פרויקט מנהטן הוכיח את כוחו של המדע המאורגן, אך גם הרחיק את המדענים מן ההכרעות המוסריות. במקביל, ידע חקלאי של משועבדים נוכס ונמחק, ותנועת האאוגניקה השתמשה בסמכות המדע להצדקת עיקור כפוי ואפליה. שלושת הסיפורים חושפים כיצד ידע וכוח השתלבו בהיסטוריה האמריקנית
אמריקה במבחנה | פרק 6 מתוך 8
כתבה זו היא חלק מסדרת „אמריקה במבחנה” לציון 250 שנה לארצות הברית, הבוחנת כיצד נבנתה המעצמה המדעית הגדולה בעולם – ואת הסתירות החברתיות, המוסריות והפוליטיות שנלוו להתפתחותה.
לפרק הקודם: המדינה שבנתה את עמק הסיליקון – והיזמים שהעדיפו לשכוח אותה | לכל פרקי הסדרה
בפרק הקודם בסדרת „אמריקה במבחנה” ראינו כי עמק הסיליקון לא צמח רק מיוזמה פרטית, אלא גם ממימון ממשלתי, מחוזים צבאיים, מאוניברסיטאות וממדיניות הגירה. הפרק הנוכחי בוחן צד אחר של אותו קשר בין מדע לכוח.
המדע האמריקני הרחיב את גבולות הידע, האריך חיים ויצר טכנולוגיות ששינו את העולם. אך המערכת שהעניקה למדענים משאבים והשפעה שירתה גם מטרות הרסניות, אימצה לעיתים תפיסות גזעניות והעלימה את תרומתם של אנשים שלא הורשו להיכנס למוסדות המדע.
שלושה מאמרים בגיליון המיוחד של Science מציגים ביטויים שונים של אותה בעיה: פרויקט מנהטן, הידע החקלאי של משועבדים והתנועה האאוגנית. במבט ראשון מדובר בנושאים רחוקים זה מזה. אולם שלושתם מעלים שאלות דומות: מי רשאי לייצר ידע, מי מקבל עליו קרדיט, מי מחליט כיצד להשתמש בו – ועל גופם וחייהם של מי מופעל הכוח המדעי.
פרויקט מנהטן: מדע בקנה מידה שלא נראה קודם
פרויקט מנהטן היה אחד ממיזמי המדע וההנדסה הגדולים והמהירים בהיסטוריה. הוא הפך בתוך שנים מעטות מחקר תאורטי חדשני לתעשייה שלמה שנועדה לייצר נשק גרעיני.
המחקרים הראשונים במימון ממשלת ארצות הברית החלו בסוף 1939, בעקבות אזהרות של מדענים ופליטים מאירופה שחששו כי גרמניה הנאצית מנהלת מרוץ חשאי לפיתוח פצצה. בשנת 1942 הועברה האחריות לייצור הנשק לחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית, ועד קיץ 1945 כבר היו הפצצות הראשונות מוכנות לניסוי ולשימוש.
הפרויקט שילב מימון פדרלי עצום, יכולת תעשייתית, תשתיות אנרגיה, לוגיסטיקה צבאית ועבודתם של יותר מחצי מיליון בני אדם. עשרות אלפי מדענים ומהנדסים השתתפו במאמץ, ובהם מהגרים רבים מאירופה שהביאו עמם ידע וניסיון מדעי.
לא היה מדובר רק במעבדה בלוס אלמוס. ברחבי ארצות הברית הוקמו או הורחבו מתקנים להפקת חומרים, לפיתוח מכשור ולייצור רכיבים. ההשקעות בתשתיות חשמל מתקופת הניו דיל סייעו לאפשר את הפרויקט, משום שחלק מתהליכי הייצור דרשו כמויות עצומות של אנרגיה.
פרויקט מנהטן הראה מה יכולה מדינה להשיג כאשר היא מחברת בין מדע, הנדסה, תעשייה וכסף ציבורי ומעניקה למטרה אחת עדיפות כמעט מוחלטת.
מדוע „פרויקט מנהטן חדש” אינו תמיד מחמאה
מאז תום המלחמה הקרה הפך הביטוי „פרויקט מנהטן” למטפורה חיובית. פוליטיקאים, מדענים ויזמים מציעים שוב ושוב להקים „פרויקט מנהטן” לפתרון משבר האקלים, לפיתוח אנרגיית היתוך, למאבק במחלות או לקידום בינה מלאכותית.
