סמנכ”ל הנדסה בחברת יס, איציק אלייקים היה בקזחסטן והוא מדווח על חוויותיו, כמו גם על ההיבט של חברת יס, הלקוחה הגדולה ביותר של הלווין עמוס 2
תמונת נוף מבייקונור
סמנכ”ל הנדסה בחברת יס, איציק אלייקים, דיבר איתנו ממוסקווה, שם הוא ביצע חניית ביניים בדרך בחזרה לארץ. מטרת השיחה היתה לדעת מה ההשפעה של השיגור המוצלח על יס. אבל לא יכולנו להתאפק וביקשנו ממנו לספר מעט מחוויותיו בבייקונור.”
“המקום הוא מיוחד, הוא נמצא באיזור בייקונור שהיה מרכז השיגורים של ברית המועצות ומשם העיפו המון לווינים. יש שם יישובים שבזמנו היו מיושבים – עיר עם 100 אלף תושבים שהצטמצמה ל-20 אלף בגלל כל השינויים. יש המון בניינים עזובים ויש קצוות – טכנולוגית טילים מתקדמת יחד עם הזנחה של בניינים. סך הכל האוכלוסיה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות והיתה פה חוויה גם של ערב חג החנוכה שהדלקנו נרות חנוכה ביחד עם סביבה של עץ אשוח ביחד עם מהנדסים צרפתיים. אווירה מיוחדת ואפילו סמלית – בהדלקת נר שמיני של חנוכה.”
הקור היה בסביבות מינוס עשר מעלות, נורא קר כאן. נקודת התצפית היתה בערך קילומטר מהמשגר והעוצמה של בעירת הטיל זה משהו שהאיר את כל הסביבה. זה כבר השיגור הכמעט 1,700 של הטיל מהסוג הזה אבל תוספת הפריגאט המחברת בין הלווין לבין הטיל התלת שלבי – זה היה בסך הכל השיגור החמישי. בסך הכל זה מראה מדהים.
חצי שעה לפני השיגור יש מרפסות שעוטפות את הטיל כדי לטפל בו, ואז הן נפתחות לזוית של 45 מעלות והטיל עומד בפני עצמו עם תמיכה מלמטה. בזמן ההצתה של המנועים, התמיכה של הטיל מלמטה נפתחת ומשתחררת והטיל עולה למעלה. זה מראה מדהים. מידת האור עצומה.”
“אפשר לומר שעמוס 2 עולה לאוויר לא מעט בזכות Yes”
הבנו מדבריו של צבי קופלמן, ראש מינהל לוויני תקשורת במבת-חלל בתעשיה האווירית, ש- Yes היא אחת המרוויחות העיקריות מהשיגור המוצלח של עמוס 2. אתה יכול לפרט?
“מכיוון שהלווין עמוס 2 הוא בעל עוצמות גבוהות יותר מעמוס 1, הוא יאפשר לחברת Yes הרחבת הקיבולת הלווינית, כך שהיא תוכל להוסיף מגוון רחב של ערוצים, תוכניות ושירותים אינטראקטיביים; ובנוסף, להגדיל את זמינות המערכת, מכיוון שהעוצמה של הלווין גבוהה יותר”.
מה זה אומר?
“מבחינת זמינות העורק ושרידות המערכות, ככל שהעוצמה גבוהה יותר, אוכל לקלוט את השידור באנטנות קטנות יותר. אפילו אם האנטנה לא תהיה מכוונת היטב, עדיין בעמוס 2, בגלל עודף העוצמה, המערכת לא תרגיש. אלו היתרונות שאנחנו קוראים לםה יתרונות בזמינות העורק הלוויני. בנוסף, עצם הרחבת הקיבולת הלווינית מאפשרת להכניס שירותים חדשים, ובעצם הם יוצרים תשתית ואפשרות לטכנולוגיות עתידיות כמו למשל שידורי HDTV – טלוויזיה ברזולוציה גבוהה מאוד. אלו שידורים הדורשים רוחב סרט גדול, והרחבת הקיבולת מאפשרת העלאת שירות כזה עם Yes פלוס, לדוגמא”.
אתם הלקוח הגדול ביותר של עמוס 2?
“אפשר לומר שעמוס 2 עולה לאוויר לא מעט בזכות Yes. כשבחרנו את הפתרון הטכנולוגי השתתנו אותו הרבה על טכנולוגיה כחול-לבן. גם טכנולוגית ההצפנה שלנו היא טכנולוגיה ישראלית (NDS) וגם טכנולוגית דחיסת הוידאו שלנו (חברת הרמוניק), מערכת החיוב והגביה ושירות הלקוחות היא של חברת קונברג'ס הישראלית, ומערכת ניהול התוכן היא של חברת פילת מדיה. בסך הכל Yes תורמת לקידום הטכנולוגיה ויצירת מקומות עבודה בארץ, גם פטריוטיזם וגם גאווה של כחול-לבן וגם מוצרים מצוינים. לא בחרנו אותם בגלל היותם כחול-לבן, אלא בגלל היותם מצטיינים וטובים, אבל הקירבה הזו בין הלקוח לספק היא שיוצרת מוצר יותר טוב גם ללקוח וגם לספק. כולם נהנים מהקרבה. הפתרון הטכנולוגי של Yes מושתת על טכנולוגיות ישראליות מצוינות, והן החברות המובילות בתחום הזה בעולם. נוצרה תעשיה שהיא תעשיה של מובילים בתחום הזה”.
יש יתרונות טכנולוגיים נוספים ללווין החדש?
“הלווין עמוס 2 הוא בכלל לווין הרבה יותר מורכב מעמוס 1, מכיוון שיש לו עוצמות יותר גבוהות ואלומות שמכסות היטב את אירופה, את החוף המזרחי של ארצות הברית ואת המזרח התיכון. עמוס 2, חוץ ממה שאמרתי, הוא גם לווין גיבוי לעמוס 1, עם פקודות מהקרקע, והוא גם יהיה לווין המשך ברגע שעמוס 1 יסיים את חייו. למרות שתקלות לא מתרחשות בדרך כלל כאשר הלווין במסלול, עדיין זה מקנה שרידות מבחינת השידורים. בנוסף, המיקום שלהם בחלל, הסמיכות שלהם, מאפשרת עדיין ללקוחות שלנו לקלוט באותן צלחות את שני הלוויינים. המרחק ביניהם ינוע בין שישה ל- 70 קילומטרים, אבל עדיין עבור הצופים על הארץ, עם צלחות של Yes, הם נמצאים באותו מיקום בחלל בגלל המרחק וזוית הפתיחה של האנטנות”.
חצי ממדינת ישראל
בטקס שנערך במוצ”ש באוניברסיטת תל אביב לרגל השיגור, אמר עמיצור רוזנפלד, המנהל הטכני של פרויקט עמוס 2, בדיווח טלפוני מבייקונור, כי מדובר באיזור מדברי, ישר לחלוטין שגודלו כגודל מחצית מדינת ישראל. מזג האוויר היה בהיר, אך הקרקע עדיין היתה מלאה שלג. הוא ציין כי האיזור מלא במרתפים שבהם מאוחסנים עדיין טילים רבים מתקופת המלחמה הקרה.
ארכיון
אבודים בחלל
בלב הערבות הצחיחות של קזחסטן, ממוקמת בייקונור * העיר, שהטילה את אימתה על העולם המערבי בימי המלחמה הקרה, משמשת כיום כמשגרת טילים בינלאומית, ומארחת – בנוסף ללווין הישראלי “עמוס 2″ – גם פרויקטים אמריקניים * סיפור עלייתה והתפוררותה של עיר החלל הסובייטית
אלון גולדשטיין בייקונור, קזחסטן
” זה ' פרוטון , ' הטיל הכי גדול . ” ילדות קזחיות במרכז העיר צילום : אלון גולדשטיין
אין לכם מה לחפש בבייקונור, קזחסטן. ככה לפחות חושבים השלטונות הרוסיים. בשדה התעופה יקבלו אתכם חיילים קפואי מבט, במלון יישב דרך קבע סוכן אפ-אס-בי (שירות הביטחון הרוסי) טרדן ולא נחמד. לא תערכו שם מסע קניות בזבזני, לא תבקרו בן משפחה נשכח, לא תצאו לסיור מסביב לעיר באוטובוס דו-קומתי. האמת היא, שלא בטוח שיש לכם בכלל היכן לבקר, שכן בייקונור לא בדיוק קיימת. בחודשים האחרונים פשטו על העיר כמה עשרות ישראלים – מהנדסים, כלכלנים, אנשי יחסי ציבור ועיתונאים, כולם קשורים לשיגור המוצלח של לוויין התקשורת הישראלי “עמוס 2”, שפותח ויוצר על ידי התעשייה האווירית בעקבות הזמנה של חברת “חלל תקשורת”. לישראל אין עדיין את היכולת לשגר לוויין בסדר גודל כזה (כ-1,300 קילוגרם ) לגובה עצום (36,000 קילומטר ), ולכן “הולבש” “עמוס 2” על טיל רוסי ושוגר לחלל מהאתר ההיסטורי בקזחסטן.
בייקונור היא עיר במצור. שלושה אויבים אדירים סוגרים עליה: האדם, הטבע והזמן. האדם הקיף אותה בגדרות ובחומות, הציב סביבה שומרים חמושים וזיהם את האוויר ואת הקרקע בגזים רעילים ובחומרים רדיואקטיביים. הטבע מקיף את העיר במרחבים עצומים וריקים, לאן שתפנה לא תיתקל אלא בשיחים יבשים ובמישור אינסופי, מושלג בחורף וסדוק מחום בקיץ. והזמן – כמו האוויר החורפי, גם הזמן קפא בבייקונור: מצד אחד, טילים הנושאים את מיטב הטכנולוגיה האנושית משוגרים לחלל מאתרים הסמוכים לעיר. מצד שני, ההאנגרים הענקיים, בעבר פאר היצירה הסובייטית, נכנעים לחלודה, נותנים לרוח לפורר אותם לאבק.
למעשה, בקזחסטן ישנן שתי ערים בשם בייקונור. האחת, הוותיקה יותר, נמצאת לא הרחק מגבול רוסיה-קזחסטן. אין בה שום מפעל מפורסם, גם לא קבוצת כדורגל מצליחה, ספק אם שמעתם עליה בכלל. בייקונור השנייה לעומת זאת, מפורסמת הרבה יותר. זו היא בייקונור שהטילה את אימתה על העולם המערבי בימי המלחמה הקרה, בייקונור שקיבלה את שמה הרשמי רק באמצע שנות התשעים, לאחר שעד אז נקראה לנינסק.
בייקונור החדשה נמצאת כ-300 קילומטר מבייקונור המקורית, באמצע ערבות קזחסטן, טיפה אחת של מעשה ידי אדם באמצע ים של ריקנות עצומה. כ-60 אלף תושבים מתגוררים שם, 60 אחוז מהם קזחים, השאר רוסים. פעם, בתחילת שנות השמונים, לפני הקריסה הגדולה, המצב היה אחר: 100 אלף איש אכלסו את בייקונור, רובם רוסים ומיעוטם קזחים. בייקונור קמה יש מאין, פשוטו כמשמעו. היא צמחה בסמוך לכפר קזחי בשם טיראטאם, באזור שבמשך מאות ואלפי שנים אכלס רק גמלים, בתים בודדים ומעט שועלים. אך אז הגיעו הסובייטים ובתוך שנים ספורות הקימו שיכונים, בנו תחנות כוח, מתחו גדרות ומעל הכל – הרכיבו טילים, שיגרו אנשים לחלל, ערכו ניסויים בראשי נפץ גרעיניים וחפרו מאות “סילואטים” – אותם בורות עמוקים ששימשו להסתרת טילים גרעיניים, מוכנים לשיגור לעבר ארצות-הברית.
עיר שינה
בייקונור הוקמה ב-1955 ומטרתה היתה אחת: לשמש כעיר שינה לעובדי הקוסמודרום – המרכז להרכבת הטילים הסובייטים ולשיגורם. האזור שבו בחר השלטון הקומוניסטי לבנות את אתר השיגור ואת העיר לא נבחר במקרה. מדובר ב-10,000 קילומטרים רבועים של מישור צחיח המאוכלס בדלילות, לא בדיוק המקום שאליו ייקלע תייר סקרן. מיד כשהגיעו, החלו הרוסים לבנות בקצב מזורז, ובתוך פחות משנתיים כבר עמדו במקום בתי מגורים, קולנוע, בית-ספר, פארק, מפעלים לייצור מימן וחומרי חמצון, שדה תעופה והאנגר לאחסון והרכבת טילים. הרוסים אף הכשירו חוף על גדות נהר הסיר-דארה הסמוך, מקום מפלט בחודשי הקיץ הלוהטים. תוכנית החלל הרוסית שעטה קדימה, הטילים הלכו וגדלו, הלכו והשתכללו, ואיתם כמות פדיהשיגור הפזורים באזור.
ב-1957 הדהימה ברית-המועצות את העולם, וזיעזעה את אמריקה, כששיגרה בהצלחה את הלוויין הראשון – ספוטניק – כדור מתכת זרוע אנטנות שהכיל משדר רדיו פשוט. אחר כך, ב-12 באפריל 1961 פתחה בייקונור עידן חדש בתולדות האנושות: מייג' ור יורי גגרין הושב בתוך קפסולת מתכת בקצהו של טיל גדול בשם “סויוז” ואחרי שלוש הקפות סביב כדור הארץ, חזר גגרין לקרקע והוכר כאדם הראשון שביקר בחלל.
כאשר ג'ון קנדי הבטיח להביא אדם אמריקני לירח עד סוף העשור, ו”מירוץ החלל” הביןמעצמתי נכנס להילוך גבוה, נכנסה העיר לפיתוח מואץ. מהנדסים רוסים הועברו לבייקונור על משפחותיהם ולמקום זרמו גם קזחים רבים, שעבדו בעיקר באספקת שירותים לכוח האדם המקצועי יותר שהועסק בקוסמודרום. באמצע שנות התשעים כבר עמדו בעיר יותר מ-350 בנייני מגורים, תשעה בתי ספר, 31 גני ילדים ו-18 בתי מלון, שלא נועדו לארח תיירים וסקרנים אלא אנשי ממשל וצבא ואורחיהם.
אך לכל אוטוסטרדה יש סוף, ולפתע נעצר הפיתוח בעיר ופגעי הזמן החלו לעשות את שלהם. עם נחיתת האדם הראשון על הירח ביולי 1969 זנחו הסובייטים את תוכניות החלל והתמקדו יותר בתוכניות הגרעיניות. פחות ופחות משאבים הוקצו לעיר ולקוסמודרום. תוכניות פיתוח תשתית רבות נשארו במגירה, ובייקונור הפכה למה שמכנים ברוסיה “עיר תחת עבודות בנייה תמידיות”.
עבר מפואר
עם התמוטטות ברית-המועצות, בתחילת שנות התשעים, הידרדר מצבה של העיר עוד יותר, שכן מספר השיגורים במקום פחת מ-60 בתקופת השיא, לכמה שיגורים בודדים בשנה. עובדים רבים פוטרו ועזבו את המקום, בלוקים שלמים ננטשו, תשתיות הכבישים, החשמל והמים ניזוקו וחלקים שלמים בעיר עדיין נראים היום כמו שכונות רפאים. הניגוד בין העבר המפואר להווה המתפורר זועק בכל פינה. ליד מלון הקוסמונאוטים, שבו התארח בזמנו גם גגרין, ניצב במרכז הרחוב דגם של טיל “סויוז”, כמעט 40 מטר אורכו. מטרים ספורים מהטיל נחבאת לה מכולת קטנה ועלובה. על המדפים קופסאות שימורים. במקרר כמה דגים מיובשים. על השולחן טלוויזיה קטנה ועתיקה המשדרת בשחור לבן, כזאת שתוכלו למצוא בשוק הפשפשים. וגם זה בקושי. בחוץ מסתובב שיכור מקומי. הוא אומר שאפשר לקנות במכולת בקבוק וודקה ב-25 רובל , פחות מדולר. “הוודקה חשובה לבריאות”, הוא אומר, “יש כאן הרבה רעל באוויר בגלל הדלק של הטילים, והוודקה היא תרופה טובה”.
בשוק המקומי, האטרקציה היחידה לצד אתרי השיגור, מוכרים קזחים מלוכסני עיניים ירקות, פירות, קישוטים לחג המולד, תבלינים, בשר, וגם שומן נגד הקור. הרוסים שעובדים בשוק מתרכזים בעיקר באזור הפרוות שמחירן גבוה יחסית. כמו בקוסמודרום, גם בשוק יש מעמדות. בכניסה לשוק מוצב שולחן קטן ועליו צנצנות, יגבני סיסוייב מקירגיסטן מוכר שם דבש שהופק בסיביר. עד לפני כמה שנים עבד סיסוייב כמהנדס חשמל בקוסמודרום, אבל היום יש פחות עבודה. “זה בסדר”, הוא אומר, “היום יותר טוב. יש יותר כסף, החיים יותר טובים”.
חורף קפוא, קיץ לוהט
אבל בכל זאת, החיים בעיר אינם פשוטים. בחורף מגיע החום עד למינימום של 35 מעלות מתחת לאפס והשלגים הכבדים חוסמים את הכבישים המעטים ואת מסילות הרכבת הרבות. בקיץ יכול החום לטפס ליותר מ-35 מעלות וסופות החול חודרות לכל מקום: לבתים, למכוניות ולעיניים. ברדיוס של עשרות ומאות קילומטרים הכל שומם. אין ערים, אין ים, אין הרים. רק מסילות שחוצות את הערבה. “במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו ממין קו גריניץ'”, כתב הסופר והדיפלומט צ'ינגיס אייטמטוב בספרו “והיום איננו כלה”. העיר בייקונור נראית כמו מפעל אחד גדול. תחנת הכוח ניצבת במרכז, הארובה הגדולה פולטת עשן סמיך, וסבך של צינורות עבים ודקים מסתעפים בתוך הסמטאות, במקביל לכבישים, בין הבתים. בצנרת זורמים מים קרים וחמים לתושבים. הצינורות הותקנו מעל הקרקע, מסבירים מקומיים, בגלל המליחות הגבוהה באדמה, הגורמת לקורוזיה ולהפרעות תדירות באספקת המים.
ב-1995, ארבע שנים אחרי קריסת האימפריה הסובייטית, חכרה הממשלה הרוסית את אזור בייקונור מממשלת קזחסטן תמורת 115 מיליון דולר בשנה – בסחורות ובחומרי גלם. הרוסים מינו ראש עיר רוסי והקימו מליציה משותפת להם ולקזחים לשמירה על החוק. מאז השתפר מעט מצבה של העיר ושל התושבים, בעיקר בזכות הפרטת השיגורים, שכן הקוסמודרום בבייקונור מספק כיום שירותי שיגור למדינות רבות בעולם. יש לך לוויין, אבל אין לך יכולת שיגור? חברת “סטארסם” – חברה מסחרית משותפת לסוכנות החלל הרוסית והאירופית – תספק לך טיל רוסי מכל דגם שתבחר (בהתאם למשקל הלוויין) ותדאג להכניס את הלוויין למסלול. והמחיר? שיגור לוויין במשקל בינוני המותקן על הטיל האמין והפופולרי ביותר, ה”סויוז”, יעלה בסביבות 40 מיליון דולר. גם האמריקנים, אגב, מבצעים את כל השיגורים שלהם מבייקונור מאז התרסקותה של מעברות החלל “קולומביה”.
סלט קוסמי
הכל מסתובב כאן סביב הקוסמודרום. בלעדיו אין לעיר זכות קיום. בשדרה המרכזית בעיר פזורים פוסטרים של טילי ענק משוגרים אל על, ארבע ילדות בנות שמונה עומדות מתחת לאחד הפוסטרים. אנחנו שואלים אחת מהן אם היא מזהה את הטיל. “זה'פרוטון', הטיל הכי גדול”, היא עונה ומוסיפה שאבא שלה “מנהל גדול” בקוסמודרום. אנחנו שואלים אותן מה הן רוצות לעשות כשיהיו גדולות, האם הן יעבדו באתר השיגור? “לא”, הן משיבות מיד, “אנחנו רוצות להיות סופר מודל”. בלילה יוצאים המקומיים לבלות בדיסקוטק קטן ששמו, איך לא, “לונה”. שירי פופ רוסיים מתערבבים כאן עם היפ-הופ אמריקני ומוזיקה הודית. צעירות רוסיות לבושות במיני ובגרביונים רוקדות לצד צעירות קזחיות בחליפות אלגנטיות וצעירים בגופיות. סלט קוסמי. מותר לעשן, אבל לא ברחבת הריקודים. אם בכל זאת נתפסתם רוקדים ומעשנים, תקבלו אזהרה מהשומר הבריון. אחרי האזהרה השלישית תאלצו לשלם לו קנס של 200 רובל במזומן. בלי חוכמות, בלי קבלות.
עתידה של בייקונור לא ברור. חברת “סטארסם” מתכננת להעביר חלק מפעילות שיגור טילי ה”סויוז” לאתר קורו שבגינאה הצרפתית, מעבר שעלול להפחית עוד יותר את מקומות העבודה בבייקונור. במקרה כזה ינטשו עוד ועוד אנשים את העיר ואת האתר, ועוד ועוד מבנים שפעם היו פאר תעשיית החלל ייכנעו למצור שהטיל הזמן על העיר.
“זה עצוב, מה שקורה כאן”, אומר עמיצור רוזנפלד, בן 60, סמנכ “ל “חלל תקשורת” לתוכניות לווייניות, שבא לכאן לשיגור “עמוס 2″. ” המקום הזה היה פעם לב-לבה של תעשיית החלל של ברית-המועצות, אבל היום הכל מתפורר, שום דבר לא מתוחזק. לפני שנה וחצי בערך עבדו כאן שמונה פועלים בהאנגר ענקי, 60 מטר גובה. הם עבדו על מעבורת חלל גדולה מסוג'בוראן'. פתאום ההאנגר הישן קרס וקבר אותם ואת המעבורת מתחת להריסות. השמועה אומרת שהממשל אפילו לא טרח להשקיע את הכסף כדי לחלץ את הגופות משם”. אם הסיפור הזה נכון, הגופות עדיין קבורות בהאנגר ההוא, משמשות כחלק מאנדרטה חלודה של מעצמה שהיתה ואיננה עוד.
