החדשות הטובות ביותר שלא שמעתם

חשבו על צריכת המשאבים השנתית של מדינות. האם בארצות הברית – מדינה מפותחת לכל הדעות – צריכת המשאבים השנתית ירדה, עלתה, או נשארה אותו הדבר בעשרים השנים האחרונות?

fכלכלה ירוקה. <a href="https://depositphotos.com/">המחשה: depositphotos.com</a>
fכלכלה ירוקה. המחשה: depositphotos.com

היום יש לי חדשות טובות. ממש טובות. והעובדה המפתיעה היא שכמעט אף אחד לא שמע עליהן.

אבל נתחיל בשאלה. נסו לענות בלי לרמות ולעבור לגוגל.

והנה השאלה: חשבו על צריכת המשאבים השנתית של מדינות. האם בארצות הברית – מדינה מפותחת לכל הדעות – צריכת המשאבים השנתית ירדה, עלתה, או נשארה אותו הדבר בעשרים השנים האחרונות?

התשובה, לפי ניתוחו של מדען הסביבה ג'סי אאוסובל, היא שצריכת המשאבים השנתית לאדם ולמדינה ירדה באופן משמעותי לפחות בעשרים השנים האחרונות. צריכת המשאבים לנפש בארצות הברית. במקור מהמאמר The Return of Nature

צריכת משאבים קריטיים לתעשייה בארצות הברית. מקור: The Return of Nature
צריכת משאבים לנפש בארצות הברית. מקור: The Return of Nature

מפתיע, אני יודע, אבל מעניין עוד יותר להבין באיזה משאבים מדובר. הצריכה לא ירדה במוצרי יוקרה ופאר, אלא במשאבים המהווים את אבני הבניין של כל ציביליזציה אנושית מפותחת: פלדה, נחושת, דשן, עץ, נייר, פלסטיק, עופרת, אלומיניום ועוד רבים אחרים. צריכת הפלדה צנחה ב- 15% מאז שנת 2000, צריכת האלומיניום ירדה ב- 32 אחוזים. צריכת הנחושת צנחה ב- 40 אחוזים וכן הלאה. במקרה של מתכות כמו כרום, ברזל גולמי, קדמיום ואחרות, הירידה בצריכה החלה כבר לפני חמישים שנים בערך.

ומה לגבי צריכת מזון? האמריקנים עדיין אלופים בצריכת מזון לנפש (3,800 קילו-קלוריות לאדם מדי יום)[1]. אבל מה לגבי ייצור המזון? אם נסתכל על גידול התירס בלבד, נגלה ששטח שדות הגידול במדינה ירד מאז 1920, למרות שהירידה מזערית. אבל מה שיותר חשוב: בזמן ששטח השדות ירד במקצת, תפוקת השדות עלתה בקצב גבוה, כך ששדות כיום מספקים יבול תירס גבוה פי שישה בערך מהתפוקה בשנת 1910. המצב אינו בהכרח זהה עבור גידולים אחרים (סויה, חיטה ואורז), אבל תפוקת התירס היא הגבוהה ביותר מבין כל אלו (פי שלושה מתפוקת הסויה, פי שישה מתפוקת החיטה ופי 34 בערך מתפוקת האורז), כך שאפשר להתייחס אליה כמייצגת[2].

שטח השדות המשמש לגידול תירס, בהשוואה לתפוקת התירס. המקור: The Return of Nature
שטח השדות המשמש לגידול תירס, בהשוואה לתפוקת התירס. המקור: The Return of Nature

שטח השדות המשמש לגידול תירס, בהשוואה לתפוקת התירס. המקור: The Return of Nature

תאמרו שהעלייה בתפוקה היא תוצאה של שימוש בדשן? זה כנראה נכון חלקית, אבל צריכת הדשן עצמה פחתה ב- 25 אחוזים מאז 1999. ובכן, אולי החקלאים משתמשים ביותר מים להשקיית השדות? לא נראה שזה המצב: השימוש במים להשקיה פחת ב- 22 אחוזים מאז שהגיע לפסגה ב- 1984.

אחרון חביב, ואולי המפתיע ביותר: אפילו צריכת האנרגיה בארצות הברית פחתה מאז 2008, למרות שרק בשני אחוזים. ארצות הברית מפיקה למעשה יותר תוצר מפחות אנרגיה.


ובכן, מה קורה כאן? האם הכלכלה בארצות הברית נפגעה בחמישים השנים האחרונות, כך שאנשים צורכים פחות משאבים? בדיוק להפך: התל"ג לנפש רק עלה במדינה מאז 1960 [3]. האם התעשייה שמה לב לתנועה הירוקה וצרכה פחות? לא נראה שזה המצב: העלייה בייצור התעשייתי ממשיכה באותו קצב גבוה מאז 1940, עולה ועולה ועולה עוד, בזמן שצריכת המשאבים פוחתת עוד ועוד בעשרים השנים האחרונות[4].

ארצות הברית אינה לבדה מבחינת הירידה בצריכת המשאבים. תמונה דומה מגיעה גם מבריטניה, בה צריכת המשאבים הפיזיים החלה לרדת בתחילת המילניום [5].

כל החדשות האלו מצריכות אותנו לחשוב מחדש על האמונה לפיה המדינות המפותחות ביותר תורמות ביותר גם לפגיעה באיכות הסביבה. יש בכך אמת – ככל שאנשים צורכים יותר, כך הם מכלים יותר משאבים – אבל המגמות בעשרות השנים האחרונות מראות שמהרגע בו מדינות מגיעות לרמה מפותחת מספיק, כמות המשאבים שאנשים צורכים מתחילה לרדת, במקום להמשיך לעלות.

איך זה יכול להיות?

התשובה, בפשטות, היא שכאשר מדינה מגיעה לרמת טכנולוגיה מתקדמת מספיק, היא מסוגלת להפיק יותר תשואה מפחות משאבים. הייצור בארצות הברית, כאמור, רק צמח וגדל בשמונים השנים האחרונות, אלא שבעשרות השנים האחרונות הוא דורש פחות משאבים.

ניקח, למשל, את החקלאות בארצות הברית. השדות באמריקה מייצרים יותר יבול ודורשים פחות מים ודשן, בשל המעבר ל- "חקלאות מדייקת", במסגרתה אנו מספקים לכל צמח את כמות המים והדשן המדויקת שהוא צריך, עם מינימום של בזבוז[6]. תופעה דומה אפשר למצוא גם באדמות החקלאיות במזרח אירופה, שם ננטשו בין מאה למאתיים-אלף קילומטרים רבועים של שדות לא-יעילים מבלי שייעשה בהם שימוש חדש – פשוט מכיוון שלא היה בהם צורך יותר להפקת מזון בהשוואה עם השדות שנוהלו באופן יעיל יותר [7].

ואם כל זה לא מספיק, הרי שגם בעלי-החיים עצמם הושבחו והמערכות לטיפול בהם השתפרו, כך שבעלי החיים כיום מספקים לנו יותר בשר וחלב על כל יחידת אנרגיה שאנו משקיעים בהם. הפרות בלבד בארצות הברית מספקות כיום יותר פי שלושה ליטרים של חלב בהשוואה למצב ב- 1950. אפשר בהחלט לטעון שתנאי החיים של החיות הורעו בעקבות הדרישה להפיק יותר מפחות, אבל אפשר לקוות שהמעבר ההולך וקרב לבשר המגודל במעבדות ולתחליפי בשר המופקים מצמחים, יעזרו לצמצם את מספר חיות החווה. ובינתיים, אתם יכולים להתנחם בכך שמספר הפרות (כולל עגלים) המגודלות בארצות הברית צנח בכמעט שליש מאז 1970 [8].

במקרים מסוימים, טכנולוגיות חדשות צמצמו באופן דרמטי את הצורך במשאבים. הצניחה בצריכת הנייר, למשל, היא כנראה התוצאה של המעבר מהדפסת עיתונים לקריאתם באינטרנט, ושל המעבר מספרי נייר לספרים דיגיטליים. וכאשר טלפון חכם אחד מחליף מכשירים אלקטרוניים כמו מצלמות ומצלמות וידאו, טייפ קסטות או CD, רדיו, טלפון, שעון, מחשבון ועוד, הוא מביא לחסכון עצום ברמת המשאבים הנחוצה כדי להשיג את אותן תוצאות.

מה המשמעות?

מספרים לנו כל הזמן שאם תושבי המדינות המתפתחות ינסו להגיע לרמת החיים המקובלת בארצות הברית, הרי שכדור-הארץ לא יוכל לתמוך בכולם. ייתכן שזה נכון – הצריכה לנפש בארצות הברית גבוהה בהרבה מזו שבקניה, למשל, או אפילו בסין. אבל אם מגמות הצריכה במשאבים ימשיכו לרדת במדינות המפותחות – וככל שהטכנולוגיה משתכללת ומשתפרת, כך אנו צפויים לראות את המשך הירידה – הרי שהעול של כל אדם נוסף על כדור הארץ יפחת.

אם הרעיון הזה נכון, הרי שהמשמעות היא שאם אנחנו רוצים להציל את הטבע ואת איכות הסביבה, אנחנו צריכים להגיע לרמה טכנולוגית מתקדמת מספיק בכל העולם. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לוודא שהתעשייה ממשיכה להתפתח ולהשתכלל. וכדי שזה יקרה, לא נעים לומר, אבל תרבות הצריכה צריכה דווקא להישאר כמות שהיא. אפשר בהחלט לבקש מאנשים לצרוך קצת פחות מאכלים, מוצרים ושירותים שאין להם צורך אמיתי בהם. אפשר (ואולי כדאי) להטיל רגולציה מסוימת על חברות ומפעלים כדי לוודא שלא יזהמו את הסביבה עוד יותר במהלך המירוץ להתייעלות. אבל ירידה חדה מדי בצריכה מצד התושבים, כמו גם רגולציה קשיחה וגורפת מדי, יובילו דווקא לפגיעה בתעשייה – וכך גם בקצב הפיתוח של טכנולוגיות חדשות ויעילות יותר.

כל זה, כמובן, אינו מדע מדויק. אין לנו עדיין הבנה אמיתית של רמת הטכנולוגיה הנחוצה בחברה כדי להפחית את צריכת המשאבים בתחומים מסוימים. ותמיד יכול להיות גם אפקט 'ריבאונד' – מצב בו מטוסים נהיים יותר יעילים והטיסה הופכת לזולה יותר, למשל, ולכן אנשים טסים הרבה יותר. או שהפקת חשמל הופכת ליותר יעילה וזולה, ואנשים לא דואגים יותר מדי מהשארת מכשירי חשמל דלוקים בבית. ולמרות זאת, נראה שצריכת המשאבים המופחתת בארצות הברית ובבריטניה מסמנת שגם אם יש אפקט ריבאונד, הרי שהוא פחות משמעותי מההתייעלות הטכנולוגית.

אז בסופו של דבר: רוצים להגן על הטבע? להפוך שטחי גידול בחזרה לאזורים ירוקים? למזער את ההשפעות המזיקות של האדם על הסביבה? כנראה שדווקא השקעה בטכנולוגיה היא הדרך הטובה ביותר להשיג את כל אלו.

עוד בנושא באתר הידען:


מקורות:

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_food_energy_intake

[2] http://www.yieldgap.org/united-states

[3] https://www.macrotrends.net/countries/USA/united-states/gdp-per-capita

[4] More from Less; Andrew McAfee, pp 74

[5] https://static.squarespace.com/static/545e40d0e4b054a6f8622bc9/t/54720c6ae4b06f326a8502f9/1416760426697/Peak_Stuff_17.10.11.pdf

[6] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%AA

[7] https://agupubs.onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1002/2013GB004654

[8] https://beef2live.com/story-united-states-cattle-inventory-124-108177

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook
דילוג לתוכן