הכוונה בדרך כלל ברורה: ריכוז משאבים, גיוס מיטב המוחות, קביעת יעד שאפתני והסרת מכשולים ביורוקרטיים.
אלא שההיסטוריון אלכס ולרשטיין מזכיר כי המטפורה מוחקת חלקים מרכזיים מן הפרויקט המקורי. זה היה מיזם צבאי סודי שנוהל כמעט ללא פיקוח ציבורי, חרג במידה רבה מן ההערכות התקציביות הראשונות והסתיים בשימוש בנשק להשמדה המונית נגד שתי ערים.
מי שקורא ל„פרויקט מנהטן” חדש מתכוון בדרך כלל למהירות ולמשאבים – לא להסתרה, להיעדר הפיקוח ולהשלכות ההרסניות. אך אי אפשר להפריד לחלוטין בין הצדדים האלה. המבנה שאפשר לפרויקט לפעול במהירות היה גם המבנה שצמצם דיון ציבורי ומוסרי.
מערכת שתוכננה להרחיק ביקורת
הסודיות בפרויקט מנהטן לא הייתה רק אמצעי להגנה מפני ריגול. לפי ולרשטיין, המערכת נבנתה גם כדי להימנע מביקורת חיצונית, ובמיוחד מפיקוח של הקונגרס, וכדי להגביל דיונים פנימיים על השימוש בתוצאות המחקר.
בשלבים הראשונים מילאו מדענים תפקידים מנהליים חשובים. לאחר שהשליטה הצבאית התבססה, הם נתפסו יותר ויותר כמומחים טכניים. דעותיהם הפילוסופיות והמוסריות קיבלו משקל מועט כאשר התנגשו עם העדיפויות המבצעיות של הצבא.
המדענים התבקשו לפתור בעיות: כיצד להפיק חומר, כיצד לבנות מנגנון, כיצד לבדוק שהמערכת תפעל. השאלה אם להשתמש בנשק, נגד מי ובאילו תנאים נותרה בעיקר בידי ההנהגה המדינית והצבאית.
חלק מן המדענים ניסו להשפיע. ליאו סילארד, שהיה מן הפעילים המרכזיים בשכנוע הממשל להתחיל את התוכנית, הוביל לקראת סוף המלחמה עצומה שקראה להימנע משימוש מיידי בפצצה נגד ערים יפניות. מדענים אחרים תמכו בהדגמה מוקדמת או בהסדרה בינלאומית. הם לא הצליחו לשנות את ההחלטה.
המדען אינו רק „מי שבנה את הכלי”
אפשר לטעון שהשימוש בטכנולוגיה הוא באחריותם של נבחרי הציבור והצבא, ולא של החוקרים. מדענים אינם בהכרח מומחים למדיניות חוץ, משפט או מוסר, והענקת זכות וטו למדען על שימוש בתגליתו אינה בהכרח דמוקרטית.
אבל גם הגישה ההפוכה בעייתית. אם מדענים נתפסים רק כספקים של פתרונות טכניים, הם יכולים להתנער מכל אחריות לתוצאות עבודתם. הממשלה יכולה ליהנות מסמכותם ומכישוריהם, אך להשתיק אותם ברגע שהם שואלים שאלות על מטרת הפרויקט.
פרויקט מנהטן יצר מודל חדש של מדע אמריקני שבו „ידע הוא כוח” קיבל משמעות ממשית וקיומית. מעמדם של המדענים התחזק, אך יחד איתו גדלו האחריות הציבורית, החשד והוויכוח על גבולות תפקידם.
הסודיות שנראתה כאמצעי זמני של תקופת מלחמה לא נעלמה לחלוטין. היא נעשתה חלק ממערכת המחקר הביטחונית והגרעינית של המלחמה הקרה, והשפיעה על היחסים בין מדענים, הצבא והמדינה במשך עשרות שנים.
ידע מדעי יכול להימחק גם בלי להיות סודי
הסיפור השני אינו עוסק במעבדה מסווגת, אלא בשדות אורז, קנה סוכר, טבק, אינדיגו ופקאן.
ההיסטוריה המקובלת של המדע האמריקני נוטה להתמקד באוניברסיטאות, ממציאים, בעלי פטנטים ומדענים ששמותיהם נרשמו בספרים. אבל ידע חשוב נוצר גם מחוץ למוסדות האלה – ולעיתים בידי אנשים שלא הוכרו כלל כבעלי זכויות, קל וחומר כחוקרים.
הבוטנאית ברונדה ל׳ מונטגומרי מזכירה כי בשנת 1776 אישה שחורה לא הייתה יכולה בדרך כלל לרכוש השכלה פורמלית או להתמנות לפרופסורית. רבים מאבותיה היו נחשבים על פי החוק לרכוש של אדם אחר.
אולם שלילת זכויות לא ביטלה ידע. אפרו־אמריקנים משועבדים היו חקלאים, מגדלים, נסיינים ומומחים לצמחים. הם בחנו זנים, שיטות שתילה, תנאי קרקע והרכבות עצים, אך עבודתם לא תועדה באותה דרך שבה תועדה עבודתם של מדענים לבנים.
אנטואן ועץ הפקאן המסחרי
אחת הדוגמאות שמביאה מונטגומרי היא אנטואן, אדם משועבד בלואיזיאנה. בשנת 1846 הוא יצר באמצעות הרכבה את זן הפקאן המסחרי המורכב הראשון.
ההרכבה דורשת הבנה מעשית של תכונות העץ, עונות השנה והדרך שבה ניתן לחבר רקמות משני צמחים כך שימשיכו לצמוח יחד. אנטואן ביצע ניסוי חקלאי שהייתה לו השפעה מסחרית, אך מעמדו המשפטי והחברתי מנע ממנו לקבל הכרה הדומה לזו שהייתה ניתנת לממציא או לחוקר חופשי.
גם ידע בגידול טבק וקנה סוכר שוכלל בידי משועבדים רבים, ששמותיהם לא נשמרו. כאשר מומחיותם הוכרה, היא נרשמה לא פעם לזכות בעלי המטעים.
זהו מנגנון שונה מהסודיות של פרויקט מנהטן: הידע אינו מוסתר מן הציבור, אלא מופרד מן האנשים שיצרו אותו.
נשים ממערב אפריקה והכלכלה של האורז
האורז נעשה גידול רווחי מאוד בדרום־מזרח ארצות הברית. במשך שנים תוארה הצלחתו בעיקר כהישג של בעלי המטעים. אך נשים מאזורים במערב אפריקה הגיעו עם מסורות ארוכות של שתילת אורז, גידולו, קצירתו ועיבודו.
מומחיות זו הייתה כה חשובה עד שאנשים מאזורים שבהם גידלו אורז היו יעד מועדף לסוחרי עבדים. בעלי המטעים לא קנו רק כוח עבודה; הם ניצלו ידע חקלאי שנצבר במשך דורות.
גם גידול האינדיגו, ששימש להפקת צבע והכניס הכנסות גדולות למושבות ולארצות הברית הצעירה, נשען על ידע אפריקני שהובא בידי משועבדים.
המקרים האלה מחייבים להרחיב את ההגדרה של מדען. ידע אינו נוצר רק בידי מי שכותב מאמר, עובד באוניברסיטה או רושם פטנט. הוא נוצר גם מתוך ניסיון מצטבר, תצפיות שיטתיות, ניסוי וטעייה והעברת מומחיות בין דורות.
מדוע הקרדיט חשוב גם מאות שנים לאחר מכן?
אפשר לטעון שאין אפשרות לשחזר את שמותיהם של אנשים שלא תועדו, ולכן מוטב להתרכז בתגליות עצמן. אבל מחיקת הקרדיט אינה רק עוול סמלי.
כאשר ההיסטוריה מציגה את המדע כהישג של קבוצה מצומצמת, היא משפיעה על השאלה מי נתפס כיום כבעל יכולת מדעית. צעירים שאינם רואים אנשים הדומים להם בסיפור המדע עלולים להסיק שאין להם מקום בו. מוסדות עלולים להמשיך לחפש מצוינות רק במקומות שבהם חיפשו בעבר.
הכרה בידע של משועבדים גם משנה את הבנת הכלכלה האמריקנית. עושרם של בעלי המטעים לא נוצר רק מבעלות על אדמה ומכוח עבודה כפוי, אלא גם מהפקעת קניין רוחני ומומחיות.
מונטגומרי מדגישה כי קיימים כיום מיזמים המבקשים לחשוף את המורשת הבוטנית של שחורים, ילידים וקבוצות אחרות. המטרה אינה להוסיף מספר שמות לרשימה חגיגית אחת לשנה, אלא להבין מחדש כיצד נוצר המדע ומי שילם את מחירו.
האאוגניקה לא הייתה רעיון נאצי מיובא
הסיפור השלישי עוסק בשימוש בסמכות המדע כדי להחליט מי ראוי להתרבות.
