תחת אצטלת החופש האקדמי מופיע לו באוניברסיטה בחו”ל מכחיש השואה הסמוי. הדבר בולט בעיקר בשעורי היסטוריה אירופאית מודרנית. מצפים שסטודנט להיסטוריה של המאה העשרים ירכוש ידע בסיסי אודות השואה
את השאלה הזו בדיוק שאל הכרוניקל להשכלה גבוהה בארה”ב בנובמבר האחרון והוסיף, דמיינו את השיחה הבאה שמתרחשת בכיתה: סטודנט בכיתת ספרות שואל את המרצה: “הייתי רוצה לכתוב את עבודת הסיום שלי על ספרות שואה. אני מנסה להחליט מי מבין השירים הוא הטוב ביותר, האם הפואמה “באבי-יאר” של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, או פוגת מוות של פול צלאן. המרצה עונה: “אינך יכול לענות על השאלה אלא אם תבין שהשירות הן פנטזיות פגומות. הן אינן מבוססות על עובדות. השואה אף פעם לא התרחשה”.
ישנם תרחישים דומים רבים. למשל בקורס להיסטורית ימי ביניים, מרצה יכול להשוות קטסטרופה טבעית כמו המוות השחור עם השואה ולטעון שהם שווים או אף לחשוב שהראשונה גרועה מהשנייה. או סטודנט לאומנות יכול לכתוב על ציורים ופסלים שקשורים בשואה. סטודנט למוסיקה יכול לחקור את המוסיקה במחנות הריכוז וסטודנט לאתיקה יחקור את המעמסה שהשואה מטילה על הדורות הבאים. הדעות של כל סטודנט יכולות להיות שונות ומגוונות ואף יכולות להתעלם מקיום השואה.
תחת אצטלת החופש האקדמי מופיע לו באוניברסיטה בחו”ל מכחיש השואה הסמוי. הדבר בולט בעיקר בשעורי היסטוריה אירופאית מודרנית. מצפים שסטודנט להיסטוריה של המאה העשרים ירכוש ידע בסיסי אודות השואה. זה האלף בית של ההיסטוריון המערבי המודרני. אולם מרצה באוניברסיטה מערבית יכול בהחלט להיות מכחיש שואה, תוך שהוא מעביר מסרים סמויים בכיתה לפיהם השואה לא הייתה קיימת. הוא מסוגל לסובב את ההיסטוריה על ידי טיעונים היסטוריוגראפיים מתוחכמים ומאוד הגיוניים; להסביר את האירוע ההיסטורי, כך שהיה אמנם מעשה כלשהו והייתה אכן מלחמה, יש אולי איזושהי אשמה זעירה ביותר. אולם שואה, לא ממש, היה רק משהו קטן ולא ממש משמעותי. המחקר ההיסטורי מתמקד בפירוש של מקורות ראשוניים ומסמכי ארכיון. הסכנה היא לכן שגורמים אינטרסנטיים סמויים עשויים – תחת עקרון החופש האקדמי – לטעון שהם מפרשים את המסמכים “בצורה אחרת”.
הבעיה היא שמושג “החופש האקדמי” בחו”ל פירושו שמותר ללמד קורסים מבלי להזכיר את השואה. מרצה המלמד את התחום של היסטוריה בתקופת מלחמת העולם השנייה לא נדרש בהכרח לידע בתחום היסטורית השואה, ספרות השואה, אומנות השואה ושאר תחומי השואה. למרות שלנו הדבר נראה ידע קריטי וכה משמעותי, באוניברסיטאות בחו”ל החופש האקדמי הוא מעל לכל ויותר חזק ותקף. היקף הנושאים הנלמדים הוא כה רב והמרצה נדרש להתמצא בכל כך הרבה נושאים, שבמידה שהוא מכחיש שואה סמוי, הוא מתעלם מהשואה. עד כמה שלנו זה נשמע מחריד ומזעזע והדיו של העט אינה מסוגלת לסבול לכתוב את הדברים האלה, אפילו בשם החופש האקדמי הקדוש, ישנם לכן מקרים של התעלמות מהשואה.
ישנם מרצים שמצטטים את דיויד אירווינג וטוענים כי הם פשוט מלמדים את ה”צד השני של המטבע”. כלומר הם מציגים את שני הצדדים של ההיסטוריה, היסטוריה מאוזנת: את הטענות בעד קיום השואה ונגד קיומה. אולם שום היסטוריון שמכבד את עצמו לא תומך בהכחשת השואה.
מסתבר שישנם נושאים כמו הסכסוך הערבי-ישראלי שמעלים דיון בכיתה אודות השואה בין אם המרצה מתכנן זאת ובין אם לא. מרצים מסוימים באוניברסיטאות בחו”ל מקשרים בין השואה לסכסוך הישראלי פלשתיני, כמו גם בין השואה לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה. או אז השואה אמנם עולה כדיון בכיתה, אבל היא מתקשרת לסכסוכים אחרים. היא מאבדת כך מייחודה כרצח עם שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. במידה מסוימת זוהי סוג של הכחשה של שואה, או יותר נכון צמצומה לרצח עם קטן יותר ממה שהיא הייתה באמת. והכל כמובן נהפך לנתון לויכוח חופשי לנוכח סבלם של עמים אחרים.
מה ניתן ללמוד מהמתח בין החופש האקדמי להכחשת השואה הסמויה? מצד אחד הלקח הוא שיש גבול לחופש האקדמי. אנחנו צריכים להגן על ביטוי קיצוני לחופש אקדמי. מצד שני, יטענו כל המגוננים על החופש האקדמי, שמאמצים לדכא את הכחשת השואה הסמויה באקדמיה בחו”ל תחת האצטלה של החופש האקדמי הם באופן מסורתי סכנה לחופש אקדמי זה.
http://chronicle.com/article/Does-Academic-Freedom-Protect/125295/
11 תגובות
בשורה התחתונה- הכל הבל. מלחמה אבודה מראש. רבים מול מעטים. כל שנותר, למרבה ה”פליאה”, הוא להחזיק מדינה חזקה שלא לוקחת שבויים. העולם הוא ג’ונגל ובני האדם הם רק עוד בעל חיים. פשוט הכי צבוע כדי להגיד שאיננו מתנהג לפי חוקי הג’ונגל.
נכון מאוד! במאמר נכתב שכאוכב סידיק מלמד ספרות ותקשורת המונים באוניברסיטת לינקולן בפנסילבניה. הוא השתמש בפורומים ציבוריים מחוץ לכיתה באוניברסיטה כדי להכריז שהשואה היא “תעלול”, “מיתוס” וסתם “סיפור”. הוא ציטט את דיוויד אירווינג. סידיק חושב שעל ידי זה שהוא מקדם הכחשת שואה הוא פשוט מציג את הצד השני של המטבע. למעשה הוא פשוט מסלף את ההיסטוריה.
בתחומים מסוימים כמו הנדסה, רפואה, חשבונאות, כימיה, כלכלה – השואה היא לא חלק מתוכנית הלימודים. וישנו הפרופסור להנדסה מאוניברסיטת נורסווסטרן, מכחיש השואה הידוע ארתור ר. בוץ, ששומר על השקפותיו מחוץ לכיתה. והוא אכן בתפקיד שלו כבר שנים בלי שיעיפו אותו. הוא גם פרסם ספר בארה”ב ב-1976: The Hoax of the Twentieth Century: The Case Against the Presumed Extermination of European Jewry. שאלו אותו מה דעתך על השקפותיו של נשיא איראן מחמוד אחמדיניג’ד על השואה, והוא ענה שהוא מברך עליהן והוא מצר על כך שזה לא ראש מדינה מערבית שמדבר כך. ועדיין משאירים אחד כזה באוניברסיטה. ומדוע?
סידיק מהלך על החבל הדק בין דיבור מחוץ לכיתה לבין דיבור בתוך הכיתה. כי הוא מלמד בתחום שבו השואה רלוונטית לכיתה. האוניברסיטה שלו אמרה שלא ניתן לפטר אותו בגלל פעילות מחוץ לקמפוס, ולכן את ארתור בוץ לא פיטרו בגלל פעילותו אנטי השואה מחוץ לקמפוס. ואפילו סידיק יכול לדבר בפורום ציבורי בתוך הקמפוס ולנאום נגד השואה בתוך האוניברסיטה על במה בדשא ועדיין הוא מוגן על ידי האוניברסיטה שלו.
אבל במידה שהוא מכריז שהשואה היא פיקציה בתוך הכיתה, או אז הוא מוזמן לועדת שימוע. כי אז יש חשש שהוא יכפה את דעותיו על הסטודנטים בכיתה. אבל אם הוא נואם מחוץ לכיתה את הדעות שלו ומפרסם מאמרים אנטי- השואה אין שום סיבה שבכיתה הוא לא יפלוט את אותן הדעות.
והחופש האקדמי שכל כך נשמר בארה”ב מגן על סידיק וסידיק הפנאטי מנצל אותו ומנצל את המערכת האקדמית שמגוננת על חופש האקדמי הזה.
האיגוד שקרוי The American Association of University Professors מבחין בין דיבור שעומד בסטנדרטים מקצועיים לבין דיבור שאין לו רלוונטיות לכישורים המקצועיים. ביולוג שיקבע שהאבולוציה היא שטויות במיץ עגבניות הוא בסכנת פיטורין. הכחשת שואה למישהו שמלמד היסטוריה או ספרות תציב גם כן את המכחיש במצב דומה.
אולם יש פתח מילוט למכחישים הסמויים. הם יכולים לא להסכים על המשמעות של השואה, המשמעות של האירוע ההיסטורי היא לכאורה פתוחה לדיון. אפשר לטעון: תראה כל העובדות עדיין לא ידועות, עדיין לא נתגלו כל המסמכים ואי אפשר לגלות את כל המסמכים ולכן הם יכולים לטעון שהנאצים לא ביצעו משהו מאורגן, מתועש, לא הייתה להם תוכנית מאורגנת מראש להרוג יהודים בצורה מסיבית. הכחשת שואה סמויה כזו משאירה את סידיק בתפקיד.
אגב,
אין שום דבר סמוי בהכחשת השואה של סידיק, אלא שהחוקה האמריקאית מגנה על חופש הביטוי שלו באופן הרמטי.
לו היה אומר את אותם הדברים במדינות רבות במערב, היה נענש:
http://en.wikipedia.org/wiki/Laws_against_Holocaust_denial
אפילו בארה”ב ישנם תקדימים משפטיים בתביעות אזרחיות בעניין:
http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/denial.html
טרחתי וקראתי את המאמר ב”כרוניקל” (ותודה לכותבת המאמר שהביאה את מראה המקום).
אני מציע למתעניינים להמשיך ולקרוא מעבר למבוא, ולהגיע למקרה הספציפי של כאוכב סידיק מאוניברסיטת לינקולן בפנסילבניה, המלמד ספרות ותקשורת המונים.
מעניין מאד הניתוח של התבטאויותיו, בהקשר של התיקון ה-1 לחוקה המגן על חופש הביטוי שלו (בשונה מבקנדה ומספר מדינות באירופה) – וגם על זכותו להביע דעות הזויות ומסוכנות – ומצד שני מעלה סימני שאלה תקפים ולגיטימיים אודות כשרותו האינטלקטואלית לשמש כחוקר ומרצה.
כותב המאמר ב”כרוניקל” מכיר בחופש ביטוי ובחופש האקדמי, אך מתווה תסריט לפיו
מעניין יהיה לראות כיצד יגיב המרצה הנ”ל לשאלות מתבקשות בכיתה.
במשתמע, קיים מנגנון של בקרה עצמית באקדמיה, המונע משרלטנים ושקרנים לשגשג: שום אוניברסיטה לא תשמח להעסיק מרצה שדוקטורנטים בהנחייתו נכשלים בשל בוחן מציאות מעוות, כך הכותב.
דומני שלא הבנת את מה שאמרתי.
נשוב לדוגמא של השואה.
לחקור תוצאות של הכחשת שואה זה לא אותו הדבר כמו להיות מכחיש שואה סמוי.
לחקור תוצאות הכחשת שואה זה מאוד חשוב, כי ניתן להבין מהיכן באה התופעה של הכחשת השואה. זה חשוב להבין את המניעים של הכחשת השואה, מעבר למניע האנטישמי.
יש מכחישים שונים מתחומים שונים והתופעה כשאלת מחקר היא מעניינת. זה קשור גם לתיאוריות קונספירציה.
תקרא את המאמר שבקישור בסוף הכתבה שלי מה-Chronicle of Higher Education.
בסוף המאמר יש דיון בין שני אנשים בעלי דעות מנוגדות. בדיון מסופר על פרופסור אחד מארה”ב שהוא מכחיש שואה סמוי והוא הובא לשימוע בועדת אתיקה בארה”ב. בועדה התלבטו מה לעשות בגלל החופש האקדמי ובגלל הטיעון שזכותו של כל פרופסור להחזיק באיזה דעות שהוא רוצה. זה מה שנאמר פחות או יותר בדיון בכרוניקל.
הויכוח בקרוניקל מביא את שני צידי המטבע.
למגיבה הרביעית.
צר לי, אבל חוששני שכלל איננו מסכימים אודות משמעם של חופש אקדמי, ושל חופש ביטוי בכלל.
רבים מאד המקרים שבהם מיצוי חופש זה פוגע ברשותיו של מישהו. לדוגמא, המחקר בתאי גזע, לדוגמא, מחקר והוראה המתבססים על התאוריה הדרוויניסטית.
ברור כי חופש הבטוי והחופש האקדמי אינם ערכים מוחלטים. אירווינג פעל כאקדמאי ובכל זאת הורשע בהכחשת שואה, וגם נענש קשות.
אקדמאי שיציע הצעה מעשית לטרנספר עשוי (אולי לא באקלים הפוליטי העכשווי, אבל זו שאלה לדיון נפרד) לעמוד לדין על הסתה.
לעומת זאת, ספק אם צריך להעמיד לדין אקדמאי שיחקור תוצאות אפשריות של טרנספר, חילופי שטחים, חילופי אוכלוסיה, ואפילו אם מסקנותיו לא יהיו לטעמו של מי.
ההבדל בין שני המקרים הוא בין קול קורא לבין מחקר.
…ואגב, כלל לא ברור לי הקשר שבין הנמשל למשל: ישנה הכחשת השואה (המהווה עבירה פלילית במדינות רבות) וישנה הבעת דעה אודות המרכזיות והבלעדיות של השואה בתולדות האנושות. יש הבדל גדול בין השתיים.
היהודי נפגע מכל דבר – חלאס כבר !
אתם לא מרכז היקום
למגיב הראשון.
תאר לך את התרחיש הבא. נגיד שאצלנו בארץ ישמרו על החופש האקדמי ויאמרו שהוא הכי חשוב ומעל לכל (ודרך אגב עושים את זה) ותחת החופש האקדמי הזה יקום פרופסור ויפרסם את המאמר הבא: אני מציע טרנספר לערבים. אני מציע שניקח את הערבים בפוריידיס (השכנים שלי דרך אגב), שחיים כאן הרבה שנים… ונעביר אותם לרשות הפלשתינית. מדברים על מדינה יהודית נכון? אז אני מציע שבאמת תהיה כאן מדינה יהודית ולא מדינה עם יהודים וערבים. מי צריך את הערבים? ואותו פרופסור יכתוב מאמר מנומק עם טיעונים היסטוריים מאוד הגיוניים ויסביר למה לדעתו צריך לסלק את הערבים – כלומר לא ממש לסלק, הוא ישתמש במלים יפות ואקדמיות (מלים לועזיות שנשמעות יפה בעברית), אלא קצת להזיז אותם מזרחה. ואז יבואו כל הצדקנים ויאמרו, מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה כי יש חופש אקדמי ומותר לו לומר מה שהוא רוצה.
זהו שזה לא נכון. יש גבול לחופש האקדמי. ברגע שהוא פוגע ברגשות של אחרים אז צריך להגביל את החופש האקדמי ובמקרה הזה זה גובל בהמרדה ובהסתה. והוא עשוי להביע דעות שליליות כאלה בכיתה ועשוי לשבת אצלו בכיתה סטודנט ערבי ושמוע את הדעות האלה.
עם כל הכבוד לחופש האקדמי אני חושב שהוא אינו מתיר הסתה ודברי-בלע כגון הכחשת שואה כפי שהפרופסור הסמוי ביצע החופש האקדמי אינו מאפשר על פי דעת רב בני-האדם הסבירים להכחיש דברים שקרו וישנם עדיין עדים חיים ותמונות ומראות מהשואה שקרתה ועוד איך לפני כ70 שנה זה אינו זמן ארוך בהיסטוריוגרפיה האנושית ולכל מי שזוכר אדם שהוא פרופסור אנגלי מכחיש שואה מוצהר-דייוויד ארווינג שילם קנס כספי וריצה זמן מסויים בכלא על הכחשתו הנמהרת והנמרצת את שואת יהודי-אירופה כך שחופש אקדמי כן אבל הסתה ודברי-בלע אינם מותרים ואף אינם רצויים בכל מוסד אקדמי המכבד את עצמו ללא הבדל מין וגזע ולא ניתן לומר שזוהי פרשנות אחרת למסמכים בנושא שואת יהודי-אירופה וזה חד משמעי לדעתי
אפשר ללמד באופן רע גם פיזיקה.
הרבה שואות היו בתולדות האנושות, רובן לא נלמדות בבתי ספר בישראל.
מותר לחשוב שהמוות השחור גרוע מהשואה. זה אינו מוצא חן בעינינו, אבל הפתרון לדעיכתה של תודעת השואה אינו משטרת המחשבות אותה מציעה / מאיימת , ולו במרומז, דר. וינשטין.
טבעי ומובן שהשואה תתפוס מקום מרכזי בתודעתם של הקורבנות, אולם אבסורדי לצפות שכך יהיה בתודעתם של אחרים, ולראיה הזילות שבה הכותבת נוקטת כלפי שואת הארמנים.
אני תוהה האם אין הדרישה לידיעת העובדות בהקשרן הרלוונטי דרישה מספקת, כשם שהיא הכרחית – הן אקדמית והן מוסרית.