מבוא לתכנית אפולו – חלק ב'

בפרק זה נעסוק בטיסות הנסיון הבלתי מאוישות ובאלו שבוטלו

בול מגיניאה משנת 1979 - במלאת עשור לנחיתה על הירח המתאר את משיית רכב הנחיתה מהים. איור: shutterstock

מעבדת הקליטה הירחית
המחשבה שמצויים חיים על הירח ולו גם בגודל מיקרוסקופי מחייב נקיטת אמצעי זהירות נגד מחלות מוכרות ואולי גם כאלה שאינן מוכרות. אמצעי הזהירות הראשונים ננקטים כבר על הירח. לפני שהאסטרונאוטים עוזבים את הירח, האסטרונאוטים משאירים על פניו את מגפיהם העליונים. תרמילי גב וציוד "נגוע" אחר. הכול מכוסה בעטיפות פלסטיות. כאשר האסטרונאוטים נכנסים לנחתת הם מנקים אותה בעזרת שואבי אבק ומברשת האוויר המטוהרת בעזרת מימן ליתיום – מכשיר חיטוי רב עוצמה. כל העבודה הזאת נמשכת 5 שעות. לאחר התחברותה של הנחתת עם תא הפיקוד, טייס תא הפיקוד מעביר לנחתת שקים סטריליים ולתוכם טייסי הנחתת מכניסים את כל מה שהביאו מהירח. לאחר התחברותם של שני כלי טיס אלה, טייס תא הפיקוד מזרים עליהם זרם אוויר כדי לטהר אותם מכל פירור של אבק. הפעולה הראשונה שמבצעים טייסי הנחתת לאחר כניסתם לתא הפיקוד היא אחסנתן של חליפות החלל בשקים סטריליים. בדרך חזרה ארצה תא הפיקוד עובר טיהור קפדני בעזרת זרנוקי שאיבה ומימת ליתיום. המעטה החיצון מטוהר על ידי התלהטותו תוך כדי מעבר באטמוספירה. האסטרונאוטים מטוהרים גם כן. כל הפעולות האלה מבטיחות טיהור בשיעור של 99.97%.

 

לאחר הנחיתה על כדור הארץ, האסטרונאוטים מקבלים "בגד בידוד ביולוגי". בגד זה עשוי מחומר אטום והאוויר הננשף על מי שלובש אותו מסונן לפני השתחררותו לאטמוספירה. הבגדים נזרקים לתא הפיקוד דרך פתח הכניסה הנסגר אחריהם במהירות. לאחר שהם לובשים את בגדי הבידוד, יורדים האסטרונאוטים לסירת גומי הצפה ליד החללית, חותרים לקראת נושאת המטוסים ועולים אליה. כאן הם נכנסים לתא בידוד נייד. הכניסה לתא הבידוד נעשית דרך מעבר אטום, מעין שפופרת פלסטיק מרווחת.

תא הבידוד הנייד הוא תא ארוך וצר דמוי ארגז משאית. בתא זה בנוסף לאסטרונאוטים נמצאים גם רופא ומהנדס. בתא זה בודק אותם לראשונה רופא. מבחנות הדם מוטסות למעבדת הקבלה הירחית לבדיקה מידית. באמצעות מטוס התא מועבר למעבדת הקליטה הירחית ביוסטון. האסטרונאוטים נכנסים למעבדה כמו שנכנסים לתא הבידוד.

 

מעבדת הקליטה הירחית היא בניין ענק ותלת־קומתי. זוהי עיר בזעיר אנפין. מצויים בה מעבדות, חדרי עבודה, מגורים, שירותים, מטבח, חדרי משחקים, קולנוע, חדר הרצאות ועוד. פגישות בין האסטרונאוטים למשפחותיהם נעשות באולם המחולק לשניים בקיר זכוכית. האסטרונאוטים שוהים במעבדה 21 יום מהסיבה שרוב המחלות האפידמיות הידועות מתגלות בפרק זמן זה. שום אדם כולל מדענים, טכנאים ורופאים אינו עוזב את הבניין לפני תום תקופת ההסגר. אם יש צורך להביא טכנאי או רופא מבחוץ הוא נשאר בה עד תום תקופת הבידוד.

שום דבר לא נפלט לחלל האוויר ללא טיהור. הפרשות הגוף מעוקרות. האוויר שדיירי הבית נושמים מזוקק על־ידי מערכת מיזוג אוויר. הלחץ האטמוספרי נמוך במקצת מהנורמלי. גם אם קורית תקלה כלשהי האוויר זורם פנימה ולא החוצה.

מדגמי הקרקע הירחיים מובאים למעבדה בשני מטוסים. הבדיקות הראשונות מיועדות לקביעת שיעור הרדיואקטיביות והגז שפולטות האבנים. לאחר מכן משחזרים את התנאים השוררים על הירח. תחילה מטהרים את דפנותיהם של מיכלי המדגמים באור אולטרה סגול, באמבט חומצה. לאחר מכן הם נשטפים במים מעוקרים, מיובשים בחנקן מעוקר ומועברים לתא קטן וריק מאוויר.