אאוגניקה נשענה על הטענה שתכונות מורכבות כמו עבריינות, אינטליגנציה, עוני, „סטייה” או מה שכונה אז „רפיון שכלי” עוברות בתורשה באופן פשוט יחסית. מכאן נגזרה הטענה שמדינה יכולה לשפר את האוכלוסייה באמצעות עידוד התרבותם של אנשים שנחשבו „מתאימים” ומניעת התרבותם של מי שסווגו „בלתי מתאימים”.
התנועה מזוהה כיום בעיקר עם גרמניה הנאצית, אך למשטר הנאצי קדמה תנועה אאוגנית חזקה בארצות הברית.
בשנת 1907 חוקקה אינדיאנה חוק שאפשר עיקור כפוי של אנשים שהוחזקו במוסדות. אוסאגי ק׳ אובסוגי מציין כי זה היה החוק האאוגני הראשון מסוגו בעולם. מדינות נוספות אימצו חוקים דומים, והאאוגניקה נעשתה חלק מן השיח המדעי, הרפואי והפוליטי האמריקני.
מדענים ואנשי ציבור העניקו לרעיון לגיטימציה
האאוגניקה לא הייתה אמונה שולית של קיצונים בלבד. ביולוגים ובהם צ׳רלס דבנפורט הציבו אותה במרכז עבודתם. רעיונות אאוגניים השפיעו גם על אנשי ציבור ותחומים שנחשבו מתקדמים, ובהם שמירת טבע, בריאות הציבור ותכנון אוכלוסייה.
הסמכות המדעית שיחקה תפקיד מרכזי. כאשר רופא, ביולוג או סטטיסטיקאי הציג עוני, מוגבלות או התנהגות חברתית כתכונה תורשתית, מדיניות מפלה קיבלה מראית עין של עובדה ניטרלית.
הבעיה לא הייתה רק מדע „רע” במובן של טעויות מדידה. הערכים החברתיים קבעו מלכתחילה אילו תכונות נחשבו רצויות, מי הוגדר נטל ומי קיבל כוח לסווג אחרים.
גרמניה הנאצית למדה מן החקיקה האמריקנית וממשטר ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית כאשר פיתחה את חוקי הגזע שלה. בחלק מן המקרים אף מצאו משפטנים נאצים שהמדיניות האמריקנית קיצונית מדי לצורכיהם באותה עת.
נפילת הנאצים לא סיימה את העיקור הכפוי
לאחר מלחמת העולם השנייה נעשתה המילה „אאוגניקה” פסולה בגלל הקשר שלה לפשעי הנאצים. אך רבות מן ההנחות והפרקטיקות נמשכו תחת שמות אחרים.
צפון קרוליינה הפסיקה את תוכנית העיקור הכפוי שלה רק בשנת 1974. קליפורניה סיימה את תוכנית העיקור במוסדות ובבתי החולים של המדינה בשנת 1979.
לפי אובסוגי, עיקורים של נשים כלואות בבתי סוהר בקליפורניה בוצעו גם בעשורים מאוחרים בהרבה, והמדינה אסרה במפורש עיקור כפוי של אסירות רק ב־2014.
המשכיות זו מלמדת שלא די להחליף מונח. התפיסה שלפיה בעיות חברתיות הן תוצאה של „דם פגום”, ושלאנשי מקצוע ולמדינה מותר להגביל את זכותם של אחרים להביא ילדים לעולם, יכולה להתקיים גם בלי להשתמש במילה אאוגניקה.
האם עריכת גנים מחזירה את האאוגניקה?
טכנולוגיות של הפריה בסיוע רפואי, אבחון גנטי ועריכת גנים מעוררות מחדש את השאלה מי בוחר אילו תכונות יעברו לדור הבא.
חשוב להבחין: טיפולי פוריות, אבחון גנטי ועריכת גנים אינם אאוגניקה מעצם קיומם. ניתן להשתמש בהם כדי למנוע מחלות קשות, לסייע למשפחות ולהרחיב את חירותם של אנשים.
הסכנה מתעוררת כאשר ההחלטה עוברת מטיפול במחלה לבחירה בתכונות שמעניקות יתרון חברתי; כאשר גישה לטכנולוגיה שמורה לעשירים; כאשר אנשים עם מוגבלויות מוצגים כחיים שמוטב היה למנוע; או כאשר המדינה, חברות ביטוח ומוסדות רפואיים מפעילים לחץ על החלטות הרבייה של אנשים.
אובסוגי מזכיר כי רוברט אדוארדס, מחלוצי ההפריה החוץ־גופית וחתן פרס נובל, החזיק בעצמו בדעות אאוגניות. הדבר אינו הופך את ההפריה החוץ־גופית לטכנולוגיה אאוגנית, אך הוא מדגים כיצד טכנולוגיה מועילה יכולה להשתלב גם בחזון חברתי בעייתי.
האתגר הוא לא לעצור את החדשנות, אלא לוודא שהשימוש בה אינו משחזר היררכיות ישנות בשפה חדשה.
שלוש דרכים שבהן כוח מעצב ידע
פרויקט מנהטן, החקלאות בתקופת העבדות והאאוגניקה מציגים שלושה יחסים שונים בין מדע לכוח.
בפרויקט מנהטן המדינה ריכזה ידע ומשאבים, אך הגבילה דיון בשימוש בתוצאה. במקרה של המשועבדים, החברה ניצלה ידע והפרידה אותו מן האנשים שיצרו אותו. באאוגניקה, מוסדות המדע העניקו לגיטימציה להפעלת כוח ישיר על גופם ועל חירותם של אנשים.
בכל שלושת המקרים, השאלה אינה אם המדע „טוב” או „רע”. ידע על ביקוע גרעיני יכול לשמש מחקר, אנרגיה או נשק. ידע בגנטיקה יכול לסייע בריפוי מחלות או לשמש להצדקת אפליה. מומחיות חקלאית יכולה להאכיל אוכלוסיות או להעשיר מערכת המבוססת על עבודת כפייה.
המדע אינו קובע לבדו את מטרותיו. אלה נקבעות באמצעות מוסדות, תקציבים, חוק, יחסי כוח והערכים של החברה שבה הוא פועל.
לא למחוק את ההישגים – ולא את המחיר
הכרה בצד האפל של המדע האמריקני אינה מחייבת שלילה של הישגיו. להפך: דווקא מפני שהמערכת המדעית האמריקנית הייתה חזקה כל כך, חשוב להבין כיצד הופעל כוחה.
ביקורת היסטורית אינה ניסיון לשפוט את העבר רק לפי ערכי ההווה. כבר בזמן אמת היו מדענים, פעילים ואזרחים שהתנגדו לסודיות, לעיקור הכפוי, לעבדות ולאפליה. קיומן של מחלוקות אלה מוכיח שהחלופות היו נראות לעין גם אז.
המבחן של מערכת מדעית אינו רק כמה תגליות היא מייצרת, אלא אם היא מאפשרת ביקורת, מכירה במי שיצרו את הידע ומונעת שימוש בסמכות המדע כדי לשלול זכויות.
לימוד ההיסטוריה אינו מבטל את הקדמה. הוא מאפשר לדרוש קדמה שאינה חוזרת על אותם עוולות.
למאמר המדעי: פתיחת המאמר המדעי
עוד בנושא באתר הידען
- היהודים, הנאצים והמירוץ אחר פצצת האטום — על המדענים שנמלטו מאירופה, האזהרות מפני תוכנית גרעין נאצית והדרך שהובילה לפרויקט מנהטן.
- אדוארד טלר: מהאזהרה מפני „פצצה נאצית” ועד חזון פצצת המימן — על מעורבותו של טלר בפרויקט מנהטן, הוויכוחים בין המדענים לאחר המלחמה והמעבר למרוץ החימוש הגרעיני.
- על אאוגניקה וגנטיקה – כיצד תשנה ההנדסה הגנטית את חזון הגזע העליון — דיון בהיסטוריה של האאוגניקה ובסכנה שחידושים גנטיים ישמשו להעמקת אי־שוויון ולבחירת תכונות.
- המדע כ„תשוקה פרומתאית” או ככלי לתיקון העולם? — על הקשר בין דטרמיניזם ביולוגי, אאוגניקה, עיקור ואחריותם החברתית של מדענים.
- קתרין ג׳ונסון, המתמטיקאית שחישבה את המסלול לאפולו 11 – מודל לחיקוי נחוץ — על אחת הנשים האפרו־אמריקניות שעבודתן החיונית בנאס״א זכתה להכרה ציבורית רק לאחר שנים.
- רוזלינד פרנקלין – המדענית שהתהילה נגזלה ממנה — מקרה נוסף שבו תרומה מדעית חיונית לא קיבלה במשך שנים את המקום הראוי לה בסיפור הרשמי של התגלית.
