סופו מי ישורנו/ על הספר יחסי דת, חברה ומדינה תסריטים לישראל

שלמה חסון (עורך). הוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות (159 עמ', 02-5666243)

יואב פלד

הבעיה עם מומחים, כפי שאמר דוד בן-גוריון, היא שהם כולם מומחים למה שהיה. הניסיונות להשתמש במה שהיה כדי לחזות את מה שיהיה נידונו בדרך כלל לכישלון, לפחות במדעי החברה. על כך יכולים להעיד בין היתר כישלונותיהם של המומחים לצפות את מלחמת יום-הכיפורים, את הפסדה של מפלגת העבודה בבחירות, 1977 את התמוטטות הגוש הסובייטי, ועוד מקרים רבים אחרים (ורבים ממיודעי הקוראים שורות אלה עתה ישמחו בוודאי להוסיף לרשימה כמה כישלונות מהדהדים שלי עצמי).

ובכל זאת, על איזה בסיס ניתן לנסות ולהעריך התפתחויות עתידיות, אם לא על סמך ניסיון העבר? אחת הדרכים לנסות ולחזות את העתיד, ויחד עם זאת להימנע מהסיכון הכרוך בתחזית חד-משמעית, היא לשרטט "תסריטים" המתארים מגוון של אפשרויות עתידיות, בלי להתחייב למידת הסבירות של התממשות אחת מהן. השאלה היא, מה אנחנו, או קובעי המדיניות שלמענם משורטטים תסריטים אלה, יכולים ללמוד מהתסריטים השונים?

הספר שלפנינו מציג תסריטים המתייחסים לעתיד היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל. לזכותם של מחברי התסריטים ייאמר כי הם הבינו היטב שאי אפשר לנתק את השאלה הזאת מכל שאר השאלות העומדות על הפרק, כמו
הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי יהודים-פלסטינים בתוך ישראל, הכלכלה, ההגירה לישראל וממנה וכו', כך שהתסריטים שכתבו מתייחסים למעשה לעתידה של החברה הישראלית באופן כללי. התסריטים הם תרכובות של הנחות המתייחסות לשאלות היסוד של החברה, בציונים (פלוס או מינוס) ובתמהילים שונים: הסכסוך הישראלי-ערבי ייושב או יתעצם, הכלכלה תתנוון או תפרח, העלייה/ירידה תתגבר או תיחלש, כוחם של החרדים/השמאל/הימין יעלה או יירד, וכו'.

אף על פי שהספר התפרסם בשנת ,2002 הורתו ולידתו בתקופת תהליך אוסלו, והנחות היסוד שהתמהילים השונים מבוססים עליהן מעוגנות בתקופה זו. העלייה בבולטותו של השסע החילוני-דתי בישראל במרוצת שנות התשעים נבעה מהתחושה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד לפני פתרון. הקשר בין שני הדברים איננו מסתכם רק בקביעה, הנכונה כשלעצמה, שבהעדר איום חיצוני מתגברות המחלוקות הפנימיות.

לשסע החילוני-דתי יש קשר מהותי יותר עם הסכסוך הישראלי-ערבי. הצורך של הציונות בלגיטימציה יהודית-דתית עומד ביחס ישר לעוצמתו של הסכסוך. ככל שעלותו של המפעל הציוני עולה, במונחים של דם ודמים יהודיים, אבל גם במונחים של דם ערבי, עולות ביתר שאת השאלות, האם כל זה כדאי? האם כל זה מוצדק? הדת היהודית היא המקור הנאמן ביותר לטיעונים המאפשרים לתת תשובות חיוביות לשאלות אלה. מכאן נובעים הן הדתיות הגוברת של החברה היהודית בישראל בתקופה שאחרי ,1967 והן החילון המהיר של חלק ממנה אחרי הסכם אוסלו.

כותבי התסריטים שבספר מתייחסים לקשר שבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין השסע הדתי-חילוני רק במשמעות הראשונה, השטחית יותר, של המאזן בין איום חיצוני לסולידריות פנימית. כך הם מצליחים להתמודד עם כישלונו של תהליך אוסלו בלי שזה ישפיע על הגיונם הפנימי של התסריטים. את זאת הם עושים באחת משתי דרכים: או שהתפרצותו המחודשת של הסכסוך מוצגת כהפרעה קצרת-יומין לתהליך הבסיסי של יישוב הסכסוך, או שהתמשכות הסכסוך מוצגת כהורדתו למעשה מסדר היום הציבורי (אם אין עם מי לדבר בצד השני, חבל להתווכח בינינו), וכך נותר בו מרחב מחיה רחב לשאלות של דת ומדינה.

למעשה, כפי שאנחנו יודעים היום, הסכסוך הולך ומתמשך, בעצימות נמוכה או גבוהה, ויחד עם זאת איננו יורד מסדר היום הציבורי (ויש, משני הצדדים, מי שדואג שהוא יישאר על סדר היום). מה שירד במידה רבה מסדר היום הציבורי הוא דווקא השסע החילוני-דתי. הסיבה לכך, כאמור, היא הקשר המהותי בין הסכסוך לבין צורכי הלגיטימציה של הציונות. הקשר הזה הוא שעומד מאחורי התופעה הפרדוקסלית, לכאורה, שדווקא כאשר נטל השירות הצבאי עמד בסימן ירידה (מישהו זוכר עדיין את הדיבורים על קיצור שירות החובה והמילואים?), הפך הפטור שניתן לתלמידי הישיבות החרדיות לנושא הפוליטי החם ביותר, וכאשר הנטל התגבר עכשיו בצורה ניכרת, נעלם הנושא מסדר היום.

מה ניתן איפוא ללמוד מהתסריטים על עתיד החברה הישראלית? לדעתי, לא הרבה, וזאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, בהעדר טיעון-על מנחה, או מסגרת תיאורטית כלשהי, אין לקוראי התסריטים כל דרך להעריך מהי הסבירות של התממשות תסריט זה או אחר. לכן, אם הקוראים הם קובעי-מדיניות, התסריטים אינם מספקים להם את התשתית החיזויית שהם זקוקים לה לשם קביעת המדיניות. שנית, התסריטים אינם יכולים, מעצם טבעם, להביא בחשבון התרחשויות שלא היה להן תקדים כלשהו בעבר. את מהלך ההיסטוריה של ישראל בעשור האחרון, כך ניתן לפחות לטעון, קבעו שני אירועים שלא היו ניתנים בשום אופן לחיזוי: רצח רבין ו-11 בספטמבר. היום אנחנו נמצאים, ככל הנראה, על ספו של אירוע נוסף שגם אותו לא ניתן היה לצפות לפני 11 בספטמבר: התקפה אמריקאית נוספת על עיראק, שתוצאותיה, הבלתי ניתנות לחיזוי, יכולות לשנות את פני המזרח התיכון כולו. התסריט הצופה שיחסי דתיים-חילוניים בישראל יושפעו מתוצאות ההתקפה הזאת יותר מאשר מכל התפתחות ישראלית "פנימית" הוא תסריט לא פחות סביר מאשר כל אחד מהתסריטים המופיעים בספר.

המאמר פורסם בעיתון הארץ. אתר הידען היה באותה תקופה חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן