומה שהתגובות הללו מעידות על הקושי הפסיכולוגי של הציבור, שאליו מתייחס פרופ' הרצוג, להתמודד עם הערעור על ההיסטוריוגרפיה המקראית, דבר הנתפש כאיום על זהותנו הלאומית. יחד עם זאת, כאשר התוודעתי לראשונה במהלך לימודי לאסכולות השונות בדבר התיישבות בניוישראל בארץ, ובראש וראשונה לאסכולת החדירה השקטה וההדרגתית, חשתי, בין השאר, גם הקלה. שהרי אם תיאוריה זו נכונה (וכן התיאוריה הסוציולוגית), הרי שהתיישבותנו בארץ לא היתה כרוכה בהשמדת שבעה עמים, מחשבה שהיא בעבורי קשה מנשוא.

ד”ר יעל שמש
רמת גן

ניפוץ האשליה

בקריאה ראשונה נראה שאכן “הצליח” פרופ' זאב הרצוג להנחית מכת מוות להשקפת העולם היהודית הדתית. ואולם, לאחר קריאה ומחשבה שנייה, נראה שהחטאת רובצת דווקא לפתחה של השקפת העולם החילונית, זו אשר ראתה בסיפורי האבות אגדות, אבל ביקשה לבסס עליהם את זכותנו על הארץ מבחינה היסטורית.

היה זה פרופ' ישעיהו ליבוביץ שטען וחזר וטען שהקדוש-ברוך-הוא לא ירד על הר סיני על מנת למסור לעם ישראל ספר היסטוריה. לשם כך קיימים היסטוריונים. אין בדעות אלו או אחרות על “נכונות” המידע המופיע בתנ”ך משום ערעור האמונה הדתית. לעומת זאת, אכן מבטאות תוצאות המחקר הארכיאולוגי (אם אכן הן מהימנות) את ניפוץ אשליית ההנחה שהתנ”ך יהא הבסיס והקושאן ל”זכותנו” על הארץ, מבחינה היסטוריתוחילונית. אין זה סוד שכבר כיום הולך ונעשה “ספר הספרים” חסר משמעות לחלק גדל והולך של הנוער הישראליוחילוני, שבשבילו אין המקרא אלא עוד “מקצוע מחורבן” לבחינת הבגרות, וגם זה עומד כנראה להתבטל תחת שרביטו של שר החינוך יוסי שריד.
מיכאל ששר
ירושלים

קריאת סימנים

מאמרו של פרופ' זאב הרצוג מעמעם את העובדה כי הארכיאולוגיה היא מדע העוסק בקריאת סימנים, במקרה זה סימנים של תרבות חומרית. סימנים אלה אינם חדומשמעיים כלל, ואפשר לקראם ולפרשם בדרכים שונות, ואין דרך אחת ותשובה אחת שירדו “כתורה מסיני”.

ההצהרה החד משמעית בראשית המאמר, “ברור שעם ישראל לא שהה במצרים”, מוכיחה את החדוממדיות שלו. קשה מאוד לדעת אם “ישראל” או “פרוטווישראל” אכן שהו במצרים, משתי סיבות מרכזיות: אחת, ניתן להניח כי כמעט כל החומר המינהלי שהיה קשור לצפון מצרים אבד כנראה לנצח. בפיורעמסס, היא “רעמסס” המקראית, עיר ענקית במזרח הדלתה, היו בוודאי ארכיונים גדולים, אולם, בגלל תנאי הרטיבות הקיצוניים באיזור קרוב לוודאי שלא נשתמר בה שום טקסט שלא נכתב על אבן. מכיוון שכל החומר המינהלי המצרי נכתב על פפירוס או בדיו על אוסטרקונים (או לוחות עץ), הרי אפשר להניח שטקסטים אלה לא נשתמרו.

שנית, לרשות הסופר המצרי עמדו מספר מונחים קבועים וברורים לתיאור לשוני של “אנשים מאיזור סוריהוא”י”. ייתכן שלא נוצר צורך או עניין מצידו לציין את איפיונם האתני המדויק. לאור הנאמר לעיל מפליא שהרצוג מציין כמעט בדרך אגב את הנדבך החשוב ביותר באיתורו של עם ישראל בסביבות ארץ ישראל היא אסטלת מרנפתח. בקטע המתאר כיבוש ערים בא”יוסוריה חורג הסופר מן הקונוונציות הרגילות וטורח לכתוב בדיוק רב את השם ישראל, עם הירוגליפים נוספים המגדירים אותו כקבוצה אתנית או חברתית בעלת זהות נפרדת וברורה.

ד”ר אורלי גולדוסר
האוניברסיטה העברית ירושלים

כותרת סנסציונית

מאמרו של הפרופ' זאב הרצוג מערער אמנם על הנתונים ההיסטוריים העולים מן המקרא עד למאה העשירית לפני הספירה ועד בכלל, אבל מצד שני אין הוא מתכחש לעובדה, שמן המאה התשיעית לפני הספירה ואילך אנו עומדים על קרקע היסטורית הרבה יותר מוצקה, המגובה בממצאים ארכיאולוגיים עשירים ובתעודות היסטוריות חוץומקראיות.
הדבר אפילו מודגש בסופו של המאמר.

מאחר שתקופת המקרא מסתיימת לכל המוקדם 550 שנה מאוחר יותר, עם הכיבוש ההלניסטי של ארץוישראל, הרי הכותרת שפורסמה בעמודו הראשון של “הארץ” (28.10) – ” ארכיאולוגים מסכימים: תקופת המקרא לא היתה מעולם” היא, במקרה הטוב, הפגנה של בורות המלווה באיוהבנת הנקרא, ובמקרה הרע, פרובוקציה מקוממת.

עורך עיתון חייב לגלות אחריות גם בכותרות שנועדו לקדם מאמרים שהוא מפרסם. קוראים רבים של העיתון, שאינם מתמצאים בדקויות המחקר ההיסטורי בןוזמננו, או שלא קראו את מאמרו של פרופ' הרצוג במלואו, עלולים לזכור דווקא את הכותרת הסנסציונית המוטעית, ולא את מה שפורסם במאמר גופו.

רז מוסטיגמן
אוניברסיטת תל אביב

התנ”ך כספרות

בתור תלמידת החוג למקרא באוניברסיטה העברית בשנות השישים, הנני רוצה לאשר כי חלק ניכר מהגילויים המתפרסמים במאמרו המעניין של פרופ' זאב הרצוג ידוע כבר שנים רבות לאנשים הלומדים את חקר המקרא. בתור מורה לתנ”ך בבית ספר עלויסודי במשך קרוב לעשר שנים, הנני רוצה לציין כי בבתי הספר החילוניים אין מלמדים את התנ”ך כהיסטוריה, אלא חלקו כספרות וחלקו כיצירה של התרבות היהודית, בעלת עמדות דתיות, מוסריות ולאומיות.

הנני תמהה על תגובות הביטול כלפי המאמר מצד אנשי ארץ ישראל השלמה, ומזדהה עם עמדתו של יצחק בן אהרן, הטוען כי לתזה שבמאמר אין כל משמעות לגבי זכותנו על הארץ. גם לדברי פרופ' הרצוג יש עדויות לקיומן של מלכויות ישראל ויהודה החל מהמאה התשיעית לפני הספירה; האם אין די בכך לבסס את “זכותנו על הארץ”, במיוחד כשנתונים אלה נוספים על הקיום הממלכתי הבלתי מעורער בימי הבית השני.

ד”ר יונה אלטשולר
ירושלים

עמדות קיצוניות

מאמרו של פרופ' זאב הרצוג הציג עמדות קיצוניות בנושא שעליו
מתנהל ויכוח אקדמי זה שנים: האמינות ההיסטורית של הטקסט
המקראי הנוגע לתקופות מראשית ישראל ועד ימי ממלכות דוד
ושלמה. לצד הדעות המינימליסטיות ואף ניהיליסטיות בנושא זה, יש
לא מעט חוקרים הסבורים כי הטקסט המקראי אמנם עבר גלגולים
רבים עד שגובש בצורתו הסופית, אולם ניתן למצוא בו לצד
הגזמות וסיפורים בעלי גוון ספרותי גרידא גם מסורות קדומות
רבות, כולל קטעי שירה, ציטוט תעודות קדומות ומידע היסטורי
אותנטי.

בהצגת המחקר הארכיאולוגי כמאמת את דעות הקיצוניים שבשוללי
ההיסטוריה המקראית של תקופות אלו יש משום עיוות ופשטנות יתר.
כך, למשל, לדעת רבים מן החוקרים, הנתונים הארכיאולוגיים על
תקופת השופטים וראשית המלוכה אינם מבטלים את ההיסטוריה של
התקופות הללו, אלא מעמידים אותה בפרספקטיווה ריאלית נכונה.
הארכיאולוגיה איפשרה מצד אחד לאמת רבים מן הנתונים המופיעים
במקרא על אותן תקופות, ומצד שני להפריך נתונים אחרים.

הכותרות המתלהמות שליוו את המאמר גורמות נזק לתדמיתו של
המחקר הארכיאולוגי הישראלי, הן בארץ והן בחו”ל. הן גם עשויות
להוביל לשימוש לרעה בארכיאולוגיה למטרות שאינן מדעיות. חבל
שפרופ' הרצוג, ארכיאולוג מעולה לכשעצמו, נסחף להצגה קיצונית
של נושא שנוי במחלוקת כל כך, מעל דפי העיתונות של עידן
הרייטינג.
פרופ' עמיחי מזר
האוניברסיטה העברית ירושלים

ככה לא מוצאים חומה

יש משהו די מגוחך במסקנותיו של פרופ' זאב הרצוג, במיוחד לאור
העובדה שמדובר באירועים שקרו לפני 4,000-3,000 שנה באזור
שעבר כל כך הרבה תהפוכות. יריחו, לדוגמה, עברה אין ספור
כיבושים ולא מן הנמנע שאחדים מהכובשים גילחו את העיר עד
ליסודותיה. אז איזו חומה בדיוק מצפה פרופ' הרצוג למצוא? אותו
הדין לגבי מסמכים מאותה תקופה. במלחמות הרבות שהיו באזור
נעלמו/נשרפו/הושמדו מסמכים רבים. המקביל המודרני, המקצר
3,000 שנות מלחמה לדקות ספורות, הוא הנשק הגרעיני. נניח לרגע
שבעלות הברית היו משמידות את גרמניה ומרכז אירופה בנשק גרעיני
ב.1944 זכר לא היה נותר ממחנות ההשמדה ומאותם מסמכים
גרמניים שהתייחסו לתהליך ההשמדה. רוב ההיסטוריונים היו
מכריזים היום, 55 שנים אחרי, שלא היתה שואה וזאת המצאה של
מדינת ישראל שנועדה לקדם מטרות חברתיות ופוליטיות.
יעקב פדהצור
כוכב יאיר

ארכיאולוגיה עיוורת

מרבית הדברים שמביא פרופ' זאב הרצוג לידיעת הציבור מקובלים
על ידי כל מי שמודע לאופי הממצא האררכיאולוגי. שאלה פתוחה
היא, האם האופי הפרובוקטיווי והפרשנות החד צדדית לעתים של
מאמרו מסייעים או מפריעים להנחלת הממצאים בתודעה הציבורית.

דוגמה בולטת (ולא יחידה) לכך היא שאלת הממלכה המאוחדת,
הנמצאת היום במוקד הדיון המדעי. קיומה של ממלכת דוד ושלמה
(ושאול) אינו מוטל לדעתי בספק, גם אם דימויה נופח. הופעתם של
סופרים וכרוניקות חצריים, שהדי רישומיהם מצאו את ביטוים בגיבוש
המאוחר של ספרי המקרא, מעמידים את התקופה על בסיס היסטורי
ממשי יותר מקודמותיה. נשאלת השאלה מה היה אופיה. מתברר
שבדומה ל”ממלכות ארכאיות” אחרות, שראשית התגבשותן מוכרת מן
האנתרופולוגיה, טרם התפתחה בראשית המלוכה הישראלית בנייה
מונומנטאלית. ירושלים אכן לא היתה יותר מאשר “מצודת מלך”
(“מצודת ציון”), דגם ארכיאולוגי והיסטורי מוכר, שכלל כנראה
מתקופת שלמה גם קומפלקס מקדש (שמיקומו המשוער תחת הר הבית
אינו מאפשר חפירה).

יש לציין עם זאת, שממלכות ראשוניות “פוסט-שבטיות” מעין אלו
יכולות להיות בעלות מרחב טריטוריאלי והישגים צבאיים מרשימים.
אין לשכוח את העובדה המקובלת, שהארכיאולוגיה היא עיוורת
בהעדר ממצא חומרי. דוגמאות מפורסמות לכך הן אימפריות
שבטיותומדינתיות אדירות וקצרות ימים, כמו זו של אטילה באירופה
במאה ה5 או זו של שאקה באפריקה הדרומית במאה ה,19 המתועדות
היסטורית ללא עוררין אך חסרות ממצא ארכיאולוגי של ממש.
פרופ' עזר גת
אוניברסיטת ת”א

מבחן של אמינות

פרופ' הרצוג מצביע על סתירה המדאיגה כל חובב תנ”ך: הממצאים
הארכיאולוגיים עד כה אינם תואמים את הטקסט. כשחפרו בשכבה
שחרסיה התאימו לשנת 1350 לפני הספירה לפי התיארוך המצרי, לא
נמצאו ראיות להתנחלות וכיבוש, וכשחפרו בירושלים בשכבה שחרסיה
התאימו לשנת 950 לפנה”ס לפי שיטה זו, לא נראו שרידי בניית
הפאר של ממלכת דוד ושלמה. מסתירה זו אפשר להסיק שמחברי התנ”ך
פינטזו ללא קשר למציאות. אך באותה המידה אפשר להסיק שתיארוך
השכבות המצרי שגוי, ואילו התנ”ך אמין.

יהושע עציון, בספרו “התנ”ך האבוד” (הוצאת שוקן, 1992), מציג
ממצאים רבים המערערים את האמינות של התיארוך המצרי המקובל על
עמיתיו של פרופ' הרצוג. לעניין הסוגיה המדעית, יתכן כי עציון
צודק, והתנ”ך אמין יותר מתיארוך השכבות המצרי.

פרופ' הרצוג צודק כאשר הוא קובע כי שיקולים אידיאולוגיים
מעוותים את הדיון המדעי בעניין זה. מוטב לזכור שהכרעה מדעית
בין אמינות התנ”ך לאמינות תיארוך השכבות הארכיאולוגי לא
תחרוץ את גורל מדינת ישראל.
ד”ר חנן קוסטף
רמת השרון

עדות מהשטח

פרופ' זאב הרצוג בא להפריך את אמינותו של התנ”ך כמקור
היסטורי, אולם הוא דווקא הוכיח ש”המקרא הוא מסמך היסטורי,
שעבר שלבי עריכה אחדים, אך ביסודו משקף את המציאות הקדומה”,
כדעת אולברייט. כך, למשל, מאשר פרופ' הרצוג כי השם ישראל “נזכר
כשבט (ללא טריטוריה) בכתובת מצרית מימי מרנפתח” העדות
החוץומקראית הקדומה ביותר המייחסת לאבותינו מלפני 3,300 שנה
את השם הקולקטיווי “ישראל”.

מרנפתח ידוע לנו כיורשו של רעמסס השני, שציווה לבנות את העיר
רעמסס. שמה של העיר נמחק ושונה כעבור 200 שנה ולא נזכר עוד.
כלומר, העדות הנזכרת במקרא על בניית הערים פיתום ורעמסס יכלה
להינתן רק ב200 השנים הראשונות לאחר שיעבוד מצרים; מאוחר
יותר לא יכלו לכנות את העיר בשמה המקורי. הסיפור המקראי מציין
את ישראל לאחר יציאת מצרים כעם נודד, במדבר ובנגב. מצבת
מרנפתח מציינת את ישראל, על פי ניסוחו של הרצוג עצמו, כ”שבט
ללא טריטוריה”. קשה להעלות על הדעת התאמה רבה יותר מזאת בין
העדות המקראית לעדות “מהשטח”, הארכיאולוגית.
ד”ר אברהם וולפנזון
חיפה

הוכחה כמעט ודאית

דבריו של זאב הרצוג רצופים סתירות: מצד אחד הוא טוען כי
כיבוש הארץ לא היה, ומצד שני מודה כי “הממצא הארכיאולוגי
אימת עובדה חשובה: בתחילת תקופת הברזל, בשלב המזוהה עם
'תקופת ההתנחלות', נוסדו באזורי ההר המרכזי של ארץ ישראל מאות
ישובים קטנים”. לצד טענתו, “נדמה לי שכיום אין כבר תומכים
למודל המקראי של כיבוש צבאי”, הופיעו במסגרת דבריו של פרופ'
אדם זרטל, שהקדיש את מפעל חייו למיפוי השומרון, והטוען כי
בהר עיבל מצא “הוכחה כמעט ודאית לכך שסיפור הכניסה לארץ מאוד
אמין”. קרי: לא רק שיש תומכים למודל זה, אלא שהתומך העיקרי
לכך הוא האדם היחידי שחפר את האזור שמונה שנים.

מן הראוי כי עיתון כמו “הארץ”, שהיה מאבני התווך של הבנייה
הציונית המתחדשת במדינת ישראל, יתן מקום מרכזי גם לדעות כמו
של אדם זרטל, המאשש את סיפורי התנ”ך על בסיס ממצאי
הארכיאולוגיה, ולא יתן במה רק לזרם מסוים באקדמיה, אשר כי
הטוענים כי יביא להתאבדות הציונות.
יעקב שפירא
עפרה

שמשון החיגר

מכל התגובות על גילוייו של פרופ' זאב הרצוג, נעמה לי תגובתו
של ח”כ יוסף (טומי) לפיד. החילוני הדגול, דובר ההשכלה
משפינוזה עד אפרים קישון, מי שאינו מחמיץ הזדמנות לנעוץ
בחרדים ה”חשוכים” את שיני הנאורות שלו, דווקא הוא מתחלחל
מהגילוי המרעיש: הסיפורים העסיסיים הם רק סיפורים עסיסיים.
אוי, נאורות ובורות וצביעות קדושות, אוי, טרטיף ברוטב טרטר.

אשר לאוהבי תנ”ך-כהיסטוריה אחרים, מוטב להם ללכת ולבקש סליחה
דווקא מהיהודים החרדים, משום שהאתוס שלהם לפחות לא נרכש
באמצעות הפרוטסטנטים האנגלים והגרמנים, שהפכו את התנ”ך
ל”טקסט היסטורי מכונן”. היהדות התלמודית, לפחות, הבינה שאמונה
דתית, אסור לבססה על סיפורי מעשיות אודות ענקים בקריית ארבע,
או הפלת מבצר שלם בידי גיבור עברי אחד. כך נאמר בתלמוד על
שמשון הגיבור: “שמשון חיגר בשתי רגליו היה” (סוטה, י). ודוד
המלך? “עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס. מכאן ואילך היה מתגבר
כארי” ללמוד תורה, כמובן (ברכות דף ג).

מדוע חשוב להזכיר את האירוניה היהודית דווקא כאן? גם משום
שהחשבון האמיתי עם התנ”ך-כהיסטוריה רק החל.
יצחק לאור
הוד השרון

הזכות אינה נפגעת

פרופ' זאב הרצוג אינו מרוצה מכך שהממצאים הארכיאולוגיים
השוללים את אמיתותם של סיפורי המקרא אינם חודרים לתודעת
הציבור. הוא סבור שהקהל הישראלי מרגיש איום על זהותו הלאומית
ועל “זכותו על הארץ” ולכן הוא מתעלם מהגילויים החדשים. הנני
ישראלי חילוני לחלוטין ואיני מרגיש כל איום על זהותי הלאומית
מהממצאים הארכיאולוגיים המתוארים במאמרו. הוא מסכים שהיו
ממלכות עבריות, ביהודה ובשומרון; הוא מסכים שהיהודים של
ממלכת יהודה כתבו את התנ”ך בשפה העברית והוא אינו מערער על
עובדת קיומו של הבית השני.

זהותי הלאומית אינה מעוגנת בדת ישראל אלא בהיסטוריה של העם
שהחל את דרכו בארץ הזאת לפני כ3,000 שנה. כצאצא של העם הזה
יש לי זכות היסטורית על הארץ ללא כל קשר אם היתה יציאת מצרים
או לא. בנוסף, התנ”ך הינו יצירה ספרותיתופילוסופית בלתי
רגילה שנכתבה בשפה העברית ועיצבה את דמותו של העם היהודי,
שימרה את לשונו ואיפשרה את שובו למולדתו לאחר אלפיים שנות
גלות. על כן מקומו של התנ”ך בארון הספרים היהודי מובטח, ללא
כל קשר אם הוא מסמך היסטורי או ספר אגדות.
פרופ' יעקב אמיר
נתניה

בכל זאת אימפריה

בשמץ של תימהון קראתי את מאמרו של זאב הרצוג, שגם לשכמותי,
שאיני איש אקדמיה, אין בו חידוש. אכן, הארכיאולוגיה הוכיחה
זה מכבר, שבארץ ישראל התקיימה ממלכה קטנה ובלתי חשובה. אבל
היה לישראל דבר אחד ויחיד שלא היה משלו ואין משלו בשום תרבות
אחרת: הנביאים הגדולים, והנבואה בכלל. מן הבחינה התרבותית,
ישראל היא אימפריה מזה 2,500 שנה ואין לתאר את תרבות המערב
ללא תרומתם של הנביאים, על תורת המוסר והצדק שלהם. מול
מגילות הקלף של ספר ישעיהו, ממצאי הארכיאולוגיה הם כחרס הנשבר.
עמוס קינן
תל אביב

קשה הפרידה

קראתי את מאמרו של פרופ' זאב הרצוג בתחושת מועקה כבדה. אכן
קשה הפרידה מסיפורי המקרא גם לאדם הלאומאמין. עם זאת, אין
מקום להאשמותיו של פרופ' הרצוג בדבר התעלמותה של החברה
הישראלית מן הממצאים ומן המסקנות הנובעות מהם. אדרבה, יציגו
הארכיאולוגים את ממצאיהם בתערוכה, או לחלופין ירכזו את העובדות
והתיאוריות, שעליהן קיימת הסכמה, בספר הפונה לקהל הרחב. אין
לצפות לדיון רציני (שלא לדבר על הפנמה של ה”מציאות”
ההיסטורית שמציג הרצוג) מצד החברה הישראלית, מבלי שיוצגו
לפניה כל העובדות.
ניר אריאלי
ירושלים

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~307347180~~~78&SiteName=hayadan