חקירת המדגמים נעשית מבחוץ. החוקרים מאבחנים את הגז הנפלט מהמיכלים, מצלמים אותם ב־6 מצלמות ומתבוננים בהם מבעד למיקרוסקופ רב עוצמה ושוקלים אותם במאזניים עדינים. מטאטא קטן ויעה עשוי מפלדת אל־חלד אוספים את פירורי האבנים אם אלה מתפוררים. חלק מהמדגמים מועבר למעבדת מדידה רדיואקטיבית בעומק 15 מטר מתחת לאדמה. כמות הרדיואקטיביות במדגמים היא נמוכה עד כי הקרינה הקוסמית יכולה להטעות את מכשירי המדידה. כדי למנוע זאת המעבדה מכוסה ב־15 מטר עפר ומוקפת בשכבת בטון בעובי של חצי מטר ושכבת דוניט (חומר נטול רדיואקטיביות כמעט לחלוטין) בעובי 1 מטר. התא עצמו מוגן ב־20 ס"מ עופרת.
כדי לדעת אם לא דבקו במדגמים צורות חיים כלשהן, הם נטחנים ומערבבים אותם בצנטריפוגה. נבחנת השפעת החומר על תאים חיים של דג האלתית ועל תאים סרטניים שנלקחו מגוף האדם. בנוסף לכך מוזרק החומר לתירס, תפוחי אדמה, עגבניות וסוגי עשבים. דגיגים ויצורים חסרי חוליות כצפצפות וסרטנים נחשפים להשפעת תמציות של חומר הירח כדי לדעת אם לא הופיעו בהם סימני הידבקות.

בשתי מעבדות קטנות נבחנת השפעת אבני הירח על יונקים. במעבדות אלה נמצאים עכברים לבנים בתאי זכוכית ונושמים אוויר מעוקר. הורי העכברים נולדו בניתוח קיסרי בסביבה מטוהרת מחיידקים. הם עצמם גדלים ומתרבים בתאי זכוכית מעוקרים. מאחר שהעכברים לא נדבקו מעולם בזיהום כלשהו ולא פיתחו תנגודת, הם פגיעים למחלות.
דור אחד של עכברים נחשף להשפעתן של אבני הירח. אם לא מתגלית בהם תגובה כלשהי, נלקח מגופם חומר המוזרק לדור השני וכך הלאה עד לדור הרביעי. אם בתקופת ההסגר לא מתגלות בעכברים תופעות שליליות, פירושו של דבר שהאסטרונאוטים נקיים מחומרים מזהמים ירחיים, עוינים והם משוחררים לבתיהם.

בדיקת מדגמי הקרקע שהביאו טייסי אפולו 11, אפולו 12 ואפולו 14 הוכיחה בעליל כי אדמת הירח אינה מכילה חומרים מסוכנים וקטלניים לאדם, לבעלי חיים ולצמחים. תוצאות משביעות רצון אלה הביאו לביטולם של ההסגרים הרפואיים שהוטלו על טייסי אפולו העתידים לטוס לירח. החל מטיסת אפולו 15 יצרו האסטרונאוטים קשר ישיר עם אנשים ללא צורך בתקופת בידוד.

טיסות אפולו שבוטלו
אפולו 18 – תאריך שיגור סוף 1972 או תחילת 1972. אתר נחיתה מיועד מכתש עמוק בעמק שרייטר. מטרות הטיסה:

א. אסטרונומים רוסיים ואמריקנים דיווחו על סמך תצפיותיהם כי ליד מכתש אריסטרכוס מופיעים זוהר או כתמים אדומים. על טייסי אפולו 18 היה להבהיר את התעלומה.
ב. לקיחת מדגמי קרקע.
ג. הצבת מכשירים.
אפולו 19 – תאריך שיגור 1972. אתר נחיתה מיועד אזור של מכתשים געשיים בערוץ הוייגנס. מטרות הטיסה:
א. בירור מקורם של החריצים הישרים. הועלתה סברה כי מקורם הוא געשי.
ב. לקיחת מדגמי קרקע.
ג. הצבת מכשירים.
אפולו 20 – תאריך שיגור סוף 1972 או תחילת 1973. אתר נחיתה מכתש קופרניקוס. מטרות הטיסה:
א. חקירת החומר שבמכתש קופרניקוס. האסטרונומים שיערו שמקורו של חומר זה הוא ממעמקי הירח והוא נזרק למעלה עם היווצרותו של המכתש.
ב. לקיחת מדגמי קרקע.
ג. הצבת מכשירים.
שיגורי הכנה לקראת הטיסות המאוישות

  • 1. ב־5 ביולי 1966 שוגר טיל דו־שלבי מדגם סטורן 1. השלב השני היה השלב השלישי של רכב השיגור סטורן 5. שלב זה מסוגל לפתח כוח דחף של 102,000 ק"ג. הוא מיועד להכניס את חלליות האפולו לנתיב ירחי. מטרת השיגור הייתה לעמוד על צורת פעולתו. מכשירים שונים ושתי מצלמות טלוויזיה שידרו ללא הרף נתונים על מה שקורה לדלק המימני בתנאי חלל ובטיסה מסלולית.
  • 2. ב־10 בדצמבר 1967 שוגרו שני לוויינים אחד למסלול שמשי והשני לאימונם של צוותי קרקע.
  • 3. ב־ 13בדצמבר 1967 שוגרו שני לוויינים בטיל מדגם תור-אייבל. לוויין אחד הוא פיוניר 8 למסלול שמשי והלוויין השני למסלול ארצי. הלוויין השני הוא לוויין אימונים וניסויים. מטרת השיגור הייתה לבדוק את רשת המעקב והתקשורת של תכנית אפולו.

שיגורי ניסוי ראשוניים של חלליות אפולו
1. ב־26 בפברואר 1966 שוגרה חללית אפולו על כל מערכותיה על־ידי רכב השיגור סטורן B1. משקל החללית 19 טון. החללית עברה 9,000 ק"מ בזמן של 39 דקות ונחתה 55 ק"מ מהספינות שחיכו לה באזור הדרומי של האוקיינוס האטלנטי
2. ב־25 באוגוסט 1966 נערך שיגור נוסף של חללית אפולו לבדיקת כושרו של תא הפיקוד לעמוד בעומסים ובטמפרטורות של הכניסה לאטמוספירה. החללית שוגרה על־ידי רכב שיגור מדגם סטורן 1. החללית טסה 93 דקות ונחתה 200 ק"מ מאתר הנחיתה. אתר הנחיתה שנבחר מצוי במרחק של 480 ק"מ דרומית מזרחית לאי וויק שבאוקיינוס השקט.
אפולו 4
אפולו 4 שוגרה ב־9 בנובמבר 1967 בטיל מדגם סטורן 5. מטרת הניסוי הייתה בדיקת כושר עמידותה של החללית בתנאי חום.

א. בחלל – לשם כך החללית טסה כשהיא מכוונת בזווית מסוימת כלפי השמש.
ב. באטמוספירה – כאשר היא נכנסת לאטמוספירה החיכוך יוצר חום של 2,500 מעלות.
42 דקות לאחרהשיגור, נכנסה החללית בצורה חלקה למסלולה. מסלול הטיסה היה מעגלי – 185 ק"מ מעל הקרקע. החללית שהתה בחלל 8 שעות ו־33 דקות וטסה במהירות של 40,000 קמ"ש כשהיא מנווטת אוטומטית, לאחר מסע של 18,500.ק"מ החללית נחתה באוקיינוס האטלנטי במרחק של פחות מ־1 ק"מ מאתר הנחיתה.
אפולו 5

אפולו 5 שוגרה ב־23 בינואר 1968 למסלול ארצי באמצעות רכב השיגור סטורן 1. מטרת הטיסה הייתה לבצע נחיתה מדומה, זינוק מדומה ובדיקת המנגנון המפריד בין נחתת הירח לתא הפיקוד. השלב הראשון של הטיסה עבר בהצלחה, אולם בהמשך קרתה תקלה. מנוע הבלימה של הנחתת פעל 4 שניות במקום 38 שניות. בשל כך כוח הדחף הגיע ל־480 ק"ג במקום ל־4,500 ק"ג. התקלה תוקנה ונערך ניסוי נוסף. בניסוי זה המנוע פעל 12 שניות. נערכו גם ניסויים של הדלקת מנועי הזינוק וכיבוים.

אפולו 6

אפולו 6 שוגרה ב־4 באפריל 1968 באמצעות רכב השיגור סטורן. 5. 6 דקות לאחר השיגור התעוררו תקלות ברכב השיגור. שניים מתוך חמשת מנועים של השלב השני כבו, לאחר שניצתו כיאות באורח מסתורי 2.5 דקות לפני הזמן. המנועים הנותרים הופעלו למשך זמן ארוך יותר כדי להשיג את המהירות הדרושה, אבל שום דבר לא התרחש. המהירות הושגה רק לאחר שהמנועים הופעלו ל־23 שניות יותר מהמתוכנן. תקלות אלה הביאו לשינוי במסלול החללית. במקום שהמסלול יהיה מעגלי 185 ק"מ הוא היה אליפטי 350-182 ק"מ.

מנוע השלב השלישי לא ציית להוראה האומרת להעביר את החללית למרחק של 500,000 ק"מ. בשל כך הופרדה החללית מהשלב השלישי ובכוח מנועה שלה היא נהדפה למרחק של 22,240 ק"מ. מגובה זה הוחזרה החללית ונחתה בשלום באוקיינוס השקט. מאוחר יותר השלב השלישי שנשאר במסלול התפרק באורח מסתורי לאלפי שברים קטנים.

בדיקות שנעשו לאחר הטיסה על־פי רישומי הטלמטריה הראו ששני מנועי השלב השני ניזוקו כאשר נותקו מהשלב הראשון ותקלה חשמלית מנעה את התנעתו של השלב השלישי.

פרקים נוספים בסדרת ההסטוריה של חקר החלל:

סדרת הטיסות המאוישות של אפולו

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן