טור דעה: הבעיה הגדולה של האנושות אינה רק מחסור בידע, אלא השימוש המעוות בו. כשהבורות הופכת למנגנון פעיל, גם חברות בעלות ניסיון היסטורי, חינוך והישגים עלולות להיקלע שוב למעגלים של פחד, שחיקה והתפוררות.
לאורך השנים אני שב וטוען שהמין האנושי אינו יכול להיחשב סיפור הצלחה גדול. זהו מין שבמקום להפנות את עיקר כוחותיו לבנייה, לשיפור ולשימור תנאי חייו, משקיע חלק ניכר מהם בהרס עצמי ובהרס הסביבה הטבעית שעליה הוא נשען. חברה אנושית שמתנהלת כך שוב ושוב אינה רק פוגעת בעולם שסביבה, אלא גם מערערת את יסודות קיומה שלה.
מבט רחב על ההיסטוריה האנושית מגלה דפוס עקבי למדי. מתוך מאות אלפי שנות קיום, רק תקופות קצרות יחסית התאפיינו ביציבות, בשגשוג ובסדר. רוב הזמן אופיין במלחמות, במאבקים, בקריסות ובכישלון מתמשך ללמוד מן העבר. גם כאשר הופיע הומו ספיינס, מין בעל יכולת קוגניטיבית מרשימה במיוחד, הוא לא הצליח למצות את הפוטנציאל שטמון בו. המשאב היקר ביותר שניתן לו, הזמן, נשחק שוב ושוב במעגלים של פחד, שליטה והרס, במקום להיות מושקע בבניית מערכות יציבות, צודקות וארוכות טווח.
בורות במקום ידע
אלא שהבעיה אינה רק מחסור בידע. להפך: האנושות צברה ידע עצום, מדעי, טכנולוגי, היסטורי ומוסרי. הבעיה היא בדרך שבה ידע זה מתווך, מסונן ולעיתים גם מעוות. כאן נכנסת לתמונה הבורות, לא כהיעדר מידע בלבד, אלא כמנגנון פעיל. זהו מצב שבו ידע אינו מוביל בהכרח להבנה, ובו עובדות אינן מבטיחות שיקול דעת. לעיתים ידע משמש כלי בידי בעלי כוח, ולעיתים הוא פשוט נבלע בתוך רעש, מניפולציה והרגלים מחשבתיים שמונעים שינוי אמיתי.
אם זהו מצבו של המין האנושי בכלל, הרי שבמקרה הישראלי התחושה קשה במיוחד. העם ששב לארצו לאחר דורות של רדיפה, הישרדות ולמידה מצטברת היה יכול, לפחות בתיאוריה, לבנות כאן חברה בוגרת יותר, מאוחדת יותר ובעלת עומק מוסרי רב יותר. אפשר היה לקוות שחוויית הסבל ההיסטורית תוליד רגישות, אחריות ויכולת להימנע משחזור טעויות ישנות. בפועל, נדמה לא פעם שדווקא כאן משתחזרים שוב אותם דפוסים מוכרים של פחד, פילוג, חשדנות וחוסר אמון.
החזון של חברה בטוחה בעצמה, הוגנת ומלוכדת, מוחלף לעיתים קרובות במציאות מתוחה, מגוננת ומפוצלת. זו אינה רק תוצאה של אויבים מבחוץ או של נסיבות קשות. זהו גם תוצר של קשר מתמשך בין הנהגה לבין ציבור. מנהיגים מזהים מצבי אי־ודאות ומנצלים אותם כדי להפעיל רגשות בסיסיים, ואילו הציבור, לעיתים מתוך פחד, לעיתים מתוך עייפות, ולעיתים מתוך חולשה ביקורתית, מספק לכך לגיטימציה. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: הבורות אינה רק תוצאה של כשל חברתי, אלא גם אחד המנועים המרכזיים שממשיכים לייצר אותו.
סיסמאות ושנאת ביקורת
במשך דורות ידעו חברות אנושיות להוקיר לימוד, חוכמה ועיון. אלא שכיום נדמה כי מוקדי כוח רבים מעדיפים ציבור עייף, מוסח ולא ביקורתי. במקום לטפח הבנה, הם מעודדים סיסמאות. במקום לעודד בירור, הם מקדמים נאמנויות עיוורות. במקום להרחיב אופקים, הם מצמצמים את השיח. במציאות כזו, אידאולוגיות קיצוניות, אינטרסים צרים וקבוצות כוח אינם רק תופעות שוליות, אלא גורמים שמעצבים את המציאות עצמה.
גם כאשר קיימים כל התנאים לשינוי, חינוך, ידע, ניסיון היסטורי, הישגים מדעיים וכלים דמוקרטיים, שום דבר אינו מובטח. בורות אינה נעלמת מעצמה. היא אינה נסוגה רק משום שהעובדות זמינות יותר. כדי להתמודד איתה דרוש מאמץ מתמשך של חינוך, של ביקורת עצמית, של עידוד חשיבה ושל נכונות אמיתית לבחון מחדש אמונות נוחות. בהיעדר מאמץ כזה, ההיסטוריה אינה מתקדמת באמת, אלא בעיקר חוזרת על עצמה בלבוש חדש.
לכן השאלה החשובה אינה כמה ידע צברנו, אלא מה אנו עושים בו. עתידן של חברות, ושל החברה הישראלית בכלל זה, תלוי פחות בעוצמתן הרגעית ויותר ביכולתן להיאבק בבורות, בפחד ובפיתוי המתמיד לוותר על מחשבה לטובת שבטיות. בלי מאבק כזה, גם הישגים גדולים עלולים להתגלות כזמניים, והכישלון עלול להמשיך להיות לא חריג, אלא דפוס.
עוד בנושא באתר הידען:
