מי ימלל מעשיות ישראל

שלוש גרסאות לאמת. שלושה מקורות הסטוריים מוסרים דיווחים שונים על השתלשלות העניינים שהובילה למרד החשמונאים ולאירועים אותם אנו מציינים בחנוכה

פרק מבוא זה שיפתח את הסדרה על בית חשמונאי מבקש להציג בפני הקוראים את הפרובלמטיקה המחקרית בזיקה לתקופה המדוברת, היינו הרבע האחרון של המאה השנה לפנה”ס.

במהלך ההיסטוריוגרפיה ובעיקר ההיסטוריולוגיה – מחקר ההיסטוריה והוראתה – נוצרה אצלנו, כמובן באינדוקטרינציה של משרדי החינוך לדורותיהם, מין שבלונה, סרגל אירועים, לוגי במידה מסויימת, כשאירוע רודף אירוע, וכשאירוע נגרם על ידי קודמו ומזין את הבא אחריו. ומסתבר שהדברים לא-כל-כך מסתדרים, ובעיקר על רקע מיקרוסקופיות המקורות ובעיית אמינותם.

יוסף בן מתתיהו, בהסתמכו על מקבים א’ כותב בספרו השנים-עשר מתוך חיבורו “קדמוניות היהודים”, את הדברים הבאים: ישוע-יסון, אחי הכוהן הגדול, זכה בכהונה הגדולה מידי המלך הסורי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס בשנת 175 לפנה”ס, כך “סתם” ללא כל הסבר, וזאת בבחינת חריגה מהמדיניות הסלאוקית, הסורית-הלניסטית, עד כה, שמיעטה עד מאוד את מידת התערבותה בענייניה הפנימיים של יהודה, למרות שזו האחרונה היתה משועבדת לה.

החריגה ממהלך זה עשויה להיות מוסברת, כך על פי יוסף בן מתתיהו, על שום העדר בן בוגר לכוהן הגדול המכהן, לכשנפטר, אך עם זאת נשארת יוזמת המלך אנטיוכוס עלומה.
בכל מקרה בין יסון לבין מנלאוס, אחיו של שמעון, נגיד המקדש (הממונה על משק המקדש), התגלעה מחלוקת חריפה. מנלאוס נמנה על משפחת כוהנים מכובדת, היא משפחת בלגה המתיוונת, מה שהיווה מנוף לפילוג בין תומכי יסון שהיוו רוב לבין תומכי מנלאוס שנמנו על המשפחה האצולתית, רבת הנכסים וההשפעה הפוליטית, הלוא היא משפחת בית טוביה.

מנלאוס וסיעתו נמלטו לסוריה, נפגשו עם אנטיוכוס, והודיעו לו כי ברצונם לעזוב את חוקי אבותיהם (כפי שאושרה וגובשה בכתב הזכויות שהעניק אנטיוכוס השלישי ליהודי יהודה מלאחר ההשתלטות הסורית על שטחי הכיבוש של בית תלמי המצרי בשנת 198 לפנה”ס) ולפתוח במקביל תהליך של התיוונות ביהודה תוך כדי ציות מלא לחוקי המלך. ובכדי להפוך, כך דומה, את ירושלים לעיר פוליס בנוסח הלניסטי, קבלו הללו רשות להקים בירושלים גימנסיון, היינו מסגרת חינוכית בעלת הדגשה ספורטיבית, כמקובל בערי פוליס אחרות ברחבי הממלכות ההלניסטיות, ובכלל זה הקפידו על העימול והתחרויות בעירום תוך שם מכסים את אזור מילתם.

ובכן, אם יוסף בן מתתיהו מסתמך על חיבור מקבים א’, שלמעשה לנגד עיניו היה רק ספר זה מונח, נפנה למקור ונבחן אותו מול כתבי יוסף בן מתתיהו.

כבר בפתיחת החיבור מקבים א’ נמסר כדלקמן: “בימים ההם (שנת 175 לפנה”ס, היא שנת עלייתו של אנטיוכוס הרביעי לשלטון) יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמור – נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו (רמז להתיוונות מחד ולביטול הברית המיתולוגית בין אברהם לאלוהים), כי מן היום אשר סרנו מעימהם (מתרבות הגויים) מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם ויתנדבו אנשים מן העם (רמז למנלאוס ולבית טוביה) וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים, ויבנו גימנסון בירושלים כמשפטי הגויים (בהתאם לדפוס הארכיטקטוני ולניהולי ההלניסטי המקובל). ויעשו להם עורלה (התעמלו בעירום ואולי אף ביצעו ניתוח פרימיטיבי ליצור מעין דימוי של אבר מין טרם מילתו). ויעזבו ברית קודש (כלומר התיוונו, ואולי אף באורח קיצוני, מהותי), וייצמדו לגויים ויתמכרו לעשות רע” (מקבים א’ א’ 15-11).

האם ה”העתק נאמן למקור”? דומה אך לא זהה. היכן יסון? היכן העימות בין מחנה יסון למנלאוס? היכן המימד החשוב של העימות בתוך משפחות הכהונה? ועוד? עם זאת ניתן בהחלט להדגיש את הדימיון בין שני המקורות.

ומה אומר בעל מקבים ב’ בנידון? באופן מפורט ומורחב הוא מספר על נחישות שאיפתו של יסון לזכות בכהונה הגדולה, והצלחתו בנידון היתה פרי יוזמתו ולא יוזמת המלך אנטיוכוס. יתירה מזו, יסון מוכן היה להשליש לקופתו של המלך הסורי אנטיוכוס, שהיתה אז ריקה כמעט ובכי-רע, סכומי עתק כדי לזכות בכהונה הגדולה, להקים בירושלים גימנסיון ואפביון (האחרון כמוסד בתר-גימנסיוני גם בעל אספקטים צבאיים כדי להכשיר את הבוגרים לפעילות פוליטית, כלכלית, חברתית וצבאית בעיר הפוליס היעודה) וכריתת ברית של “ערים תאומות” בין ירושלים לבין אנטיוכיה שהיתה עיר-ואם בממלכת אנטיוכוס. מרגע שנעתר אנטיוכוס הרביעי לבקשות יסון הגביר זה את ההלניזציה-ההתיוונות ביהודה, חידש מנהגים שאינם על פי דין תורה והביא לזלזול-מה של הכוהנים בעבודת המקדש על שום רצונם להתחרות בפעילויות הספורטיביות.

המחבר אינו מתאפק ומכריז, כמובן שנים רבות לאחר האירועים, כי “ובגלל זה באה עליהם (על היהודים המתיוונים) צרה גדולה (רמז לגזירות השמד של אנטיוכוס שנים אחר-כך) ואלה אשר למידתיהם היו הם מקנאים ואשר אליהם היו רוצים להידמות בכל, נעשו להם אויבים ומענים, כי לא דבר קל הוא לפשוע בחוקי אלוהים וזה יראה העתיד” (מקבים ב’ ד’ 17-16).
אז מדוע נענש הרוב בשל חטאי המיעוט, או שמא המתיוונים היו דווקא רוב? שאלה ללא מענה מוסמך.

בכל מקרה הדימיון בין מקבים ב’ למקבים א’ הינו רב למעט פירוט והרחבה המופיעים אצל מקבים ב’.

ומכאן מתחילה ההתפצלות בין המקורות, והדבר נובע מההתייחסות אל מסעי המלחמה של אנטיוכוס למצרים, לממלכת פטולמאיוס, היא בית תלמי.

מדובר על שני מסעי מלחמה. האחד בין שנת 170 לשנת 169 לפנה”ס והשני התנהל בשנת 168 לפנה”ס.

המסע הראשון התנהל על רקע חולשתה של מצרים, הצצה בדאגה כיצד האימפריה הרומית פוזלת למזרח אגן הים התיכון וחלומו של אנטיוכוס הרביעי ליצור רצף שלטוני על פני האגן המזרחי של הים התיכון תוך כדי יצירת אחדות דתית-פולחנית לממלכתו העתידית הצפויה מה שמסביר, בין השאר, את תמיכתו בתהליך ההתיוונות ביהודה ובפרט את תמיכתו בכהונה הגדולה הפרו-הלניסטית בירושלים.
היה זה מסע מוצלח, כשאנטיוכוס מביס את צבאות המצרים, מכתיר עצמו למלך מצרים ומתכונן לכבוש את אלכסנדריה, עיר המלוכה המצרית, ולבצר בכך את שלטונו ואת מימוש חלומו.

נפנה ונחזור למקורות הנ”ל – מקבים א’, מקבים ב’ וקדמוניות היהודים.

בעל מקבים א’ יוצר קשר סיבתי, מוזר לכאורה, בין מהלך ההלניזציה בירושלים של יסון ומנלאוס (מבלי כאמור להזכירם בשמותיהם) לבין הפריצה הצבאית של אנטיוכוס הרביעי למצרים, כאילו התממש אחד מצעדיו הנ”ל – ההלניזציה ביהודה – לפני הכיבוש של מצרים, וכמו שהצעד הצבאי היה מין תוצר של המהלך ביהודה. או אולי חיזוק לנבואת העונש הסמויה.

ומה אצל יוסף בן מתתיהו? ממש כבעל מקבים א’ אותו הכיר וממנו שאב אינפורמציה.
נפנה איפוא לבעל מקבים ב’, אשר מספר אחר-כך כיצד יסון הכין את הספורטאים בגימנסיון וביקש לשולחם למישחקים הספורטיביים המפורסמים בצור. אחר-כך הוא מרחיב על אודות היריבות בין יסון למנלאוס ואף על כהונתו המתיוונת של לוסימכוס ועוד. ורק לאחר מכן, מנותק מהאירועים ביהודה מספר על מסע המלחמה של אנטיוכוס במצרים.

הלאה. מסע הניצחון של אנטיוכוס מתואר אצל בעל מקבים א’ די בקצרה, ולפתע פתאום אנו מתוודעים כי בשובו ממצרים, ללא התייחסות לדחיית המתקפה על אלכסנדריה, בשנת 169 לפנה”ס, עבר דרך ארץ ישראל ועלה על ירושלים עם צבאו הרב, בחיל כבד “ויבוא אל המקדש בגאוה ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה … ויקח את אוצרות המטמונים אשר מצא ובקחתו הכל שב לארצו (לא לפני ש)ויעש הרג רב (בירושלים) … ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם” (מקבים א’ א’ 25-21).למה גזל? למה הרג? למה התגאה? אין לדעת על פי המקור, אלא אם כן יש למחבר כוונה להשחיר את אנטיוכוס ולהכין את ציבור הקוראים לקראת גזירות השמד.

ומה אצל יוסף בן מתתיהו, שהסתמך על מקבים א’, אך כנראה לא רק עליו. הוא מספר כי אנטיוכוס, כשלמעלה ממחצית תאוותו בידו, כשעמד להשתלט על כל ארץ הנילוס, נאלץ להתקפל משם בטקס משפיל שערכו לו הרומאים בנוכחות כל מפקדיו. והוא, טרם שב (סר וזעף) לארצו, עלה על ירושלים בשנת 169 לפנה”ס והכניעה ללא כל קרב, כשהוא נעזר בתומכיו אשר מבית (כנראה המתיוונים), הרג רבים ממתנגדיו ושדד כסף רב (מהמקדש?).
כאן מוסברת נסיגתו ממצרים, אך נעלמת עדיין הסיבה להתנקמותו בירושלים, וכמו כן לא נזכר שוד המקדש.כמו-כן, כפי שנראה בהמשך מדובר בכלל עלשנת 168 ולא 169 לפנה”ס.

נעבור איפוא למקבים ב’ ואולי משם ניוושע?

בעל מקבים ב’ מספר בכלל על שמועה שגונבה לאנטיוכוס בהיותו במצרים, בין ניצחון לניצחון, התוודע לחזון אפוקליפטי, שהנה ירושלים חווה מחזה עתידני של מרד. ולא זו אלא אף זו, נפוצה שמועה שאנטיוכוס נהרג במצרים ועל-כן עורר יסון מרד מזויין כנגד מנלאוס להדיחו. המרד תחילה הצליח אך אחר-כך נכשל ואנטיוכוס זעם על ההתמרדות כנגד הכוהן הגדול מנלאוס שנכפף לו וזכה לאמונו, ובשל כך נטש את שדה הקרב במצרים ומיהר לנקום במורדים. הוא פרץ לירושלים ביצע שם טבח אכזרי של 120,000 איש. נכנס למקדש, טימא אותו שדד את כלי הקודש ועזב את העיר בדרכו לאנטיוכיה, כשהוא משאיר בירושלים נציב אכזרי וכנופיה של אנשי זדון. מיד אחר-כך שיגר לירושלים את המצביא אפולוניוס ממיסיה וציווה עליו להשמיד את כל יהודי העיר הגברים ואת הנשים והטף למכור לעבדות. וזאת עשה בשבת, כדי למנוע מהיהודים פעולה הגנתית כלשהי.

האם נראה התהליך ורצף האירועים הגיוני? האם ינטוש את שדה הקרב בגלל שמועה? ואפילו אם חרד כי מרד זה עלול לסכן את קווי האספקה והקשר בינו לבין ממלכתו, למרות שגיאורפית יכולת השליטה של יסון על מישור החוף היתה קלושה ביותר? על מה ולמה ביקש לאבד את כל תושבי ירושלים, שהרי המרד נגד מנלאוס נוהל על ידי יסון שמאחוריו ניצבו רק כאלף תומכים, ?! ובאותו הבל-פה מדוע ישדוד את המקדש בקונטקסט ההיסטורי הנ”ל?

בעל מקבים ב’ מבין אף את עומק התעלומה ועל כן מצהיר כי “ואנטיוכוס נטרפה דעתו ולא ראה כי בעוון יושבי העיר (ירושלים) קצף ה’ לזמן מעט ויסגר את המקום. ולולא היו (תושבי ירושלים) מגואלים בעוונות רבים, כי עתה … היה מוכה גם הוא (כהליודורוס בשעתו) והיה שב מעזותו” (מקבים ב’ ה’ 18-17). כלומר מעשיו הנפשעים של אנטיוכוס נבעו מטירוף דעת, וטירוף דעת זה מנע ממנו להבין שה’ הסגיר בידו את העיר בשל עוונו היהודים.

נו באמת …?!

אלא מה? מסתבר שאנטיוכוס ערך מסע צבאי נוסף למצרים בשנת 168 לפנה”ס, ואף אז “נתקע” סמוך לאלכסנדריה, ואו אז התקיים אותו טקס משפיל שערכה לו משלחת רומית מהסנאט ודרשה ממנו במפגיע לשוב לארצו ולהניח את מצרים בלתי כבושה. ראוי לציין כי האימפריה הרומית קרצה לכיוון כיבוש כל אגן הים התיכון ובאותה שנה, 168 לפנה”ס, הכריעה רומא את הממלכה המקדונית, ערש הממלכות ההלניסטיות, וחתרה למעורבות בענייני הממלכות ההלניסטיות. מהלכים אלה בוודאי ציננו את התלהבותו הצבאית של אנטיוכוס הרביעי, מה עוד שבשנת 189 לפנה”ס הביסו הרומאים את צבאותיו של אנטיוכוס השלישי וכפו עליו תנאי כניעה משפילים.

סיפור זה נעלם מחיבורם של מקבים א’ וב’ אך, כאמור, לא מעיני בעל קדמוניות היהודים, המעיד כי אנטיוכוס עזב את מצרים מפחד הרומאים.

עם זאת קשה לחבר בין מהלך זה לבין צעדיו של אנטיוכוס בירושלים, בעיקר על רקע החיפזון להגיע לסוריה על שום צרות מבית.

האם תמו מכותיה של ירושלים? לא-ולא. בעל מקבים א’ מספר כי לאחר שנתיים ימים (ומה קרה בינתיים אין לדעת), היינו בשנת 167 לפנה”ס, וכאן הוא מתחבר לבעל מקבים ב’ המעיד על האירוע בהקשר לגמרי אחר, והכוונה לכרונולוגית (ראו כמה שורות למעלה). כלומר מחזיר אותנו בעל מקבים א’, מבלי “להזהיר” את הקוראים, לשיבתו של אנטיוכוס ממצרים (ו”שכח”) לציין את ההשפלה הרומית סמוך לאלכסנדריה. אנטיוכוס של מקבים א’ חדר לעיר עם צבאו במרמה, כשהוא מבטיח שלום, ביצע בה מעשי טבח נוראים, שדד מכל הבא ליד ושיכן בה חיל מצב שהתאכזר לאוכלוסיה.

יוסף בן מתתיהו מדווח לנו על אותו מהלך, אם כי מעט בהרחבה, כשהוא מדגיש, הגיונית והיסטורית, את הזדקקותו הנואשת של אנטיוכוס לכסף רב ואף הוא לא כרך במקרה זה את ההשפלה הרומית, עליה דיווח קודם לגבי מסעו הראשון של אנטיוכוס למצרים. כלומר שוקעים אנו במערבולת כרונולוגית ועניינית בין כל המקורות.
ומה באשר למקבים ב’? הוא כבר התייחס לכך בזיקה למסע של אנטיוכוס למצרים, אך מבחין, ובצדק, בין המסע הראשון של 170 לפנה”ס לבין המסע השני ב-168 לפנה”ס (כלומר במירווח של אותן שנתיים. הנה, “מצאו” השנתיים האבודות אצל בעל מקבים א’, אלא שבלתי ניתן לשתול את האינפורמציה הזאת אצלו מכיוון ש”שכח” לשגראת אנטיוכוס לאנטיוכיה ולהוציאו אחר-כך למסע נוסף לעבר מצרים).
נראה לכאורה שלפנינו שוני טכני, כרונולוגי, אלא שלא כך. הבלבול בין שני המסעים וקורותיהם מעמיד את המקורות הנ”ל בפני שאלת אמינות היסטורית, ופותח צוהר בעייתי אל מול עצם גזירות השמד ומניעיהם.

נעבור בקצרה לגורמי גזירות השמד של אנטיוכוס לאור המקורות הנידונים.

בעל מקבים א’, מיד לאחר ציון המכות שהונחתו על ידי אנטיוכוס על ירושלים (הבלבול הכרונולוגי) כורך אמנם את הגזירות, כרונולוגית, למהלכי אנטיוכוס בירושלים, אלא שהוא מרכך את המדיניות הסלאוקית בציינו כי אנטיוכוס ביקש מכל נתיני ממלכתו להתיוון – הוראה חריגה מאוד מהמדיניות ההלניסטית עד כה – כנראה על יסוד גיאו-פוליטי,שאין לו נגיעה ישירה ליחס כלפי היהודים.

ונובע מכך שאין קשר סיבתי נראה לעין בין גזירות השמד לבין המדיניות הסלאוקית החדשה, אלא אולי מהלכיו של אנטיוכוס בירושלים השתלבו, במידה מסויימת במדיניות האימפריאלית, הכלל-ממלכתית שלו.

אצל יוסף בן מתתיהו, בדומה לקודמו, מונחתות הגזירות כהמשך למדיניות של אנטיוכוס, אלא שאין ביניהן לבין האחדה אימפריאלית ולא צילו של דבר.

אם כן אולי ניתן להתחקות אחר השוני בין המקורות באופיו ובמחשבתו של כל סופר ומידת קרבתו או ריחוקו מן האירועים המדוברים.. בעל מקבים א’ היה מחבר בן הארץ, דובר עברית, שידיעותיו על הנעשה מחוץ לארץ ישראל מוגבלות והוא מרבה לשגות בנושאים אלה. הספר נכתב כך דומה בימיו של יוחנן הורקנוס לקראת שלהי המאה השניה לפנה”ס, אלא שהמקור העברי לא נשמר בידינו והתרגום היווני מיוחס למאה הראשנה לספ’. המחבר הוקיר מאוד את פעולותיו והגיגיו של יהודה המקבי. הוא שולל לחלוטין את ההתיוונות ומייחס כוח רב לאל.

יוסף בן מתתיהו כתב את חיבורו סמוך לשנת 100 לספ’ כספר אפולוגטי נוכח ספרי שטנה אנטי-יהודים באלכסנדריה אשר במצרים. את החיבור מקבים א’ עליו הוא מרבה להסתמך הכיר ממקור תיווך ולא באופן ישיר בלתי אמצעי. בכל מקרה היותו בן חסות רומי פוגם במידה מסויימת באמינותו כלפי אירועים שבהן היתה האימפריה הרומית מעורבת באופן ישיר או עקיף.

החיבור מקבים ב’ שנכתב במקורו ביוונית ושהיה רחב מאוד ומפורט לא נחשף בפנינו אלא רק תקציר של מחבר בשם יסון מקיריני, סופר יהודי הלניסטי, שהכיר היטב את העולם ההלניסטי מזה ואת זה הרומי מזה, ושעמדו לפניו מקורות כתובים. המחברלא הכיר כנראה את מקבים א’ ונטייתו היתה יותר צדוקית מול בעל מקבים א’ שנטה יותר אחר העולם הפרושי. זמן החיבור נע בין ראשית הכיבוש הרומי (63 לפנה”ס) לבין חורבן הבית השני (70 לספ’). המחבר דבק בדת היהודית ובעליונות האמונה היהודית והמקדש תופס אצלו מקום מאד מרכזי, אלא שאין האלוהות מויעה באופן בלי-אמצעי כדי לסייע לבני האדם.

גישתו הפרו-הלניסטית הביאה אותו להנחה כי המלכים ההלניסטים כיבדו מאוד את המקדש הירושלמי, אלא שאנטיוכוס ביקש להציג את היהדות כאנטי-הלניסטית.

הנה לפנינו שלושה מקורות, שונים בתשתיתם זה מזה, והתוצאה – השתלשלות אירועים השונים זה מזה.

ולענייננו למה הדבר דומה? לשופט שבפניו מובאות עדויות והודאות שונות לגבי אירוע מסויים. האם לא יפסוק לזיכויו של הנחשד בשל אופיין הבעייתי של המקורות, או בלשון המשפט – על סמך טענות בלתי מוכחות של התביעה?!

ומסקנתנו – אין מחד לפסול את ההשתלשלות שקדמה לגזירות השמד, אך מאידך יש להתייחס למקורות בעירבון מוגבל ולהיות זהירים מאוד בהוצאת מסקנות הנראות על פניהן כאמיתיות באופן מוחלט.

זה נוח מאוד ליצור שבלוניזציה בהוראת ההיסטוריה, אלא שזו מסוכנת, בבחנת ז’דאנוביזציה פוליטית, לאומית-לאומנית.

מותר אגב להציג בפני כל המתעניינים פשוט שלושה נאראטיבים השונים זה מזה, ושלכל אחד ניתן לקשור חוט השתלשלות היסטורית שונה.

ואידך זיל גמור!