במחקר הדמייה מגנטית שנערך בארה"ב, ניסו לבחון מהי הרשת המוחית אשר מאפשרת אימפרוביזציה חופשית, אותו אילתור אשר נגני ג'אז מוצלחים עושים בצורה כה טובה, בלי להתכונן לזאת מראש

במחקר הדמייה מגנטית שנערך בארה"ב, ניסו לבחון מהי הרשת המוחית אשר מאפשרת אימפרוביזציה חופשית, אותו אילתור אשר נגני ג'אז מוצלחים עושים בצורה כה טובה, בלי להתכונן לזאת מראש.
6 נגני פסנתר מקצועיים ביצעו מטלת נגינה של קטע מוזיקלי שלמדו, וגם מטלת אילתור, כשהפעילות המוחית שלהם נבדקה באמצעות סורק הדמייה מגנטי, fMRI.
בניתוח הנתונים השוו בין האיזורים אשר פעלו בתנאי האילתור, ובין האיזורים שפעלו כשמנגנים מוזיקה "סדורה" שנלמדה מראש. כפי שרואים בתמונה שנלקחה מהמאמר, איזורים רבים בקדמת המוח "נכבו" או פעלו ברמה פחותה יותר במהלך האילתור. (כחול מסמן ירידה בפעילות).
הממצא שהתגלה היה כי רמת הפעילות באיזורים בקדמת המוח, הקשורים לתיכנון ושליטה בהתנהגות, פחתה בצורה משמעותית, כאילו האיזורים אשר קשורים לשליטה, בקרה ואינהיבציה בתחושתנו "נכבים", וזאת יחד עם עלייה באיזור מסוים בקדמת המוח (הקוטב הקדמי). ההסבר לדפוס הפעילות המוחית שהחוקרים מציעים הוא כי מניעים רגשיים, פנימיים, ויצריים של הנגנים מתגלים במהלך האימפרוביזציה, בעוד המערכות שבדרך כלל מבקרות את ההתנהגות שלנו כבני אדם בוגרים ושקולים, נכבים. במהלך האימפרוביזציה היו פרצי פעילות מוחית באיזור המוטוריים במוח – אותם איזורים ששולטים על פעילות הנגינה, אך גם הפחתה בפעילות במערכת הלימבית, המערכת המוחית שקשורה לדחפים, יצרים ורגשות.
כנראה, מסכמים החוקרים, אותו שילוב בין "כיבוי" השוטר הפנימי בקדמת המוח, יחד עם פעילות רגשית ומוטורית, מאפשרת לנגני הג'אז לאלתר ברגש, ומכל הלב.
אפשר לנסות ולהשליך מכל על תהליכי יצירתיות, השליטה והדיכוי שנדרשת בחיי היום-יום, והצורך להעיתים להתפרע או "לכבות" את קמת המוח כדי להגיע לביטוי של דחפים אישיים, אומנותיים ומקוריים. אך לא הייתי מרחיקה עד כדי כך ממחקר אחד על שישה נגנים. ובכל זאת, מדי פעם כולנו מוזמנים לכבות קצת, במידה ראויה ועדינה, את השליטה, להקשיב לדחפים הפנימיים והרגשיים שלנו, להפוך את חיינו לקצת יותר אישיים, יצירתיים ושמחים.
קישור וציטוט של המחקר (ומשם כאמור, התמונה)
Limb CJ, Braun AR, 2008 Neural Substrates of Spontaneous Musical Performance: An fMRI Study of Jazz Improvisation. PLoS ON
5 תגובות
אילתור טוב הוא לא סתם להתפרע ו"לצאת מהקוים". אילתור טוב יש בו אלמנט של אינטגראציה טובה עם החוקים המוסיקאליים. היציאה והחזרה אל המנגינה הבסיסית והמוסיקה הסדורה, אמורים להיות מבוצעים בזרימה וחיבור טיבעי. וזה מעשה אומנותי.
בימינו נפוץ מאוד השימוש בפסנתרים חשמליים שהם כמובן קטנים ונוחים להובלה.
מובן מאליו שלצורך הניסוי ההבדל בין סוגי הכלים זניח משום שאותו אילתור בדיוק מתרחש בין אם הקלידים מפעילים פטישים של פסנתר או מעגלים חשמליים של מקלדת כלשהי.
איך לכל הרוחות הכניסו פסנתר ל mri ?
לנקודה
הכוונה היא שנפגין יצירתיות אקראיות לדוגמא בציורים שלי אני בהתחלה משחרר קווים אקראים והופך אותם לציור
כן,בתי הכלא מלאים באנשים שכיבו את אותם אזורים קדמיים.
הייתי אומר שההמלצה לכבות מידי פעם את אותם אזורי בקרה מיועדת לאותם בני אדם שהיצרים והדחפים שלהם לא הרסניים…